מחשבות צמאון

 

שיר הפיה

ג'ון קיטס

 

מְחֶה דִּמְעָה – אוֹ, מְחֶה דִּמְעָה!

פְּרָחִים יָנֵצוּ עוֹד שָׁנָה.

הִנָּחֵם! אוֹ, הִנָּחֵם!

אֵבּ בְּלֵב שֹׁרֶשׁ מְנַמְנֵם.

דַּי לִבְכּוֹת! אוֹ, דַּי לִבְכּוֹת!

מִגַּן הָעֵדֶן טוֹב לִלְמוֹד

לִפְרוֹק הַלֵּב מִמַּנְגִּינוֹת –

מְחֶה דִּמְעָה.

 

הַבֵּט לְכָאן! הַבֵּט לְכָאן!

בֵּין תִּפְרָחוֹת אָדֹם-לָבָן.

לְכָאן, לְכָאן. עַל בַּד רִמּוֹן הַמְּשֻׁלְהָב

מְרַפְרֵף אֲנִי עַכְשָׁיו.

הִנְנִי! בִּמְקוֹרִי זֵה הַכָּסוּף

נִמְצָא מָזוֹר לְכֹל כִּסּוּף.

מְחֶה דִּמְעָה! אוֹ, מְחֶה דִּמְעָה!

פְּרָחִים יָנֵצוּ עוֹד שָׁנָה.

הֱיֵה שָׁלוֹם – אָעוּף, שָׁלוֹם!

הַרֵינִי גָּז בִּתְּכוֹל מָרוֹם –

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!

 

 

John Keats, Faery Song

 

Shed No Tear – Music arranged by Jennifer Lee Ridley, Words by John Keats

 

Moonchild – Shed no tear

 

מלאכת התרגום נעשית בעולם ללא תכונות בו תלוי קו אופק אחד של ממשות אשר הוא המקור. מרדף שווא מתקיים אחרי האופק הזה בנסיון מועד לכשלון, להקים גשר של אמת בין שתי הוויות מנוכרות.

 

יחסי עומק כאלה, בין מציאות ואמת-המציאות, הם שהופכים אדם לאמן, או למיסטיקן,– לא הנסיון הנואל להפעיל כוח על היש להשביעו שיפעל לטובתנו. כך בסרט המוגדר דוקומנטרי של ורנר הרצוג, "פאטה מורגנה". המצלמה יוצאת בסרט זה למסע מקצה-קיצה של האנושות, מן הסְפר של מדבר סהרה שהוא מקום-ללא-מקום, שטוח לחלוטין באין בו נקודת מוקד אסתטית כלשהי וכל ישותו המסויטת הישרדות. רק בצאת המצלמה אל מרחב המשברים הפתוח של המדבר, רק אז ירווח למבט במרקמי צבע וחילופי אורצל. אנו מגלים אז בעצמנו כי היופי הוא צורך קיומי, עובדה השוכנת בעצם המסתורין האנושי. או-אז גם מכה בנו ההכרה כי מצאנו יופי בסביבה קטלנית. אחר כך קורה עוד משהו. על האופק נשקף מקווה מים שבשוליו, או בתוכו ממש, יורדים נוסעים מאוטובוס תעתועים זעיר, כל זה בתוך צעיף רוטט של אויר רותח.

 

אכן, הרצוג הוא משורר קולנוע רומנטי. ממש כמו ג'ון קיטס, לפניו, הוא קושר תהומות ומרומים בחוט של יופי. שני האנשים הללו אינם קרובים ביצוגים שלהם, כמובן. הם מנוגדים בתכלית אפילו. הרצוג מתקומם בפה מלא נגד הרומנטיזציה של הטבע והטבע האנושי. הוא חוקר את האכזריות הטבועה בעצם הקיום ביחד עם החלום והשאיפה לנשגב ואילו קיטס, לעומתו, מעניק ליופי מעמד המחייב את השלילה. שיר הפיה (או הצפור) שלו המתורגם כאן, למשל, הוא שיר מוות, אמנם כזה שיש לו תרופה ביופי.

 

החיים האנושיים זקוקים ליופי. הצורך ביופי נמצא בשורש הקיום ומציב תנאי הכרחי לדחף ההשרדות. היופי לאדם הוא נשימה. האדם נושם יופי כדי לחיות כאדם. והחיים ללא יופיו הספונטני של הטבע, זה שגילויו הפך את יושב המערות לאדם, הריהם כחיים בצינוק שאין בו לא דלתות אף לא חלונות.

