גלגולו של מבט

 
דיוקן מומיה מצרי מפיום (الفيوم‎Fayum ), המאה השניה לספירה, צבע אנקאוסטי (שעווה חמה),  Landesmuseums Mainz

דיוקן מומיה מצרי מפיום (الفيوم‎Fayum ), המאה השניה לספירה, צבע אנקאוסטי (שעווה חמה),
Landesmuseums Mainz

 

דיוקנאות המומיות מפיום מביטים בנו ישירות אך מבלי להבחין בנו כלל. מבטם עובר דרכנו וממשיך הלאה, אל נעלם אין אופק לו. אין הוא נתפס, המבט הזה, בעוגני השווא של המציאות החושית, שכבר פרץ לצאת ממנה חוצה. יש להם מבט, לדיוקנאות פיום, של מי שנחלץ כבר משביו אך טרם הגיע הביתה והריהו שרוי בתווך עולמות. 

 

לאחר שעזבו את הסדק החלל-זמני של קיומם האנושי, יכולים, אנשי פיום, לראות את הבלתי נראה ובעודם בגופם. אנו יכולים להבחין בהם שהם רואים משהו הרחק מאחורי עינינו. כמעט אלוהיים הם באנושיות הלא מתה שלהם, ולא כיחידי סגולה. כולם הם אנשים כמונו שהשאירו את חותם דמותם על המפתן ומבטיחים בכך לכל את הגילוי.

 
Master of Guilebert de Metz, ורוניקה הקדושה מציגה את הצעיף הנושא את חותם פניו של הצלוב (פרט), 1450-55.  The Getty Museum, Los Angeles

Master of Guilebert de Metz, ורוניקה הקדושה מציגה את הצעיף הנושא את חותם פניו של הצלוב (פרט), 1450-55.
The Getty Museum, Los Angeles

 

עיתוי היווצרותם של דיוקנאות פיום הוא קו הזמן שבו התחוללה התודעה החדשה היודו-נוצרית. מכאן ואילך, תילקח מאחד-האדם זכותו "לראות" ותועבר לקדושים בלבד, להם ואך ורק להם. המעבר הזה, מתודעה אחת לאחרת, נוכח ביצוגים כמו "צעיף ורוניקה". הם מעניקים בלעדיות לבן האל ומייחדים את מבטו רואה הנצח מזה של שאר האנושות. העיניים עיני פיום אך השם שם האחד.

 

דיוקן האיש האלוהי בתור האחד היחיד, הוא מרוקן את שאר האנושות מאלוהותה ומכופף את ברכיה לכריעת סגידה וציות. האדם הסוגד איננו יותר מטרנספורמטור, מעביר כוח המופעל בידי יצוגים ערפדיים. ניראה, כי הרמב"ם ניסה (עד כמה שאני יכולה להבינו מנסיונות קריאה כושלים ובעיקר מהכלי השני של מיכה גודמן, "סודותיו של מורה נבוכים"), לשבור את הכישוף ולחלץ את התודעה האלוהית משלטון הדת. אבל הוא בעצמו היה שבוי, מסתבר, בבעלותו על הסוד.

 
Masaccio, אנדראס הקדוש (פרט), 1426. צבעי טמפרה על עץ,  The Getty Museum, Los Angeles

Masaccio, אנדראס הקדוש (פרט), 1426. צבעי טמפרה על עץ,
The Getty Museum, Los Angeles

 

גלגול היצוג של "המבט הרואה" עבר תחנות רבות אך מבלי שיאבד מאומה מעוצמת שלטונו על ההתבוננות האנושית. אמר הרמב"ם את שאמר על סגולתו של איש המעלה, או הנביא, המשכיל להתבונן בעולם ובעצמו כדי לנתק את חרצובות הדת והלכותיה – אבל המיועדים לקרוא בו הניחוהו מידם. ואילו הנביא האחרון, הוא הוקע אל הדת במסמרות ונוצל בתור מכשיר הגוזל מאדם את יכולת ההתבוננות שלו, את ראותו. "כל העיניים אלי" – זה דברם של ייצוגי הדת הממתיקה חמלה בשפתיה ומושחת אהבה בלשונה. מרקס טעה בעניין הזה: אין מדובר בשיקוי מרדים בלבד שאפשר להיגמל ממנו כי אם בחבלה זדונית בכלי התפיסה עצמם. 

 
Constantin Meunier, הנוצרי, 1900. ברונזה,  The Getty Museum, Los Angeles

Constantin Meunier, הנוצרי, 1900. ברונזה,
The Getty Museum, Los Angeles

 

ואולם, גם בהיותה כבושה אין ההתבוננות הרואה נכחדת, שהרי היא נולדת מחדש עם כל אדם-ואדם. אמנם היא יכולה להסתתר מעצמה, אך משבשלו התנאים לכך תשוב ותיפקח. כך קרה במפנה המצאתה של הפרספקטיבה הציורית ואיתה החֶשֶב המדעי. הם רופפו את השליטה הדתית מבלי שזו תוכל לעשות דבר בעניין, שכן יחד עם הפרספקטיבה והמדע נולדה מחדש ההתבוננות המתבוננת בעצמה. וזו, כבר כמוה כחירות.

