יש המוצא בה נחמה: כיצד להתגונן בפני גזענות

 

 

הגזענות, עמדה של בוז ושנאה כלפי קבוצת אנשים, היא רגש עז, אישי ומשותף, השקעה רגשית המלכדת קבוצה. לכן קרובה כל-כך הגזענות לפטריוטיות: לעתים קרובות מתאפשרת הגאווה באמצעות ביזוי והתאחדות בשנאה. מדובר ברגש קדום ושורשי הקושר דחפים, פחדים ורתיעות בשנאה חברתית, וזו, אינה מותניית כלל בצידוקים הביולוגיים הקשורים בגזענות שאפיינה את המאה שעברה. אבל בשל מופעיה הקיצוניים והמופתיים לשמצה, היחודיים לשנאה הקבוצתית במאה ה-20, מכסה כיום המונח "גזענות" את כל גווניה של התופעה.

 

אין קשה יותר מהמאבק בביזוי קבוצתי ושנאה קבוצתית, מפני שמדובר בעמדה קדם רגשית וראשונית, בדו-קטביות עזה של דחף-רתיעה שבו בזמן יש בה לחולל הבנה משותפת. שנאה קבוצתית מייצרת קבוצתיות.

 

לכן, כדי להלחם בגזענות צריך אדם להיפרד מעצמו, להיבדל מעצמו, לקרוע עצמו מדמות המראה שמספקת לו קבוצת ההשתייכות שלו. באמצעות המאבק בגזענות אנו מגלים את הבדידות הנדרשת מאתנו כדי שנהיה מוסריים. ההתבודדות, ההתבדלות – הללו הן תנאי המעבר מהיות האדם מותנה, מהופנט, מופעל, שבוי – לבין היותו אדם אוטונומי, סוברני ומוסרי. חירות היא עמדת-נגד – לא קריאת התלכדות. המאבק בגזענות הוא תמיד כלפי פנים ורק אחר כך כלפי חוץ. משהו, חוויה כלשהי רגשית-מחשבתית, אפילו טראומה, צריך לקרות לנו כדי שנישאר לבד.

 

זה השיעור שלימדה אותנו ג'יין אליוט ב-1968, ביום שאחרי רצח מרטין לותר קינג. אליוט שמשה אז מורה ומחנכת של כתה ג' בעיירה קטנה שכל תושביה בלי יוצא מהכלל היו לבנים. היא נכנסה למחרת הרצח לכיתה והעבירה את ילדיה שיעור ב"אחרות" או כלשונה "בהליכה במוקסינים של הזולת".

 

על פועלה של ג'יין אליוט חובה ללמוד בצפיה, למי שטרם עשה זאת, בסרט כחולי העיניים שהוצג לפני שנים מספר בערוץ 8.

 

אבל פועלה זה של אליוט, השיעור שהיא מעבירה אותנו, איננו יכול להסתכם בכך. השיעור איננו יכול להסתכם בסערה הרגשית שהסרט מעביר אותנו מהמרחק הדידקטי הנינוח שאנו נמצאים בו. עלינו ללמוד ממה שעברה אליוט בעצמה בכך שהרסה לעצמה את קבוצת ההשתייכות שלה ויותר מכך של הוריה, בעלה וילדיה. היא בידלה עצמה, בודדה עצמה והפכה עצמה למה שלוינס מכנה "האחר המוחלט", לכושי של עולמה.

 

והיא עשתה זאת באחת. בלי היסוס. גבורתה מעוררת קנאה כמו-גם את השאלה שעל כולנו לשאול: מה היא אומרת לנו על עצמנו. אל לנו להשלות את עצמנו שננהג כמוה או כמו חסידי אומות העולם שחירפו את נפשם ונפש יקיריהם בהצלת יהודים תחת המשטר הנאצי. אליוט היא מנהיגה שדמותה ניצבת גבוה מעל רובנו. לכן עלינו להכין עצמנו בדרך של התבדלות פנימה למה שלעולם אין לצפות אותו מראש. עלינו להתנסות בבידול עצמי, בהפיכת עצמנו לאחר המבוזה והשנוא כדי להתכונן. עלינו להתאמן. מוסר דורש תרגול.

 

אליוט הבינה את העניין הזה, אולי אפילו יותר מלוינס, למשל, שאצלו "האשה" בתור האחר של המוסר רק מסייע להשארתה באחרותה הפילוסופית. כי, רק בשעה שהאשה תפטור עצמה מן הגבנון של הא' הידיעה של ההכללה המדומיינת, רק אז תוכל להיות לעצמה, אדם בקיומה הממשי. רק כשהאדם-הגבר מתנסה בעצמו באחרות ממשית, כזאת הקורנת אור אפל של בזות אונטולוגית – ולא כיהודי שאחרותו נבחרת – אז ורק אז יוכל להגיע לדרגה המוסרית שלוינס התפלסף עליה.

