עטלף בשלג

 

אני ממעטת לכתוב כאן בזמן האחרון. ההצטמצמות נמשכת כבר בערך שנה. בכל זאת אין מדובר בחדלות כתיבה. בתוך כך נראה לי שזו פעם ראשונה, אולי, שאני משתמשת כאן במלה "אני". אני.

 

חייה של תודעת החיים אינם, כפי שאני רואה זאת כעת, מהלך רציף המתרחש בזמן כסיפור או כסרט. מתישהו, אינני יודעת איך, מפסיק הזמן לזרום כנהר שיוצאים ממנו רק פעם אחת ו"המשמעות" חדלה להיות נחוצה כל-כך להתמצאות בו.

 

החלל והזמן הידועים ממשיכים, כמובן, להתקיים בכל יפעתם, כיעורם או קטנותם היומיומית ועל כל המופעים הנלעגים והזוועתיים של חיכוכי ההישרדות הכובשים את תודעת הקיום וניזונים עליה, באמצעות האשליה שעליה לבקש משמעות וטעם לקיום.

 

מתי בדיוק קרה כל זה?

 

שירו של הווארד נמרוב האמריקני, Because You Asked About The Line Between Prose And Poetry, יכול להדגים במו-שירתיותו, אם ניתן לומר כך, את הדבר המסתורי שאני מדברת עליו. הנה הוא:

 

 

כיוון ששאלת על קו הגבול בין פרוזה לשירה

הווארד נֶמֶרוֹב

 

עֶפְרוֹנִים סַעֲדוּ בְתוֹךְ רֶסֶס קוֹפֵא

אֲשֶׁר לְעֵינֶיךָ הָפַךְ לִפְתִיתִים

בְּדָּהַר לוֹכְסָן לֹא נִרְאֶה

מִזִּגְזַג כָּסוּף לְאַקְרַאִי, צָחוֹר, אִיטִי.

 

עוֹד רֶגַע לְהַבְחִין כְּבָר לֹא הָיִיתָ יָכֹל. 

וּמִיָּד הֵם בְּבֵרוּר הִתְעוֹפְפוּ בִמְקוֹם לִפּוֹל.  

 

 

כפי שניתן לראות במאמר הקישור למקור, מבחינים מפרשי השיר בין הגשם (שבעברית מורה גם על "גוף, חומר, עצם, כל דבר מוחש", אבן שושן), הפרוזה – לבין השלג המתעופף כשירה. אבל מה שיפה בעניין הזה, הוא, שכמו בחלום, בו כל דימוי הוא גם החלום גם החולם, גם בשיר כל אבר שירי הוא עצם השיר ותודעתו.

 

גם אם השיר הוא מפגן של התבוננות במציאות רב-מימדית ובכלים שאינם פרוזאיים, יכול דימוי ההתמרה של נמרוב לשמש מצבים אחרים פרוזאיים בהחלט כמו מצב פוליטי. זה האחרון יכול להשתנות נגד עינינו ממש, בדהרה על גב לוכסן בלתי ניראה של מצבי צבירה רכים מכדי שהמוח הבינארי, הפרוזאי, יוכל להבחין בו.

 

כשעמדתי לפני שבוע מול הכניסה למוזאון תל אביב, האגף החדש, נפל פתאום עטלף גדול לרגלי. היה זה יצור יפהפה וחסר אונים שפרש שלוש אצבעות ארוכות ומכונפות ולטש את שיניו כלפי המאבטח שניסה לתפוס אותו. הלכתי משם לפני שנפלה החלטה באשר לגורלו מכיוון שלא יכולתי לעשות מעשה ובשל כך גם לא רציתי לדעת. באמת שהיה עטלף בעבודות של רועי רוזן. אלא שלא הצלחתי לראות ממש, לצפות, להתבונן בתערוכה. קבוצות קולניות של תלמידים כבשו את האולמות והדגימו בשמחת נעורים בוטחת ושלמה עם עצמה מהי ציוויליזציה שוללת תרבות.

 

 

רועי רוזן, ז'וסטין פראנק, מחווה לגויא. לקוח מפינטרסט

רועי רוזן, ז'וסטין פראנק, מחווה לגויא. לקוח מפינטרסט

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: