היפה מכל שאיננו: על חפצים נטולי הקשר

 

בסרט "הַפְּסָלִים מתים אף-הם" (Les Statues meurent aussi), מ-1953, מראים כריס מארקר ואלן רנה, כי כתוצאה מבירוא הקשרי התרבות תחת שלטון צרפת בקולוניות האפריקניות, נותרו יצירות האמנות השבטית בריק וכרותות לשונן האסתטית. אין להבינן עוד. ככל שנתבונן בן ונחקור אותן לא נוכל לדעת מה רצונן לומר ולאיזה מעשים הן מכוונות.

 

אבל כשלעצמי, אני מוצאת את יצירות האמנות הללו קורנות במשנה זוהר במצבן זה ומקיימות מופע פתאומי ומתמיד בחריגותו, כעין התגלות החיה לנצח, חידתיות הניצבת כשהיא עם עצמה. רק התבוננות כזאת, חד פעמית ופתאומית לנצח, יכולה הייתה לחלץ מפיקסו חסר ההגנה, המפורק מכל כלי ידענותו, גאונותו והווירטואוזיות שלו את "העלמות מאביניון".

 

זביגנייב הרברט מסביר זאת טוב יותר ב"עיון בָּעֶצֶם" (מתוך: שירים, בתרגום דוד וינפלד, 2012):

 

הָעֶצֶם הַיָפֶה מִכֹּל

הוּא זֶה שֶׁאֵינֶנּוּ

 

אֵין הוּא מְשַׁמֵּשׁ לִנְשִׂיאַת מַיִם

גַּם לֹא לִטְמִינַת אֶפְרוֹ שֶׁל הַגִּבּוֹר

 

אַנְטִיגוֹנָה לֹא אִמְּצָה אוֹתוֹ אֶל לִבָּהּ

עַכְבָּר לֹא טָבַע בּוֹ

 

אֵין לוֹ פֶּתַח

כֻּלּוֹ פָּתוּחַ

 

נִרְאֶה

מִכָּל הָעֲבָרִים

כְּלוֹמַר בְּדֹחַק

חָזוּי מֵרֹאשׁ

 

הַשְּׂעָרוֹת שֶׁל קַוָּיו כֻּלָּן

מְתַחְבְּרוֹת

לְזֶרֶם אֶחָד שֶׁל אוֹר

 

לֹא

עִוָּרוֹן

גַּם לֹא

 

הַמָּוֶת

יַעַקְרוּ אֶת הָעֶצֶם

שֶׁאֵינֶנּוּ

 

 

עצם כזה, שיֵשנותו באֵינותו, הוא שבר חרס שנחשף בחפירות בית ציידא, בניהולם של הארכיאולוגים רמי ערב וריצ'רד פרוינד, ועליו חקוק צלב קדום, שריד מימי ישוע ותלמידיו.

 

הצלב של בית ציידא, שבר כלי-חרס חרוט שנמצא בבית היינן,
via Popular Archaeology

 

הצלב של בית ציידא מקדים ומטרים את אירוע הצליבה ועל כך המהומה שחולל. הוא נחקק, אם לא בידי המורה עצמו ע"י מי מתלמידיו הראשונים על פי הוראתו, והוא מורכב מארבע קרניים הנובעות מעיגול. בשורה אחת אומר הממצא, כי לא את הצליבה מסמל הצלב הנוצרי ("המקורי", "האמתי") אלא משהו אחר, מסתורי, שטמון בו סוד הנצרות עצמה וכפי שנמסרה בראשונה. הנצרות של צלב בית ציידא איננה דת מאורגנת ומכשיר שליטה רב עוצמה אלא היא רוחם של הדברים שפרצו פתאום דרך אדם אחד וכפי שנבעו ממנו, מאורע פתאום שהוא גם שבר ברצף ההיסטורי של הדברים הנאמרים והנעשים.

 

תפקידם של המלומדים בתחום להמציא לנו הקשרים, והמצאת הקשרים כאלה מייצרת פולמוס היסטורי ודתי, אם לא שערוריה של ממש. על הפולמוס הזה הפרק "בית ציידא והצלב" בסדרת הארכיאולוג העירום של שמחה יעקובוביץ'.

 

אבל כמו במקרה האמנות האפריקנית, גם במקרה זה אנו מתבוננים בעצם שהדבורים והמעשים שהוא נטוע בהם נכחדו ואינם. ריצ'רד פרוינד משער את החסר בתור ציור עוגן, הקושר את השרטוט המסתורי עם מקצועם של השליחים הראשונים, הדיג. בסרט של יעקובוביץ' קושרים שני הארכיאולוגים, פרוינד וערב, את הצלב, עם פולחן השמש הקדום. הם מעלים את הסברה, כי מדובר בסמל של תנועה חדשה שחבריה יהודים ופגאניים גם-יחד, המחבר יחדיו את האות ת' הקדומה שרישומה קרוב ל-X  ומסמלת צדיקות, עם שמש האלוהות הפגאנית.

 

אבל באין קישור פיזי, באין ממצא ארכיאולוגי לעשות את המלאכה, שב החפץ וניצב לעינינו נטול הקשר. שוב ושוב הוא חוזר ומוחק את הדיבורים סביבו כדי להתלות בחלל ריק.

 

אני מעדיפה להשאירו כך, כפי שהוא, ולתת לקרניו הנובעות ממקורן הריק להגיע אלי. כי לא דת הן רוחשות באוזני, לא מקטע ברצף ההיסטוריה של הדת הן מסמלות, כי אם את ביקוע הרצף הזה. על המקור הנובע להיגלות לי-עצמי, המתבוננת בעצם מסתורי זה ששתיקתו רמה כל-כך.

 

רק רחשים קלים נותרו מתלמודו של אותו גאון הרוח (כך שמתאר אותו דוד פלוסר בביוגרפיה המלומדת שכתב לישו). הסמל השותק מהדהד תורת מסתורין שהקשרה ישו האיש, את בן האדם החי הוא מהדהד ואת רוחו האלוהית, האוניברסלית של האדם ככל האדם. דיבור כזה לא מייצר דת ולא שום גוף מאורגן אחר, אפילו קמה התארגנות כזאת מיד לאחר עלייתו על הצלב. והצלב המסמל את הדת השוררת (על כל זרמיה) אכן איננו הצלב הראשוני. לכן, יש לחפש את שברי התורה במה שאין בו ליצור דת. קוף המחט שבו יש להעביר את הדברים הוא זה שרק הרוח יכולה לעבור בו.