ויליאם הולמן האנט: שעיר בעזאזל

 

"שעיר לעזאזל", שצייר ויליאם הולמן האנט על חופי ים המלח ב-1854 ושהובאה כאן בפוסט הקודם, מוכרחה לטרוד את מנוחתנו כפי שהיא וללא שום ידע והקשר. זהו דיוקן של תיש השרוי במצוקה נואשת, חסרת סיכוי למרפא גם במוות, טלפיו תפוסות בקרקע של עולם הדראון.

ויליאם הולמן האנט, תרשים הכנה של תיש ל"שעיר לעזאזל", 1855

 

האנט, דמות מרכזית בחבורת הפרה-רפאליטים האנגלים, צייר את "שעיר לעזאזל" באמצע המאה ה-19, בעת שהותו הראשונה מתוך שלוש בארץ הקודש. את הרעיון לתמונה גיבש בתקופה שבה שקד על למודי התלמוד, לו נדרש לשם הכרת המסורת היהודית בעבודתו על "מציאת המושיע במקדש" (The Finding of the Saviour in the Temple). הוא אף הרבה לבקר בבתי כנסת בעיר.

 

ויליאם הולמן האנט, "מדברים – מתלחשים בבית כנסת מלא מפה-לפה", רישום

 

מחקריו של האנט הביאו אותו לגילוי מצוות שילוח שעיר לעזאזל ביום הכפורים בתקופת בית המקדש. בהתאם, מצויר חוט השני ("לשון של זהורית") על קרניו של בעל החיים, שאמור להפוך לבן כשלג ( ישעיהו א') משזכו בני ישראל למחילת עוונותיהם. האנט תפס את מסורת השעיר לעזאזל כאות נבואי לבואו של המשיח הנוצרי שהעמיד עצמו לקרבן ובכך כיפר בגופו על חטאי האנושות כולה. סימוכין לכך מצא באמונה הנוצרית, כי בואו של ישוע המשיח מנובא בתנך ("הברית הישנה"), בין היתר בישעיהו נ"ג, ד', המצוטט על מסגרת התמונה: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. למרות שהתלמוד איננו מציין היכן בגופו של השעיר השלוח לעזאזל נקשר חוט השני, שזר אותו האנט בקרניו, פרה-פיגורציה לזר הקוצים שהונח על ראשו של ישוע, "מלך היהודים" המבוזה, בעת עלותו על הצלב.

 

ויליאם הולמן האנט, מבט על ים המלח מסילואן, צבעי מים, 1854

 

השעיר שבתמונה נמצא בעזאזל, הישימון אליו שולח (ויקרא ט"ז, י', המצוטט על מסגרת התמונה אף הוא). המקום אמור להיות סדום שעל חוף ים המלח (ים המוות, באנגלית) עם הרי אדום במרחק. האנט תאר את המקום כ"נוף שממה איום ומלא יופי". בים המלח מצא "סמל נורא של חטא" בהאמינו, כרבים כמוהו בזמנו, כי בדיוק שם שכנה סדום המקראית. Karen D. Rowe מציינת בעבודת הדוקטורט שלה, Painted Sermons(עמ' 82), כי האנט ירד לים המלח קרוב ליום כפור כדי לתפוס את האור ב"עזאזל" בעצם התקופה שבה שולח לשם השעיר.

ויליאם הולמן האנט, מראה בבית כנסת, ירושלים, 1854

 

הציור, שעורר לאורך השנים רגשות מעורבים של תעוב, בעתה והערכה עמוקה, הוא תמונת נוף אבדון ועונה על כל הגדרות הגיהנום על פי תלמוד בבלי, (ערובין י"ט): "… שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר שַׁחַת, וּבוֹר שָׁאוֹן, וְטִיט הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ תַּחְתִּית".

ויליאם הולמן האנט, מבט על עמק רפאים מהר ציון, צבעי מים וגואש, 1855

 

ויליאם הולמן האנט שהה על חוף ים המלח במשך שבועיים בלוית מדריכים מקומיים, עבד בנוף והכין רישומים ורשימות. אמנם הוא נטל עמו תיש לבן, אך הלה נצרב במרחבי המלח ובחום השמש ומת (כך, על פי מישורי במאמר המקושר למטה). בנוסף (וזאת לפי הפרק על האמן באתר Disclaimer המקושר למטה), האיצו בו מלוויו למהר לצאת מהאזור בשל סכנה שנשקפה לו מצד בדואים חשדניים. לכן השאיר הצייר ריק את מקומו של בעל החיים בתמונה והשלים את הדמות כשחזר לסטודיו שלו בירושלים. הוא אף נטל עמו גושי בוץ ומלח כדי להסתייע בהם להשלמת ציור הרקע. בירושלים קנה האנט גלגלות של כבש ותיש ואיתם גם שלד שלם של גמל, והציבם בסטודיו שלו.

 

אדית הולמן האנט, פנים בית משפחת הולמן האנט ברחוב הנביאים בירושלים, 1876-81

 

William Holman Hunt (1910-1827) English Pre-Raphaelite Artist באתר Disclaimer

 

אלכסנדר מישורי: צייר אנגלי 'אוהב ציון ' – ויליאם הולמן הנט. בחיבור מפרש מישורי בדקדקנות את "שעיר לעזאזל" של האנט, ומספר על האנשים שאתם התחבר בירושלים וביקוריו התדירים בבתי כנסת בעיר.

 

על "שעיר לעזאזל", המוצג ב- Lady Lever Art Gallery של מוזיאון ליברפול, באתר המוזיאון.

 

ניתוח מפורט של התמונה ורקע היסטורי ניתן למצוא באתר של George P. Landow, A Victorian Web Book.