ג'ון קיטס: אוֹדָה לַזָּמִיר

 

 

Martha Pfannenschmid, צפור קטנה מתה (החיים הם חלום קצר), ללא תאריך. שמן על לוח, Kunstmuseum Basel

 

 

 

אוֹדָה לַזָּמִיר, מאת ג'ון קיטס 

 

לִבִּי נִדְכָּא, וְאֶת חוּשַׁי תִּנְגוֹס

רַדֶּמֶת כְּאִילוּ רוֹשׁ אוֹתִי הִשְׁקָה,

אוֹ נֶסֶךְ אוֹפִּיוּם בְּמֵעָי בָא מְלוֹא כוֹס

חֲלְפָה דַּקָּה, וּתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה שָׁקַע:

אַךְ לא קִנְאָה בְּאָשֶׁרְךָ גָּרְמָה לַזאת,

כִּי אִם אָשְׁרִי שְׁרַב מִדַּי בְאָשֶׁרְךָ יַעֲלוֹס, –

אוֹתוֹ אַתָּה, נִמְפָה קַלַּת-כָּנַף שֶׁל עֵץ,

בּמִין נִגוּן עָרֵב מְאד

מִיְּרַק קִיסוֹס וְרֹב צְלָלִים אֵין קֵץ,

מְלוֹא-גָרוֹן עַל קַיִץ בִּקְלִילוּת תִּשׂוֹשׂ.

 

אוֹ, לְגִימָת בָּצִיר! לִי מִי יִתֵּן

שְׁבְּעִמְקֵי הָאֲדַמָה הִצְטַנֵּנָה יוֹבלוֹת,

יָרַק אֲפָר וּפְלוֹרָה בִּטְעֲמָהּ שׁוֹכֵן,

עִם זֶמֶר פּרוֹבֶנְסָלי, צְחוֹק שָׁזוּף ומְחוֹלוֹת!

אוֹ לִמְלוֹא גָּבִיעַ חֲמִימוּת דְּרוֹמִית,

מָלֵא מֵהִיפּוֹקְרֶן, כִּמְּקוֹרוֹ סָמוּק,

לִשְׂפָתוֹ בוּעוֹת מִתְּבַּעְבֵּעוֹת בְּכַדּוּרִים,

וּפֵה מֻכְתַּם אַרְגְּמָנִית;

אִם רַק אוּכַל לִשְׁתוֹת, בִּלְתִּי נִרְאֶה לַחְמוֹק,

לָפוּג אִתָּךְ מֵהָעוֹלָם אֶל מַחְשָׁכֵּי הַיַּעֲרִים:

 

לָפוּג הַרְחֵק מִזֵה, לִנְּמוֹג, לִשְׁכּוֹחַ בְּהֶחְלֵט

אֶת שֶׁאַתָּה בְחֵיק עַלְוָה לַדַּעַת לא תִּסְכֹּן

אוֹתָם תְּשִׁישׁוּת, קַדַּחַת וְהֵכְבֶּד

כָּאן, הֵיכָן שְׁאֲנָשִׁים נֶאֱנָקִים בִּסְאוֹן;

הֵיכָן שְׁיְתוֹמוֹת שֵׂיבָה, דָּווֹת, בְּעֲוִית מִטַּלְטְלוֹת,

הֵיכָן שְׁנַעַר מַחְוִיר, רָזֶה כְצֵל מֵאוֹב, גּוֹסֵס,

הֵיכָן שֶׁדַי בַּמַּחְשָׁבָה לִהְיוֹת מְלֵא בְּצַעַר

וּנֶעְכָּרֵי הָעַיִן נוֹאַשִׁים לִכְלוֹת,

הֵיכָן שְׁאֵין לִבְרַק עֵינֵי הַיּפִי מְפַרְנֵס,

אוֹ אַהֲבָה שְׁתִּהְיֶה כְמֵהָה לָהֶן מִבַּעַד לַמַּחָר.

 

הַרְחֵק! הַרְחֵק מִזֵה! אָעוּף אֲלֵיךָ בִדְּהַרָה

לא עַל מִרְכֶּבֶת בַּכְּחוּס וּנְמֵרָיו,

כִּי עַל כַּנְפֵיָּה הַסְּמוּיוֹת שֶׁל הַשִּׁירָה,

אַף אִם הָרוּחַ בִּמְבוּכָה, נָסוֹג וּמְעֻכָּב:

הֵן כְּבָר אִתָּךְ! הַלַּיְלָה הוּא עָנוֹג,

אוּלַי גָּם הַלְּבָנָה מוֹלֵכֶת מִמְּרוֹם כִּסְאָהּ,

צְרוּרָה בְפֵיוֹתֵיָּהּ הַכְּכֻבוֹת סְבִיבָהּ;

וְאִילוּ פֹּה אֵין אוֹר,

לְבַד מִזֵּה שְׁעַל רוּחוֹת מִשְּׁמֵי-הָאֵל יִגַּה

בְקִדְרוֹנֵי הַיֵּרָקוֹן, עֲקַלְתוֹנֵי דַּרְכֵי טְחָבָה.