 

ובמעבר המאה שעברה חזר מזמן "מבט פיום" ליצוגי פנים אנושיים. כזהו המבט הנפקח אלי אלוהותו-שלו בפניו של בן-האדם בפסל של קונסטנטין מונייר הבלגי. אין המבט הזה שונה ממבט עיניו של האיש שהגיע אל קצה יכולתו בפסל "החותר" שלו לבד מנסיבות ההיפקחות – המקום אותו מקום. פני האיש שונות, אמנם, אך המבט רואה. 

 
Constantin Meunier, החותר, 1894. ברונזה,  Brussels Royal Museums of Fine Arts of Belgium

Constantin Meunier, החותר, 1894. ברונזה,
Brussels Royal Museums of Fine Arts of Belgium

 

הצילום, הוא תרם רבות לגילוי המתחדש של המבט הרואה את שמעבר לעיני המתבונן בתמונה. הדבר קורה בדרך כלל בהבזקים החודרים גאיות צלמוות. אנו מתבוננים במבט הזה ונשאבים להתבוננות-בהתבוננות כדי לראות משהו "משם" בעצמנו-אנו ובעודנו לגמרי כאן. האנשים בצילומים הללו יודעים שאנחנו שם ומביטים דרכנו אל מעבר לאופק הראות שלנו, ובעוד הם ממשיכים דרכנו והלאה הם מציבים אותנו על מפתן.

 
Margaret Bourke-White, "אסירים, חלשים מכדי לקום, מחנה הריכוז בוכנוולד בעת השחרור", אפריל 1945, Life Magazine

Margaret Bourke-White, "אסירים, חלשים מכדי לקום, מחנה הריכוז בוכנוולד בעת השחרור", אפריל 1945, Life Magazine

 

המבט האופייני הזה מגיח מצלומי היוצאים והנכנסים לתופת. מדובר, כי-כן, ביצוגים משווים, המעמידים אותנו במקום בו שבים צרינו להיות בני אדם כמותנו. זאת, כמובן, אם רק נשכיל להתבונן בהם. אלוהותה של ההתבוננות הזאת בכך שהיא מפשיטה את סממני היחוד ומציגה בפנינו מחדש את האנושי השורה בכל. היא כמו אומרת לנו, "הנה האדם".

 
Lee Miller, שומר במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה, מיד לאחר השחרור, 1945.

Lee Miller, שומר במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה, מיד לאחר השחרור, 1945.

 

המבט הזה, שהמוות הקרב מפשיט אותו מעוגני המציאות, מציג בפנינו את ההתבוננות שלנו-אנו ומסייע בידינו לגלות את אלוהותנו באנושיותם של אחרים. זה מה שעושה הייצוג של המבט הזה וזוהי מלאכתו של אמן היצוגים. האמן הוא העיניים של האנושות אומר מאן ריי בדיוקנו העצמי האירוני בתור בעל-עיניים. האמן, לא לנו לא לצרינו הוא – הוא להתבוננות. 

 
מאן ריי, דיוקן עצמי, 1916. תצרף (אסמבלאז'),  The Getty Museum, Los Angeles

מאן ריי, דיוקן עצמי, 1916. תצרף (אסמבלאז'),
The Getty Museum, Los Angeles

 

יכול אותו מבט, הרואה בנו את שאנו איננו יכולים לראות, לצמוח ברכות בתהליך מיתה. ומי שיציג אותו בפנינו יוביל אותנו אל מקום התצפית שבו הוא נמצא. זאת אמנות.

 
Robert Mapplethorpe, John McKendry, 1975.  The Metropolitan Museum of Art, NYC

Robert Mapplethorpe, John McKendry, 1975.
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 

ג'ון מקנדרי, אוצר הדפסים וצלומים במוזאון המטרופוליטן בניו יורק, היה מי שהכיר לרוברט מייפלת'ורפ את הצלום כאמנות עצמאית. מקנדרי היה אלכוהוליסט והוא מצולם כאן בבית החולים יום לפני מותו כשאור פניו קורן בסיוע שכבה עבה של קרם לחות ממזון מלכות. הצלום הזה מייחד ומכליל באחת. הצלם מושח את ידידו-מדריכו בשמן המשחה של יקיר העין, נפרד ממנו בנשיקת מבט ובתוך כך מברך אותנו, אנו-המתבוננים בתמונה, לפקוח את עינינו.

 

המבט הזה, הפעור, אופייני גם לשבים מקְרב או לכל מי שעברו התנסות אלימה מהכיל. החֶשב המנותץ בכוח הזרוע משאיר אחריו רק שרידי אדם. הוא פצע באנושות. ארבעים שנה עברו מאז מלחמת יום כיפור, ועוד אלפי שנות גזל של חיי אדם עברו, שבהן דימה עצמו כל "צד" כבן דמותו של הבל. אבל עלינו רק להתבונן כדי לראות אותו, את אות הדמים גם במצחנו שלנו.

 

האמור לעיל נכתב לכבוד קֹרבנות המלחמה ההיא כולם, בני אדם כולם.

 
מיכה בר-עם, חיילים בקו בר-לב המותקף במלחמת יום כפור, 1973.  Via Magnum Photos

מיכה בר-עם, חיילים בקו בר-לב המותקף במלחמת יום כפור, 1973.
Via Magnum Photos

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: