הווארד זִין: ציות, זאת הבעיה – א'

 

בנובמבר 1970 נעצר הווארד זין יחד עם אנשים נוספים שהפגינו בבסיס צבא בבוסטון בנסיון למנוע מחיילים להשלח לווייטנאם. ביום שבו היה עליו להופיע בבית המשפט נועד לו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס פולמוס פומבי עם הפילוסוף צ'רלס פרנקל על מרי אזרחי (או אי ציות וסירוב לחוק). הוא בחר לסרב להוראת החוק, הן כדי לשמש דוגמא הן כדי לקיים הלכה למעשה את המחוייבות שלו למרי אזרחי. הוא טס לבולטימור, נשא את דבריו בדיון ושב לבוסטון ללמד למחרת בבקר באוניברסיטה. שני בלשים המתינו מחוץ לכתה ולקחו אותו לבית המשפט שדן אותו לימי מאסר אחדים. 

 

הווארד זין (מימין) בעת מעצרו בהפגנה אנטי מלחמתית בשנות השישים

 

להלן, חלקו הראשון של הנאום שנשא הווארד זין בג'ונס הופקינס:

 

אפתח בהנחה המוקדמת כי העולם הפוך ומהופך, שום דבר איננו כפי שהיה עליו להיות. יושבים בכלא האנשים שאינם ראויים לכך ובחוץ מסתובבים חופשי האנשים שראוי היה שישבו בכלא, האנשים הלא נכונים נמצאים בשלטון והאנשים הראויים אינם בשלטון, העושר נחלק בארץ זו ובעולם באופן שמצריך לא רפורמה קטנה בלבד כי אם הקצאה מחדש של העושר. אני פותח בהנחה המוקדמת כי עלינו למעט בדבור. עלינו רק להתבונן במצבו של העולם כיום כדי להבין שהכל הפוך. דניאל בריגן (Daniel Berrigan)  – כומר קתולי, משורר המתנגד למלחמה נתון בבית הכלא – ואילו ג'יי. אדגר הובר חופשי, אתם מבינים. דויד דלינג'ר (David Dellinger), שהתנגד למלחמה מאז שהיה כזה קטן ופעל נגדה בכל כוחו עלול ללכת לכלא. האנשים האחראיים לטבח במאי לאי אינם עומדים לדין; הם בוושינגטון בתפקידי פיקוד או פַּקוד איזה שהם – הקשורים להרשאת מעשי טבח, המפתיעים אותם כשהם מתרחשים. באוניברסיטת קנט נהרגו ארבעה סטודנטים על ידי כוחות המשמר הלאומי וסטודנטים הם אלה העומדים למשפט. בכל עיר במדינה הזאת, בשעה שמתרחשות הפגנות, המוחים, בין הפגינו בין לאו, עשו את אשר עשו, מותקפים ומוכים באלות המשטרה ואחר כך עוצרים אותם על תקיפת שוטר.

 

תמונת השער של מגזין Life מה-15 במאי 1970, אוניברסיטת קנט, אוהיו, אחד הסטודנטים הירויים

 

עליכם לדעת שאני עוסק במחקר מדוקדק על מה שמתרחש בכל יום ויום בבתי המשפט בבוסטון מסצ'וסטס. הייתם נדהמים, ואולי לא. יכול להיות שהייתם בסביבה בעשייה למחייתכם או הוראה והישנות עשיית אי-הצדק באמצעות הדבר המדהים הזה הקרוי הליך תקין זיעזעה אתכם. זוהי, אם-כן, ההנחה שלי.

 

כל שעליכם לעשות זה לקרוא את מכתבי סוֹלֶדַד (צ"ל: Soledad Brother: The Prison Letters of George Jackson 1970), של ג'ורג' ג'קסון  (George Jackson), שנידון למאסר שנה-עד-עולם, וישב במשך עשר שנים, וזה על גניבת שבעים דולר מתחנת דלק. ולעומתו יש לנו סנטור שנאמר עליו כי הוא גורף כ-185,000 דולרים בשנה על חשבון ניכוי אזילת משאבי הנפט (Oil depletion allowanc). המעשה האחד הוא גניבה – האחר תקינה חוקית. משהו לא בסדר כאן. משהו לגמרי לא בסדר בזה שאנחנו מניידים 10,000 פצצות טעונות בגז עצבים על פני המדינה ומשליכים אותן לתוך בריכת השחיה של מישהו אחר כדי לא להזיק לזו שלנו. זה האופן שבו אתם מאבדים את הפרספקטיבה שלכם לאיזה לזמן. אם אינכם משקיעים בזה מחשבה, אם כל מה שאתם עושים זה לצפות בטלוויזיה או לקרוא דברים מלומדים אתם עוד עלולים לחשוב שמצב העניינים איננו נורא כל-כך או שהדברים שהשתבשו אינם חשובים כל-כך. אבל אם תרחיקו עצמכם לרגע ואז תשובו להתבונן בעולם – הרי תתחלחלו. לכן ההנחה ההתחלתית שלכם צריכה להיות שהכל הפוך ומהופך.

 

ג'ורג' ג'קסון, 1941-1971, כתב שני ספרים בכלא, נורה ונהרג ע"י סוהרים בכלא קוונטין, לטענת השלטונות בעת נסיון השתלטות ובריחה

 

והנושא שלנו הוא עולם הפוך: מרי אזרחי ואי-ציות לחוק. ברגע שאנו אומרים כי הנושא שלנו הוא מרי אזרחי אנו אומרים למעשה שאנו בבעיה של אי-ציות לחוק. אבל לא זו הבעיה שלנו … הבעיה שלנו היא הציות לחוק. הבעיה שלנו היא ההמונים ברחבי העולם כולו שצייתו להוראות השליטים בממשלות שלהם ויצאו למלחמה, ומיליונים שנהרגו עקב הציות הזה. והבעיה שלנו היא הסצנה ב"במערב אין כל חדש", שבה תלמידי בית ספר ציתניים צועדים בטור למלחמה. הבעיה שלנו בכך שאנשים בכל העולם מצייתים, וזאת נוכח עוני מרוד ורעב ואיוולת, ומלחמה ואכזריות. הבעיה שלנו היא שאנשים מצייתים כשבתי הכלא מלאים בגנבים קטנים, זאת בשעה שהגנבים הגדולים מנהיגים את המדינה. זאת הבעיה שלנו. אנו מכירים בכך לגבי גרמניה הנאצית. אנו יודעים ששם הבעיה הייתה ציות, שהעם ציית להיטלר. אנשים צייתו – זה היה רע מיסודו. היה עליהם להתנגד, והיה עליהם להתקומם, ואם אנחנו היינו שם, או אז אנחנו היינו מראים להם. אפילו לגבי רוסיה של סטאלין אנו יכולים להבין את זה, אנשים הם ציתניים, התנהגותם של כל האנשים הללו היא עדרית. ואילו אמריקה היא שונה. על זה כולנו גדלנו. הד ההצהרה של מר פרנקל (Charles Frankel, יריבו בפולמוס) עדיין נשמע באוזני מאז שהייתי כזה קטן – תסמנו אתם בעצמכם אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה דברים נחמדים לגבי אמריקה –  דברים שאין ברצוננו להיות מוטרדים יותר מדי בעטיים. אבל אם למדנו בכלל משהו בעשר השנים האחרונות, זה, שהדברים הנחמדים הללו בנוגע לאמריקה לא היו נחמדים מעולם. מלכתחילה דגלנו בהתפשטות והיינו תוקפניים ונבזיים כלפי עמים אחרים. והיינו תוקפניים ונבזיים כלפי אנשים בארצנו שלנו ואת העושר בארצנו חילקנו בחוסר צדק ניכר.  הצדק מעולם לא שרר בבתי המשפט שלנו ביחס לעניים, לשחורים, לקיצוניים פוליטית. אז איך נוכל עתה להתרברב בזה שאמריקה היא מקום כל-כך יחיד ומיוחד? היא איננה מיוחדת כל-כך. באמת שלא. 

 

Jean-Marc Bouju, עציר עירקי שהאזיקים הוסרו מידיו כדי שיוכל להרגיע את בנו המבוהל, 2003

 

זהו, אם כן, הנושא שלנו. זאת הבעיה שלנו: אי-הציות לחוק. יש חשיבות רבה לחוק. אנו מדברים על חוק הציות לחוק, ההמצאה המופלאה הזאת של הזמנים המודרניים שאנו מייחסים לתרבות המערב ומשתבחים בה. שלטון החוק, או-הו, כמה נפלא, כל הקורסים האלה בתרבות המערב ברחבי המדינה. זכרו את הימים האיומים ההם כאשר הפאודליזם ניצל את בני העם. הכל היה נורא ואיום בימי הביניים – אבל עכשיו יש לנו תרבות מערבית, שלטון החוק. שלטון החוק הֶסדיר והקצין לשיאו את אי-הצדק שהיה קיים טרם שלטון החוק, זה מה ששלטון החוק עשה. עלינו להתחיל להתבונן בשלטון החוק באופן מציאותי, לא בשאננות המטאפיסית שלפיה בחַנו אותו קודם לכן.

 

ובשעה ששלטון החוק הוא אהוב המנהיגים ורעתו החולה של העם בכל אומות העולם, עלינו להתחיל להכיר בכך. עלינו לעבור את הגבולות הלאומיים במחשבתנו. לניקסון ולברז'נייב יש הרבה יותר מן המשותף איש עם רעהו מאשר לנו יש עם ניקסון. לג'יי אדגר הובר יש הרבה יותר מן המשותף עם ראש המשטרה החשאית הסובייטית משיש לו אתנו. ההתמסרות הבינלאומית לחוק וסדר, היא הקושרת בקשר של ידידות את מנהיגי כל העולם. זה מה שמפתיע אותנו כל פעם מחדש כשהם נפגשים – הם מחייכים, הם לוחצים ידיים, הם מעשנים סיגר, הם באמת מחבבים איש את רעהו בלי כל קשר למה שהם אומרים. בדומה, אומרות המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית כי המצב יהיה שונה בתכלית אם האחד או האחר ינצח, אבל הם כולם אותו הדבר. ביסודו, אנחנו הם אלה הניצבים לעומתם.

 

יוסריאן צדק, זוכרים, ב"מלכוד 22"? הוא הואשם בכך שהעניק סיוע ורווחה לאויב, דבר שאסור שמישהו יואשם בו, ויוסריאן אמר לחברו קלֶבינג'ר: "אויב הוא כל מי שיגרום לך להיהרג, לא משנה באיזה צד הוא נמצא." אבל זה לא נקלט, אז הוא ממשיך ואומר לקלבינג'ר: " לא כדאי לך לשכוח את זה, כי ככל שתזכור את זה יותר זמן, כך תוכל לחיות זמן רב יותר." ואתם זוכרים? זמן קצר אחר-כך קלבינג'ר מת. ועלינו לזכור כי אויבינו אינם נחלקים לאורך גבולות הלאום, כי אויבים אינם רק אנשים המדברים בלשונות זרות ומחזיקים בטריטוריות זרות. אויבים הם אנשים שרצונם הוא שאנו ניהרג. (המשך הנאום יבוא)

 
 

 

 

 

ולדימיר ויסוצקי, S.O.S:

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: