ראשה אשר ריחף נגד עיני גווע

 
אדגר דגא, דיוקנה של אֶסטל בלפור, 1863-1865. שמן על לוח,  The Walters Museum, Baltimore

אדגר דגא, דיוקנה של אֶסטל בלפור, 1863-1865. שמן על לוח,
The Walters Museum, Baltimore

 

"… קשה להתבונן בה בלי לחשוב כי ראשה ריחף נגד עיני גווע."

                                                                                                                    אדגר דגא

 (Christopher E. G. Benfey, Degas in New Orleans, University of California Press, 1997 (1984), P. 53. )

 

ראשה של אסטל מאסון בלפור, הוא זה שהצייר דימה לראותו "מרחף נגד עיני גווע" שהיה בעלה, שנהרג בשורות צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארה"ב. בשעה שצייר דגא את דיוקנה של בת דודו, שהתאלמנה ונמלטה לצרפת מאימי המלחמה, כבר עמדה היא על סף עיוורון גמור. וגם את הצייר לקוי הראייה רדפה אימת העיוורון. כדאי להתבונן בציור כדיוקן העיוורון בתור ראות צלולה, חפה מפגם ומוגבלות ובתור דיוקנה של ההתבוננות המתבוננת בעצמה.

 

הציור מצועף דמע, שטוף בדמדומי ראות. והצעיף, הוא-הוא הדימוי המצוייר כאן, הוא התמונה. הצעיף הוא תמונת מציאות הדימוי, דיוקן ההתבוננות. כי הצעיף הוא הכרה נראית. החלון השקוף, לכאורה, למציאות, נעכר בהפתעת-פתאום ונגלה לעין, כבר לא עיוור לעצמו. והשקיפות, משהפכה נראית, ניכרת, עכורה, הופכת למראה ולדימוי חוזר אבל כפול, דו-צדדי. צדה האחד מחזיר אלינו את המסתורין של דמדומי החיים – האחר את המבט המצועף עצמו.

 

קרן אחרונה של מבט נאסף נשלחת אל אופקה-שלה וחוזרת אל עצמה. זוהי התבוננות המביטה בעצמה במבט אחרון. אמנות מבט גווע. האמן, הוא רואה כמו עומד למות, כמו עיוור.

 

מעבר לחמלה, שהצייר כמו שוטף ואופף בה את האלמנה הצעירה שעיניה הקהות מביטות בעיוורונן, שסנטרה תפוס ברטט בכי מתמיד וילדותי, אומלל, הוא מצייר את ההתבוננות, את צעיף המסתורין של ההתבוננות.

 

שהרי, ההתבוננות, בהיותה נצרכת למחסום, למעצור וכלי כדי להתקיים, היא עיוורון. הנורא מכל הוא שהיא עיוורון עיוור לעצמו. כי בסופו של דבר עלינו להסכים על כך כי נגזר על הראות להיות מוגבלת לעצמה, לכלֵיה ולאופניה. עין הדג, עין הדבורה, עין הזבוב ועין האדם, וכמותם "העין הצפונית" נגד "העין הדרומית", "עין הטוב" כנגד "עין הרע" – הכל כלואים בראותם ובעיוורונם השקוף, ב"ראייתם" לכאורה, בראות איומה שהיא עיוורון גמור. רק בהאסף מבט, ורק אז, מסגלות עינינו ומשיבות לעצמן את יכולתן לראות את הצעיף, וכבר, כמו מבלי משים אנו מעבר לו.

 

לקריאה נוספת:

 

Marni Reva Kessler, Ocular Anxiety and the Pink Tea Cup: Edgar Degas's Woman with Bandage, in: Nineteenth-Century Art Worldwide

 

ובתור בונוס: אריק איינשטיין ויצחק קלפטר בצליל מכוון אלינו, צליל הבא ממרחק  עתיק של חיים, אלה שהיו ואלה שיבואו. מוקדש לנ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: