דָּבַר שֶׁל יוֹפִי: הַסְּטַנְצָה הראשונה של אֶנְדִימִיוֹן מאת ג'וֹן קִיטִס

 

 

מן האוֹדָה לְכַד יְוָנִי של John Keats, לקוח המוטו לתכניו של בלוג זה (בתרגום הכותבת):

 

"..'יוֹפִי אֱמֶת הוּא, הָאֱמֶת הַיּוֹפִי' – זֵה כֹל

שֶׁתֵּדַע עַל הָאָרֶץ, וְכֹל שֶׁיֵשׁ לְדַּעֲתוֹ."

 

מלומדים רבים דנו במשורר, שהאוֹדוֹת שלו – לְכַד יְוָונִי, לַזָּמִיר, לַסְּתָיו –הן מפלאי תבל; ואולם הכותבת כאן סבורה, כי קריאת אסופת מכתביו של קיטס מיתרת את המלומדים. במכתביו מדבר איתנו המשורר בעד עצמו ובעד שירתו ודי בהם.

 

באחד ממכתביו מציע קיטס עקרון יוצר של יכולת שלילית, Negative Capability.  חוקר הספרות Stanley Plumly פונה (ב-Posthumous Keats) אל סקוט פיצג'רלד בנסיון להסביר את העקרון הדיאלקטי הזה, והלה (שכותרת ספרו ענוג הוא הלילה לקוחה מן האוֹדָה לַזָּמִיר), יצוטט להלן לשם יפי דבריו שלו.

 

F. Scot Fitzgerald מבין יכולת שלילית בתור "כושרה של אינטיליגנציה מן המעלה הראשונה לאחוז בו זמנית ברעיונות מנוגדים וחרף זאת ובאותו הזמן לשמר את היכולת לתפקד..", דהיינו, את היכולת ליצור בעומק מִנְשָׁק הסתירות.

 

השיר הארוך על הרועה היווני Endymion שאלת הלבנה התאהבה בו יצא לאור ב-1818 וקיבל בקורות ארסיות. להלן הבית הראשון, הידוע, של הפואמה. התרגום מוקדש  ל נעה:

 

 

דָּבָר שֶׁל יוֹפִי הוּא חֶדְוָה שֶׁל עַד עוֹלָם,

חֶמְדָתוֹ תָּמִיד תִּרְבֶּה; הוּא לְעוֹלָם

לֹא יִהְיֶה לִכְלוּם; כִּי-אִם יַבְטִיַח לָנוּ נְתִינַת

נְאוֹת שָׁלוֹם, וּשְׁנָת

שׁוֹפַעַת מֶתֶק חָלוֹמוֹת, בְּרִיאוּת, גָּם שֶׁפִי נְשִׁימָה.

לָכֵן, מִדֵּי מָחָר בְּזֵר פְּרָחִים נִשְׁזוֹר כֹּל מָה

שְׁאֶל הָאָרֶץ יִקְשֶׁרֵנוּ, חֶרֶף

אִי-אֱנוֹשִׁיוּת דִּכְדּוּךְ שֶׁל מַחֲסוֹר אֵין הֶרֶף  

הֶדָּבֵק בָּאָצִילֵי הַנְּשָׁמָה,  שֶׁבְּיָמִים הַנְּכֵאִים,

שֶׁל הָחוֹלִים כֻּלָּם, בְּמַעֲבָר חֶשְׁכַת דּרָכִים:

כִּי לָנוּ לְחִפּוּשׂ נוֹעַד, אָכֵן, לַמְרוֹת הַכֹּל,

יָכוֹל קֻרְטוֹב צוּרָה שֶׁל יוֹפִי אֶת הַלּוֹט לִטּוֹל

מְעַל מַחְשָׁךְ הַלְכֵי-רוּחֵנוּ. כַּךְ-הֵם, הַיָּרֵחַ, הֶחַמָּה,

מִנֶּטַע עַד גִּדְלֵי עֵצִים, הַמְּנֵצִים צְלָלֵי דְּמָמָה

לְצֹאן תָּמִים; וְכַךְ הֵם גָּם הַנָּרְקִיסִים

בְּיָחַד עִם יְרַק עוֹלָם בּוֹ הֵם דָּרִים; הָפְּלָגִים הַמִּתְכַּנְסִים

צְלוּלִים בָּחֹרֶש, נַעֲשִׂים לְמֲעַנָם-עַצְמָם קְרִירִים

בִּפְנֵי עוֹנַת הָחוֹם; גָּם סְבַךְ הֶמַּעֲרֶה בְּלֵב הַיְּעָרִים,

הַנֶּעְתַּר בְּמִזְעָרֵי פְּרִיחָה שֶׁל שׁוֹשָׁנֵי הַבָּר:

כָּאֵלֶּה גָּם כֹּל תִּפְאֲרוֹת גּוֹרָל אֲשֶׁר גָּזַר

עַל הַרוּגֵי מוֹפֵת הַדִּמְיוֹן שֶׁלָנוּ;

עֲלִילוֹת הָחֵן כֻּלָּן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אוֹ קָרָאנוּ:

עַיִן שֶׁל אֵינְסוֹף שֶׁשִׁקּוּיָהּ הֶאַלְמוֹתי מַגִּיעַ,

וְנוֹצק אֲלֵינוּ מִגְּדַת רָקִיעַ.

 

 

ניתן לקרוא את המקור תוך כדי הקשבה לתום אובידלם מגיש אותו.

 

הרישום בראש הרשומה מעשה ידיו של ידיד המשורר, Joseph Severn . המקור תלוי במוזיאון קיטס-שלי ברומא, בחדר המלון בו מת קיטס. בתחתית הדף כתוב: "28 ינואר 3 לפנות בוקר. נעשה על-ידי כדי להשאר ער – זעת מוות היתה עליו כל הלילה".

 

מידע רב על ג'ון קיטס, וקישורים רבים, באתר של "בית קיטס" שבהמפסטד, לונדון.