 

וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב… וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם. (יחזקאל ג' טו)  

 

כמשל לצינוק הפיסי המשמש בידוד מהמטאפיסי ולסביבת חיים רעילה תשמש כאן תל אביב, עיר המפרכסת ומתהפכת בלי הרף בקברה להתנער מעברה כעיר גנים. הגשם הראשון המיס את שכבות הסחי המהביל שהחניק אותה במשך חודשי הקיץ הנצחיים והפך אותה לביצה חומצתית מרושתת כבישים. כי חייה של עיר זו בכבישיה. הכביש התל אביבי הוא עורק חיים פתוח, פטור ומשוחרר מפגיעתם של הולכי רגל, הללו שבתחתית הפירמידה העירונית.

 

זה כבר הפסיקה תל אביב להביט נכוחה ונושאת עיניה אל קירות הזכוכית המלוטשת של דיירי הגבהים המביטות בה כריבוא עיניים רעות. יזמים החליפו את הבונים והם עמלים ללא לאות על בירוא וחישוף השטח מאיי הירק המאובקים שעוד נותרו בה, על הלבשתה שלמת בטון ומרצפות אקרשטיין מתפרקות. על תל אביב אמר הנביא ישעיהו כי עזובת חורש ואמיר היא. בשממה אין לעין במה להאחז ואיך להנפש, אין לנפש איך ולשם מה להפקח. הנוף העירוני התל אביבי המתוכנן ממעוף המסוק או הפנטהאוז הופך את הקרקע למחוז חסר תכונות. יושבי הגבהים אינם חשים באדים העולים מהמדור השמיני של מדרכות העיר, עינם לא תחזה בטינופת המתגוללת בשאול תחתית ורגלם המונחת על דוושת הגז לא תתקל בה או במרצפת אקרשטיין טרוטה.

 

איציק מאנגר: אויפן וועג שטייט א בוים (על הדרך עץ עומד)

 

Dibbukim – Oyfn Veg Shteyt a Boym

 

Bratsch tété Oyfn Veg

 

Karsten Troyke Mit Claudia Koch Oifn Weg

 

על הדרך עץ עומד מלים: איציק מאנגר, תרגום: נעמי שמר, לחן: פ. לסקובסקי, ביצוע: צילה דגן

 

יצחק פרלמן מנגן: על הדרך עץ עומד

 

והרי בעברה היתה זו עיר מפלט, מקום שיש בו טפח מנוח לכל, עיר כמו שעיר צריכה להיות. הרי עיר איננה רק מקום כי אם גם אידאה, עיר בהא' הידיעה. שהרי העיר ההיסטורית היא הורת מרחב החיים החופשי והדמוקרטי. לא עוד! לא בתל אביב! משמעות עמוקה יש בקשר לכך לעיצובו של הספסל העירוני החדש, החצוי במוט ברזל כמכשיר עינויים. הדבר בא במפגיע למנוע ממנו את יעודו המסורתי, המרכזי כל כך בהיסטוריה של העיר הן כמקום הן כאידאה. הספסל התל אביבי המתחדש איננו יכול עוד לשמש מקום לינה לחסרי בית אף לא קן לאוהבים ולבני שיח, אין למצוא בו עוד מקום מנוחה ומפגש חינם. זה איננו ספסל כי-אם תעתוע, רמיה, "ספסל". בדרך זו (ובדרכים רבות נוספות) מסלקת העיר מתחומה את כל מי שאין בידו האתנן בעד שירותיה. עיר ללא מנוח, תל אביב. בפרפרזה על טוני מוריסון שאמרה, כי האמריקנים אינם עוד אזרחים כי אם משלמי מיסים הרי ניתן לומר גם על תושבי תל אביב כי אינם אלא משלמי ארנונה. לפי גובה התשלום איכות השירותים, דבר שהעין מבחינה בו מיד במעבר בין שכונותיה. ללא לאות מגשימה תל אביב את עצמה כעיר שאין לה אתנחתא.

 

אך כדי להיות עיר ואם ומקור חיים, עשיה ויצירה, התחדשות וחידוש, חירות ופתיחות, חִברות והפרדות, שגשוג והתעשרות עליה לדעת לנוח מעצמה ומהעירוניות שלה. שכן, אם באמצעות העיר פנתה האנושות מחקלאות כפרית לחקלאות של חירות הרי שיכולה היתה לעשות כן רק בהשמת סייג-מה לתועלתנותה הקיצונית. ואת זאת יכולה העיר לעשות רק באמצעות הטבע שלה – ולטפח את קיומו רק לשם עצמו ובשום אופן לא לשם שמוש ולא לשם תועלת. דווקא בעיר על הטבע לקבל משמעות מיוחדת, כזאת שאיננה כבולה בהגיון האינסטרומנטלי שאליו כבול הטבע בכפר. דווקא העיר, המשכן האידאי של החירות, דווקא העיר נדרשת, נצרכת, נזקקת כאוויר לנשמתה זו לבקיעים בתכליתיות הקשוחה המפעילה אותה. דווקא העיר.