 

מָהּ פְרָחִים יֵּשׁ לְרַגְלַי אֵינִי יָכוֹל לִרְאוֹת,

אַף לא מָהּ מַקְטִּירֵי עֶדְנָה נִתְלִים עַל הֶבַּדִּים,

אַך, בְּחֲשֵׁכָה בְשׂוּמָה, אֲנַחֵשׁ כּל מְתִיקוּת

שֶׁמַעֲנִיק הָחֹדֶשׁ סַמְמָן לַמּוֹעֲדִים

הָעֵשֶׂב, סְבַךְ הָחֹרֶשׁ וְעֵץ פְּרִי הַבַּר וְגַּד;

עֻזְרָר לָבָן וּבֵן כָּרֵי-הַדֶּשֶׁא, הַשּׁוֹשָׁן;

סִגָּלִיוֹת עוֹטוֹת עָלִים וְנִמְהָרוֹת לִנְדַּף;

בְּכוֹר אָבִיב לְמָאי יוּעַד,

טַל הַתִּירוֹשׁ נִמְלָא וּבָא, הַוֶּרֶד הָריחָן,

בַּעֲרָבָיו הַקַּיִּץ הֶמְיַת זְבוּבִים נִרְדַּף.

 

בְּקִדְרוֹנִי אֲנִי מַקְשִׁיב; כִּי, כּה רַבּוֹת בִּפְעָמִים

הָיִיתִי מְאהָב כִּמְעַט בַּמָּוֶת הַמְּבוֹרָךְ,

שֵׁמוֹת רַכִּים קָרָאתִי לוֹ בְשַׁרְעַפִּים מְחוֹרָזִים,

כִּי אֶת נְשִׁימָתִי שְׁלֵוָה אֶל הֶאֲוִיר יִקַּח;

כָּעֵת יוֹתֵר מְאֵי-פַעָם נִרְאֶה הָדוּר לַמּוּת,

לַחְדֹּל בִּנְקִיפָת חָצוֹת כְּלָל לא נִכְאַב,

בְּעוֹד אַתָּה מִנִּשְּׁמַתְךָ אֶל הֶחָלָל נִמְטַר

וּבְאֵיזוֹ הִתְלַהֲבוּת!

וּבְעוֹד הָיִיתַ שָׁר, וּכְבָר אָזְנַיִם לִי לַשָּׁוְא –

בְּרוֹם הַרֶקְוִיאָם שֶׁלְךָ הָיִיתִי לְעָפָר.

 

לַמָּוֶת לא יֻלַדְּתַ, צִפּוֹר הָאַלְמוֹתִי!

וְלא הָיִיתַ לְמִרְמָס דוֹרוֹת מֻכֵּי כָפָן;

קוֹלְךָ בַּלַּיִל הֶחָדֵל הֵן כְּבָר שָׁמְעוּ כְמוֹתִי

בְקֶדֶם הַיָּמִים קֵיסָר וְגָּם לֵצָן:

אֶפְשָׁר אוֹתוֹ מִזְמוֹר מַמָּשׁ בְּעֶצֶב לְבַבָהּ שֶׁל רוּת

מַצָא לוֹ נְתִיבָה, עֵת, בֵּין שִׁלְפֵי חִטָּה נכְרִים דוֹם

הִיא נִצְבָה דּוֹמַעַת בְּגַּעֲגוּעִים לַבַּיִת הָאָבוּד;

אוֹתָהּ זִמְרָה שְׁכה רַבּוֹת

יַדְעָה שְׁלַל חָלוֹנֵי כְשָׁפִים לִפְתֹחַ וְלִקְסוֹם

עַל קֶצֶף יָם הָרֵה אָסוֹן, בִּמְחוֹז פֵיוֹת גַּלְמוּד.

 

גַּלְמוּד! עֶצֶם הַמִּלָה הִיא כִּפְעַמֲוֹן הַמְּטֻלְטַל

לִטּוֹל אוֹתִּי מִמֵּךְ לַשּׁוּב וּבִי לְהִתְעַטֵּף!

שָׁלוֹם הֱיֵה! כָּזֶב כְּדֵי כַּךְ הַשִּגַיוֹן יִכְשַׁל

זאת חֶרֶף שׁמוֹ הַמְּהֻלַל הַשֵּׁד הַמְּסָלֵף.

שָׁלוֹם הֱיֵה! שָׁלוֹם הֱיֵה! שִׁירְךָ חוֹלֵף וְנֶעֱלַם

מִנִּי הַאֲפָרִים לְיַד, עַל פְּנֵי מֵי פֶלֶג דְּמוּמִים,

עוֹלֶה בַגֶּבַע; וְנָגוֹז עָמוֹק הוּא יִקָּבֵר

בַּעֵמֶּק הַסָּמוּךְ נִדָּם:

הֶהָיָה זֵה רַק חֲלוֹם, חֶזְיוֹן תַּעֲתּוּעִים?

נָסַה הַמּוּזִיקָה הָהִיא: – הַנָּם אֲנִי אִם עֵר?

 

הערות על התרגום תתקבלנה בשמחה.

 

זמיר

הערות: אוֹדָה: אוֹדָה היא סוגה שמקורה בשירי ההלל היוונים והלטינים, שנכתבו לאירועים פורמליים. האודה המודרנית היא בדרך כלל שיר רציני מבחינת הנושא, לשונו גבוהה, מבנה הבית משוכלל ואורכו בינוני. יש סוגים שונים של אודות. האודה נוטה להלל אנשים, את אמנויות השירה והמוזיקה, נופי טבע ונושאים מופשטים. האודה הרומנטית נוטה לבחון שאלות עומק אישיות וכלליות. הכניסה לנושא נעשית פעמים רבות דרך התבוננות בטבע, כמו ב"אודה לזמיר" או "אודה לרוח המערבית" של פרסי ביש שלי. דיון נרחב באודה נתן למצוא במחלקה לספרות אנגלית של Brooklyn College . תהום הנשיה: Lethe-wards במקור, מדורי לֶתֶה, אחד מנהרות השאול, דמוי של קיטס לשקיעה בעלפון ושכחה. נמפה של עץ: במקור, Dryad of the trees . פלורה: אלת הפרחים והפוריות הרומאית. קיטס משתמש במשמעותו הכללית של המושג: עולם הצומח בטבע. פרובנסלי: של מחוז פרובנס, צרפת. הִיפּוֹקְרֶן: מעין מוזות השירה בהֶלִיקוֹן, הר במרכז יוון שבו, על פי המיתולוגיה, שוכנות המוזות. נער מחויר: אחיו של ג'ון קיטס, טום, מת זמן קצר לפני כתיבת האודה לזמיר ממחלת השחפת. קיטס טיפל באחיו עד מותו, כשם שסעד את אמו עוד בהיותו נער כשגועה למות מאותה מחלה עצמה, ממנה ימות גם הוא בן 24. אהבה: קיטס ופאני ברוּן, אהובתו, לא יכלו להנשא בשל חסרון כיס משני הצדדים. קיטס כמו מנבא כאן את מותו "מבעד (או מעבר) למחר". מרכבת בכחוס ונמריו: אל היין היווני בכחוס נוהג מרכבה רתומה לשני נמרים, "Pards", במקור (אבל אני נזכרתי גם במלה Bard, משורר באנגלית ארכאית. Pards יכולה גם להקרא "מרעַיו". חשכה בשומה: embalmed darkness, במקור. To embalm: לבשם ולחנוט, להנציח, כיוון שבימים עברו היו חונטים בעזרת תבלינים, שמנים ובשמים. קיטס כמו כבוש, אם ניתן לומר כך, בחשכה הצרורה בצרור החיים של השיר והשירה. בן כרי הדשא: pastoral eglantine, במקור. אגלנטין הוא ורד שמקורו באנדים וריח תפוח לו הנודף בלילות הקיץ. פסטורלי: של רועים, של תאורי טבע אידיליים, "שירה פסטורלית" (מתוך אבן שושן). בכור אביב: musk-rose. רקויאם: המנון אבל נוצרי. חלוני כשפים: magic casements, במקור, דהיינו חלונות צרפתיים, כפי שאנו מכנים אותם כיום, המזכירים בועות קצף, כאלה שהיו בבית בו התגורר קיטס בזמן שכתב את אודה לזמיר, כפי שהוא נראה בתמונה. הבית, ברובע המפסטד בלונדון, משמש היום מוזיאון המוקדש למשורר. יש לציין בנוסף, כי בזמנו של קיטס היו הזגוגיות מלאות בועות ולא שקופות כמו שלנו.

 

ה"אודה לזמיר" נכתבה, ככל הידוע, שניה בין חמש "האודות הגדולות" של קיטס מ-1819 ומבחינת נושאיה, דהיינו ההשראה, היצירה והמוות היא נחשבת תאומה ל"אודה לכד יווני". בסרטה של ג'יין קמפיון Bright Star, המשחזר את תקופת כתיבתן של "חמש הגדולות" במקביל לתקופת פריחת האהבה בין קיטס לבין שכנתו פאני ברוּן, קורא השחקן בן ווישואו את האודה. קריאתו יפה אמנם ושקולה ויחסית (למרות מוזיקת הרקע, שלעולם היא בלתי נסבלת, נוסף על סלסולי הזמיר), ובכל זאת משוחקת, מושלכת החוצה במקום פנימה, כפי שקורא אותה הסופר סקוט פיצג'רלד, שלקח את כותרת ספרו "ענוג הוא הלילה", Tender is the Night, מהאודה לזמיר. ההקלטה של פיצג'רלד בוידאו נקטעת בבית החמישי.

 

מצד הצורה, כתובה האודה לזמיר בבתים בני עשר שורות ומבחינה זו כמוה כשאר חמש האודות. אודה זו אינה שומרת על אחידות המשקל השירי, שכן רובה כתובה בפנטאמטר יאמבי (משקל בן חמש הטעמות, על כל הברה שניה, כמו דפיקות הלב), אך השורה השמינית בכל בית קצובה בטרימטר, כשרק שלוש הברות מוטעמות בה והיא קצרה מכל היתר. צורה זו היא מקורית לקיטס ובשל כך קרויה על שמו. תבנית החריזה בכל בית ababcdecde. הפרדותו של קיטס מתבניות פואטיות נוקשות מעידה על בשלותו האמנותית שעברה כמעט מלכתחילה מעשיה מלומדת לאומנות אינסטינקטיבית (עם תיקונים משלימים, כמובן). אם מבחינים פילוסופים בין "לדעת על, או ש-" לבין "לדעת איך-", דהיינו בין הידיעה העיונית לבין הידיעה המעשית, הביצועית, עונה קיטס בשירתו הבשלה על דרישותיה של "ידיעת איך", שהיא מעין ספונטניות מלומדת, נביעה פנימית, השראה. ועל כך גם השיר שהוא מונולוג פנימי. קיטס כמו רוכב כאן על כנפי שירתו כאילו היתה כלי טיס, אבל כזה הנבנה בעצם מעופו, אם אפשר לומר כך. יכולת זו שביקש לעצמו, קשורה הדוקות במה כינה קיטס באחד ממכתביו "יכולת שלילית" (Negative Capability), שהסברים רבים לה אבל היא רחבה מכל הסבריה ואני חשה אותה כיציאת הרוח היוצר מאופקיו הצרים של העצמי היומיומי על כל הגדרותיו ושיפוטיו הדואליים וככלל, עניינה יכולת ניתוצם של חוקים, בראש ובראשונה של מגבלות העצמי.

 

סקוט פיצג'רלד עצמו השתמש במונח זה בחבורו הנפלא The Crack-Up שהתפרסם במגזין Esquire ב-1936 (וכבר צוין כאן במקום אחר בהקשר לקיטס).

 

תרגומים נוספים: אליעזרה איג-זקוב, ליאורה ברנשטיין

 

במסה "הזמיר של קיטס" מגדיר חורחה לואיס בורחס (מבוכי הזמן, בתרגום יורם ברונובסקי, הוצאת כתר ירושלים, 1986, עמ. 87) את קיטס אפלטוניסט. זאת, בעקבות קולרידג' המחלק את בני האדם כולם לאריסטוטליים או אפלטוניים במהותם: "האפלטונים חשים שהסוגים, הסדרים והמינים הריהם ממשויות; האריסטוטלים חשים בתוכם פנימה כי אלה הם מיני הכללות; בעיני אלה [דהיינו האריסטוטליים] אין הלשון אלא משחק נעדר-דיוּק של סמלים; בעיני אלה הריהי מפת-היקום."

מאמר על קיטס באתר רימון

 

את השיר במקור האנגלי ניתן לקרוא יחד עם האזנה: ‪ "Ode to a Nightingale" by John Keats‏ – YouTube

 

ואפשר גם לקרוא את המקור בדפוס, ומכתב היד המקורי (עם התיקונים). באתר של מוזיאון אוניברסיטת קיימברידג' .

 

George Seeley, ללא כותרת, 1903.
The Getty Museum, Los Angeles