ריצ'ארד בראוטיגן: האונס של אופליה

 

 

 

האונס של אופליה

 

בְּגָדֶיהָ נִפְרְשׂוּ רָחַב וּכְבַת-גַּלִּים מְעַט-מְעַט

הֵם נְשָׂאוּהָ מַעְלָה: עֵת שְבָּה זִמְרָה קְטָעִים

מִלְּחָנִים שֶׁל פַּעַם, צָפָה אוֹפֶלְיָּה הַמְּתוּקָה  

עַל-פְּנֵי סְלָעִים שְׁחוֹרִים עַד שְׁהִגִּיעָה לְדַּיָּג רָשָׁע

שְׁהָיָה לָבוּשׁ בִּבְגָדִים שֶׁלֹא הָיְתָה לָהֶם יַלְדוּת

וְאוֹפֶלְיָּה, יְפֵהפִיָּה כְמוֹ כְּנֵסִיַּת אַפְּרִיל צָפָה

אֶל תּוֹךְ צִלוֹ וְהוּא, הַדַּיָּג הַמְּרֻשָׁע מֵחֲלוֹמוֹתֵינוּ,

דָּרַךְ פְּנִימָה בַּנָּהָר וְתָּפַס בַּנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה הַמְּשֻׁגָּעַת

וּכְשֶׁהוּא לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְתּוֹךְ הָעֵשֶׂב הַעָמֹק, הָרַג אוֹתָהּ

בְּהַלְמוּת גּוּפוֹ וְהֶחְזִיר אוֹתָהּ לִמְקוֹמָה

בְּתּוֹךְ הַנָּהָר, וְלָאֶרְטֵס אָמַר, אֲבוֹי, וּבְכֵן טָבְעָה!

הָהּ, מַיִם לְמַכְבִּיר, אוֹפֶלִיָּה, סְבָבוּךְ.

 

 

 

Richard Brautigan, The Rape of Ophelia, The Pill versus The Springhill Mine Disaster, Four Seasons Foundation, San Francisco, 1968.

 

 

 

John Everett Millais, אופליה (פרט), שמן על קנבס,
Tate Britain, לונדון

 

 

תלי-תלים של פרשנות פסבדו אקדמית אפשר לכתוב על חזיון האימה הבלשי הזה של ריצ'רד בראוטיגן. אני בעצמי נכשלתי בפרשנות שהצמחתי פרא על גבי טעות דפוס שנפלה בהמלט בתרגום שלונסקי, ממנה לקחתי את ציטוט דברי לארטס. אבל מה שקרוי "פרשנות אקדמית" לשירה איננו פחות מאונס, וזה משום שהמוסר הסכולסטי עושה החפצה לדבר השיר. אונס הוא רצח ומוסר של אנסים הוא פשע נגד האנושות. בכסות מוסר כזה צמחו העשבים השוטים של המדע המנתחים את הנשמה האנושית ואת שיריה כאילו היו "קנה עשב". והרי על הניסוי הזה, של הנשמה האנושית ותוצריה, לא ניתן לחזור:

 

"..כל מה שהרצה ניוטון בספרו בן-האלמוות 'עקרונות של הפילוסופיה של הטבע', ניתן היטב ללמידה, ככל שגדול היה המוח שנדרש לגילוי כל זה; וכנגד זה אי-אפשר ללמוד לכתוב שיר מלא שאר-רוח, יהיו כל המתכונים לאמנות הפיוט מפורטים כאשר יהיו ויהיו הדגמים שלה מצויינים כאשר יהיו." (קאנט, ביקורת כוח השיפוט, עמ. 127)

 

ובנוגע לשיר עצמו, הוא מפגין את יחודו של ריצ'רד בראוטיגן המשורר, שהוא מן המשוררים הציירים, משוררי המראות. תמונת אופליה הצפה על קליפת המים כמו "כנסית אפריל" היא אימפרסיוניסטית בצבעוניות המלבלבת והמוארת שלה, ממש תמונת השתקפויות במים של מונה. אבל היא צפה אל תוך צלו של הדיג המרושע מהחלומות ומאבדת מיד את האיכות האימפרסיוניסטית שלה בצל השחור הבולע את הצבעוניות בכלל. כך, יוצר בראוטיגן, בכל הטווח של יצירתו, מארג של צבעוניות מעודנת ומהבהבת בכתמי אורה שבלבה נעוצה סכין. היא רוויה אלימות וחלומית כמו "המצב האנושי", כהגדרתו.

 

יותר מכל, זה שיר ארס-פואטי בכך שהוא יוצר הִיתקלות כביכול, וקולאז', עם המלט המופתי לשייקספיר ובתוך כך, הוא כמו מכניס אותנו לעומק שאלת היחס בין אמת, מציאות ואמנות. אין הכוונה להתפלמסות הפילוסופית בעניין זה, כי אם למצבה הנפשי של השאלה הזאת, יותר נכון לרוחה. כי זה מה שעושה האמנות באמצעות דימוייה: מציתה את ההתבוננות במה שאיננו מסוגר ומגודר בגבולות הטענה בפרט והשפה בכלל.

 

 

The World Magazine, September 6, 1914

 

הסופרת דז'ונה בארנס (Djuna Barnes) נידבה עצמה להזנה בכפיה כדי לתעד את מה שעברו אותו זמן הסופרז'יסטיות ששבתו רעב בבתי הסוהר באנגליה. התיעוד פורסם ב-6 בספטמבר 1914 ב- The World Magazine, תחת הכותרת How It Feels to Be Forcibly Fed.

 

ההזנה בכפיה של סופרז'יסטיות שובתות רעב בבתי הסוהר האנגליים החלה ככל הנראה ב-1909. מדובר בעינוי שיטתי דומה לעינוי ההטבעה המעורר מחלוקת כיום. ההליך פגע בבריאות של רבות וכמה מהן אף מתו ממנו.

 

ריצ'ארד בראוטיגן בראיון: "שירה היא מברקים מהנשמה האנושית הבאים לעשות אותנו רחומים יותר כלפי המצב האנושי".

 

תיאטרון הפרינג' הפולני,Teatr A Part , בקטע מ"אופליה"

 

ספי רכלבסקי, אין דבר כזה מין בהסכמה, הארץ

 

Natalie Merchant: Ophelia