 

בעיר יש לטבע זכות קיום פטור מאינטרס שימושי כלשהו. בעיר הטבע הוא לא רק לצל, לא רק למשחק ושעשוע. רק כטבע בהא' הידיעה ואך ורק ככזה יש לו חלק מכריע בעיר כאידאה של חירות.

 

אנו זקוקים בעיר לטבע בה במידה ובעצם היותנו זקוקים ליופי: בעצם היותנו. הטבע העירוני הוא נשימה. הוא מפרק את כל המושגים המשעבדים של תועלת שאותם היא ממריצה לכדי תועלתנות טהורה. בסיוע הטבע העירוני אנו נפטרים לרגע מהתחכום והפגיעות שמלמד אותנו הכרך ונהיים תמימים שוב ורוחשי אמון. הטבע העירוני הקיים לשם עצמו מרפא אותנו מעצמנו ופורק מעלינו הבחנות מעמדיות. וכל זה, ועוד, הוא עושה, בהיותו פשוט פה-ושם, ללא שמוש ידוע ודווקא בשל כך נצור, אהוב ומטופח, מקודש אפילו. די לו לטבע שלנו בהיותו הוא, בכך שכל תכליתו בהיותו לא-עיר, תכלית שאיננה מבקשת לה תכלית.

 

או, הגן העירוני רחב הידיים והמתוכנן כנוף! תל אביב מחזיקה שניים כאלה, אמנם, אך לא בלבה. גן העצמאות הוא היחיד בין שני אלה המתקרב לאידאה הזאת והורתו בדור הזהב של תל אביב כעיר גנים. או, לעץ הזקן בשנים רבות מהעיר שצמחה סביבו, למערֵה חורש אפלולי שמסתתר בו מבוע חרישי המנגן את הרחשים העולים מן הלב. לא גינה עם משחקים "בטיחותיים", לא "אטרקציות" לילדים, לא בית שמוש לכלבים, לא ריצוף בטון שבמרכזו פרונקל הקרוי "מזרקה". גן! גינה, אפילו גינונת! טבע! לא מכונת שעשועים והסחת דעת. טבע! טבע שאיננו מסיח אותנו מעצמנו אלא משיב אותנו הביתה.

 

אנשים היו מגננים פעם במקום "ללכת לג'ים". אין מדובר בנוסטלגיה: זה כמו להגיד "אנשים שתו פעם מים" או "אנשים אהבו פעם". מדובר באבדן חיים, באבדן החירות ויותר מכך באבדן היכולת להכיר בכלל בזכות לחירות. השעבוד הפך עמוק מכדי שנוכל להבחין בו בכלל. הלכלוך המתגולל ברחובות העיר מעיד על האבדן הזה. נראה כאילו איש איננו חש בו עוד.

 

יש כיום חברות גינון המכנות עצמן "דר' צמח" וכיו"ב, המפזרות חלוקי אבן לבנים או שחורים בחצרות עם עציצי ענק שבהם צמחים "שאינם זקוקים לטיפול". זה איננו טבע – זו "גינה" שכל תכליתה העלאת ערך הדירות בבניין. גינה כזאת משמשת בת זוג ל"ספסל", אחות למדרכות המרובבות אשפה, שלא נועדו להליכה לא כל שכן לפסיעה בנחת.

 

תל אביב מעלה בך  בימים אלה מחשבות-צמאון נורא, צמאון גלותי למכורה שאינך רוצה לשוב אליה בכלל, אל "ארץ נוי אביונה" כפי שקראה לה לאה גולדברג. אני נזכרת בה, בלאה גולדברג, מקריאה את שירו של פאוול פרידמן מגטו טרזיינשטט, "הפרפר" בתרגומה. עולה בי צמא עז וצורב, כי גם אני פרפר פה לא ראיתי.

 

 

 

מישה סגל מבצע את שירו מות הפרפר

 

המושג "מחשבות צמאון" לקוח מאורי אורלב, כמובן

 

את "הפרפר" מאת המשורר פאוול פרידמן ניתן לקרוא בשני תרגומיו בחנות הספרים של איתמר (יש להתגלגל מטה כדי להגיע אליו).

 

מרית בן ישראל: דיוקן עצמי עם פרפר, לא כל שכן מה שהיא אומרת בפסקה החותמת את היריעה.