ג'וֹן קִיטְס: סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 

 

סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה נוֹקְפִים שׁוּב עֲגוּמוֹת,

לְעוֹד מִינֵי תְּפִילוֹת קוֹרְאִים לָאֲנָשִׁים,

לְעוֹד מִינֵי דִּכְדּוּךְ, עוֹד מוֹרָאִים קָשִׁים,

לָשּׂוֹם עוֹד קֶּשֶׁב לִדְּרָשָׁה בְקוֹל אֵימוֹת.

וַדַּאי מוֹחוֹ שֶׁל הֶאָדָם חָגוּר עוֹז רְתָמוֹת

שֶׁל מִין כִּשׁוּף אָפֵל; שְׁכֵן בְּנֵי מִינוֹ נוֹטְּשִׁים

אֶת מַנְעַמֵּי תַּנוּר בֵּיתָּם, קְלִילוּת וְרִיגוּשׁים*,

לְשֶׁם שִׂיחָה גְּבוֹהָה בְגִּבּוֹרֵי תְּהִילּוֹת רָמוֹת

בְּרָם, בְּרָם אַף אֵלֶה, וְעוֹלֵה בִי געַל-מָה, –

צִינָה כְמוֹ מִתּוֹךְ דֻּמָּה, הַיָּה וְלא הִשְׂכַּלְתִי דַּעַת

כִּי כְמְנוֹרָה דּוֹעֵכֶת כַּךְ מַמָּשׁ גוֹוְעִים הֶמָּה;

כִּי זוֹהִי אַנְחָתַם, אֲנִיָּתַם בְּטֶרֶם שַׁעַט

אֶל טִמְיוֹן הַשִּׁכְחָה;- כִּי יִצְמֵחוּ פִרְחֵי נִטַּעַת**,

וְעוֹד רָבִּים לתְּהִילָּה אֲשֶׁר אַלְמָוֶת חוֹתַמָה.

 

*במקור, השתמש קיטס במונח Lydian airs. מנגינות או מזמורים לידיים הם פזמונים חושניים, קלילים ואווירה לידית היא אווירה של הנאה קלילה. את המונח לקח קיטס ככל הנראה מג'ון מילטון, L'Allegro.

  

**"נִטַּעַת": רבים של נִטַּע, נפעל של נָטַע, הנטועים, הם הנטעים: אילוץ לטובת החריזה.

 

Sonnet: Written in Disgust of Vulgar Superstition, נכתבה על גבו של מכתב מאוגוסט  1816 מג'ורג' קיטס לאֱחַיו ג'ון וטום. רישום בתחתית הסונטה, לפיה נכתבה על-ידי "ג'. קיטס ב-15 דקות", הוא של טום. ככל הנראה, נכתבה הסונטה במסגרת אחת מתחרויות כתיבת הסונטות שנהג לארגן ליי האנט (Leigh Hunt), ידידו של קיטס. בדרך כלל נבחר נושא והוקצב זמן לכתיבת הסונטות (Poetry manuscripts at Harvard). התוכן חושף את יחסו של קיטס לדת הממסדית. הוא מצוטט גם כמי שאמר כי איננו זקוק לאלוהים אחר על פניו של שייקספיר ("All the God I need is Shakespeare"), אך (עדיין) לא מצאתי סימוכין לכך.

 

כיצד כתב קיטס סונטה "מהודקת" שכזאת ברבע שעה? הוא לא יכול היה "לחשוב אותה" מראש משום שהחל בכתיבה רק לאחר שנבחר הנושא, זאת בהתאם לכללי התחרות. אולי כתב את הסיומות של כל שורה, בנה בדרך זו את החרוזים (אבבאאבבאגדגדדג), ורק אחר כך השלים את השורות במשקל של פֶּנְטַמֶטֶר יַאמְבִּי.

 

בנג'מין רוברט היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, 1814-20. שמן על בד, Mount St Mary's Seminary, Cincinnati

 

הצייר בנג'מין היידון (Benjamin Robert Haydon, 1786-1846), פגש במשורר ג'ון קיטס באוקטובר 1816 בביתו של ליי האנט (Leigh Hunt). יחסיהם היו קרובים מאד במשך שלוש השנים הבאות. היידון כלל את דיוקנו של קיטס בעבודתו המונומנטלית "הכניסה של ישוע לירושלים" (Christ's Triumphant Entry into Jerusalem) לצד חבריו המסאי ויליאם הזליט (William Hazlitt), המשורר ויליאם וורדסוורת (William Wordsworth) וצ'רלס לאמב ( Charles Lamb), הידוע עם אחותו מרי בעיבוד ספורי שייקספיר לילדים. הציור מציב את האמונה כמנצחת על הספקנות, המיוצגת ע"י רציונליסטים כמו וולטר וחבריו האנטי ממסדיים של הצייר בקהל מקבלי פניו של ישוע, נצחון המוצא בטוי בהבעת פניהם.

 

בדצמבר 1817 התקיימה בביתו של היידון "הסעודה האלמוּתית", כהגדרתו של זה באוטוביוגרפיה שלו. הסועדים היו קיטס, הזליט, וורדסוורת,  בן דוד של היידון וג'וזף ריצ'י (Joseph Ritchie), חוקר שמצא את מותו שנה מאוחר יותר בדרכו לטימבוקטו.  הסעודה התקיימה בסטודיו של הצייר כשהתמונה הענקית, שהעבודה עליה נמשכה שנים, תלויה כרקע מאחורי הסועדים:

 

"..וורדסוורת נטה גרונו ובמרץ פתחנו בדיון – על הומרוס, שייקספיר, מילטון ווירגיליוס. לאמב נהיה עליז ביותר ושנון עד אימה; וחידודיו, שחדרו את נעימתו הקודרת של הנאום של וורדסוורת נשמעו כהערותיו העוקצניות והפקחיות של השוטה בהפוגות מסע יסוריו של ליר. הוא פתח את פיו לדבר וציין כי אינני קשוב לנעשה, וגרם שישתו לחיי. 'ועכשיו', אמר לאמב, 'משורר אגמים שכמוך, בן נעוות המשוררים שכמותך, מדוע אתה מכנה את וולטר תפל?' כולנו יצאנו להגנתו של וורדסוורת, ועמדנו על כך שהיה אצל וולטר הלך רוח כזה שניתן היה להגדירו תפל. 'אם כך', אמר לאמב, הנה הוא וולטר – משיח האומה הצרפתית, ובהחלט ראוי גם ראוי.' בפרץ הומור שאין לתארו הוא המשיך וקינטר אותי על כך שהכנסתי את ראשו של ניוטון לתמונה שלי; 'הברנש', הוא אמר, 'לא האמין בדבר אלא אם היה נהיר כשלוש הצלעות של משולש'. והוא וקיטס הסכימו ביניהם אחר כך כי ניוטון הביא חורבן על שירת הקשת כולה בכך שצמצם אותה לכדי צבעי המנסרה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, וכולנו הרמנו כוס 'לחיי ניוטון ואבדן העצות במתמטיקה'. וורדסוורת גרם לנו עונג רב בכך שהפגין חוש הומור משובח ומבלי להעמיד פנים נכנע לכל משובותינו וצחק בכל לב כטובים שבינינו. וורדסוורת צחק רק לעתים רחוקות…". 

 

 "בציור המונומנטלי של היידון "הכניסה של ישוע לירושלים" יש דיוקן-צדודית של קיטס באיכות של 'פניו קרנו'.. ראשו של קיטס שוכן

היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, פרט

 

 בפינה הימנית של הציור מעל וורדסוורת המפגין אמונה שלמה, שלצדו ניצבים וולטר וניוטון.   בקרב הדמויות הרבות שברקע ניתן לזהות הערצה או לפחות התעניינות במשיח הנוצרי אבל קיטס עצמו, שפיו ועיניו  פעורים לרווחה, מתעניין ככל הנראה במשהו אחר. עיניו פראיות, אם לא אגנוסטיות..."                                (Posthumous Keats: A Personal Biography, by Stanley Plumly, 2008, p. 30)

 

"..כינויו הנפוץ של העולם בקרב התועים ובעלי האמונות הטפלות הינו 'עמק הבכא' שממנו עלינו להיוושע באמצעות תיווך שרירותי עם האל ולהלקח השמימה – כמה שהרעיון כבול במגבלותיו! אם תוכל לקרוא לעולם 'עמק  התחוללות הנשמה', או אז תמצא שמושו של עולם (אני מדבר עכשיו במונחים הגבוהים ביותר בנוגע לטבע האנושי ומקבל בזה את היותו אלמותי וכדבר מובן מאליו וזאת כדי להציג את המחשבה שהכתה בי ביחס לזה). אני אומר 'התחוללות הנשמה', נשמה במובחן מתבונה – אפשר שיהיו תבונות או ניצוצות אלוהיים במיליונים – אבל אין אלה נשמות עד שרכשו לעצמן זהויות, עד שכל אחת ואחת מהן נעשית עצמה כשלעצמה. תבונות הנן אטומים של תפיסה – הן יודעות והן רואות והן טהורות, תמציתו של דבר הן אלוהים – כיצד נוצרות אם כן הנשמות? כיצד אם כן זוכים הניצוצות האלוהיים הללו בזהות – כך שיחזיקו באושר המיוחד לכל אחת ואחת [מהנשמות] בקיומה האינדיוידואלי? כיצד ולא באמצעות התווך של עולם כמו זה? תקוותי היא לדון בנקודה הזו במלוא הכנות משום שאני סבור שהיא מהווה שיטת גאולה רחבת היקף בהרבה מהדת הנוצרית – ולחילופין הינה שיטה של היווצרות-הנשמה – דבר שמחוללים שלושה דברים הפועלים האחד על האחר במשך רצף מסויים של שנים – הדברים הללו הם התבונה – הלב האנושי (כפי שהוא מובחן מן התבונה או ה-mind) והעולם או חלל היסודות [החלל התלת-מימדי] המותאם לפעולתם זה על משנהו של התבונה והלב לתכלית יצירת הנשמה או התבונה שיעודה הוא קבלת תחושה של זהות. אני מתקשה לבטא את עומק השגתי – ועם זאת לדעתי משיג אני את זה – כדי שתוכל לבחון את הדבר ביתר בהירות אפשט זאת ככל האפשר – אקרא לעולם בית ספר שנוסד כדי ללמד ילדים קטנים לקרוא – ואקרא נשמה לילד יודע קרוא שהוא פרי יצירתם של בית הספר וספר הלמוד. האם אינך מבין כמה הכרחי עולם היסורים והצרות להשכלת התבונה ולשם הפיכתה לנשמה? מקום שבו על הלב לחוש ולסבול באלף דרכים שונות! הלב איננו רק ספר למוד, הוא התנך של המוחות, הוא התנסותם של המוחות, הוא הינו הפטמה שממנה יונקים השכל או התבונה את זהותם – כמה שחיי האדם שונים הם – כך נעשות נשמותיהם שונות ומובחנות, וכך בורא האל את הישויות האינדיוידואליות, נשמות, נשמות זהות של ניצוצות מהותו-שלו...". (מתוך מכתב של ג'ון קיטס לאחיו ג'ורג' ואשתו ג'ורג'יאנה מאפריל 1819, Ed., Robert Gittings, Letters of John Keats,Oxford, 1970, pp. 249-250)

 

בנג'מין רוברט היידון, דיוקן של ג'ון קיטס, רישום הכנה ל"הכניסה של ישוע לירושלים", 1816