 

אבל זה קשה כמו הקרבה עצמית, כזאת שאנו נותנים בה ערך שלילי מוצדק. זה קשה. הנפש מתקוממת.

 

לא יעזרו לנו בעניין הזה שום שיעורי אזרחות ודיבורים על אחוות אנוש. ג'יין אליוט הבינה את זה ובדיוק בשל כך יוצאים נגדה בטענות על אכזריות והתעללות. אי-אפשר ללמד בטוב שגזענות זה רע.

 

הבידול המגיע לכדי נידוי פנימי, הבדידות הכרוכה בהשפלה – אותו תכריך דממה העוטף את הנפש באימה אלימה – היא התוויית הנגד הנחוצה לפגע הגזענות ושנאת הזולת על-פי שיוכו לקבוצה. מחנכים המטיפים אחוות אנוש בשיעורי האזרחות מתקשים ללמד את הסתירה המובלעת בקבוצתיות. אדם צריך לבודד עצמו כדי להיות מוסרי.

 

רק מתוך עמדת התבדלות ניתן לדחות את הגזענות המרעילה את החברה הישראלית כולה. רק כך ניתן להבין כיצד היא מחלקת אותנו לקבוצות של שנאה הדדית, בוז ובוז שכנגד. רק בדרך זו נוכל לפרק את הצידוקים החברתיים השוררים בישראל כמכשירים רבי עוצמה לכינון וליכוד חברתי וקורעים אותה בתוך-כך לאחווֹת שנאה.

 

החלוקות הקבוצתיות הללו נערכות על קוי המחלוקות החופפים שיוך פוליטי, אתני וכלכלי. אין בנו אחת ואחד שאיננו משתייך לקבוצה כלשהי שהדבק המלכד אותה הוא הבוז לקבוצה שכנגד. כולנו נמצאים על פי הפַּחַת הזה. כולנו, כל אחד ואחת מאתנו, נושאים את נגיף הגזענות המסכן את קיומנו כחברה, נגיף שהתוויית הנגד היחידה נגדו היא התבדלות מסוג הישראליות שהוא מזדהה איתה, מה"אנחנו" שלו. כדי להלחם בגזענות צריך כל אחד מאתנו להשאר עם עצמו לבד.

 

 

על ג'יין אליוט:

 

 כחולי העיניים – הסרט על פועלה של ג'יין אליוט. כותרות בעברית.

 

The Eye of the Storm – הסרט הראשון על הניסוי הכתתי של ג'יין אליוט. התיעודון הזה צולם והוקרן ב-1968 בטלוויזיה הצבורית האמריקנית PBS.

 

 – A Class Dividedסרט של PBS מ-1985, הכולל פגישת מחזור של תלמידי אליוט, המספרים על ההשפעות ארוכות הטווח של השעור בגזענות.

 

ג'יין אליוט אצל אופרה ווינפרי: "אני גזענית. נדבקתי בגזענות בלידתי. אני רוצה להתגבר על זה ויקח לי חיים שלמים להתגבר על זה – אבל בסופו של דבר אצליח בכך. ואולם עלי לבחור להצליח בכך."

 

ג'יין אליוט העבירה סדנת "כחולי העיניים" כושלת לכאורה, שתודעה בערוץ 4 הבריטי ב-2009. המיוחד בתוכנית הינו התופעה הידועה בארץ בתור "אכלולי שתולי", דהיינו הכחשת חוויותיהם של הטוענים לאפליה נגדם. אליוט מלמדת כי הכחשת חווית האפליה באה להצדיקה וכי תכלית ההכחשה היא שימור כוחם של בעלי הכוח. בסופו של דבר, אחת שנכללה בקבוצת חומי העיניים חיבלה במכוון בניסוי. בכך שניסתה להראות כי הסדנה שמעבירה אליוט אינה הגונה היא הוכיחה את ההפך: שהחזקים יעשו הכל שבידם כדי לשמר את כוחם.

 

An Unfinished Crusade – ראיון עם ג'יין אליוט.

 

 

ארט ספיגלמן, תמונת מקור לרומן הגראפי "מאוס – סיפורו של ניצול", 1986.  Pompidou Centre - Musée national d’art moderne, Paris

ארט ספיגלמן, תמונת מקור לרומן הגראפי "מאוס – סיפורו של ניצול", 1986.
Pompidou Centre – Musée national d’art moderne, Paris

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: