חלון למציאות

 
Marlene Dumas, דמות בנוף, 2010. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, דמות בנוף, 2010. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

שירה תיאורית

מאיר ויזלטיר

 

בִּנְיַן מִשְׁטָרָה אוֹ סְתָם מִבְנֶה חוּם צָרוּב

בְּלֵב מַחְתָּה אֲפוּרָה שֶׁל קוֹצִים חֲרוּכִים

לֹא הַרְחֵק מִן הַיָּם; חֲמִשָׁה יְלָדִים בַּשָּׂדֶה.

 

תְּחוּם הַפַּרְדֵּס מְסֻמָּן בִּבְרוֹשִׁים עֲזוּבִים:

שְׁבִיל סַנְדָּלִים מִסְתַּמֵּן לְכִוּוּן הַשִּׁכּוּן

(גָּוֶן אָדֹם-טַח לָרְעָפִים, יָרֹק-טַח לָגְּדֵרוֹת):

שַׂק מַאֲפִיר עַל גַּבּוֹ שֶׁל גּוֹנֵב לִימוֹנִים.

 

                'קח', ספרי סמן קריאה, מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור, 1977 (1973).

 

האמנות מראה, עושה תודעה (ואחר כך אולי גם קצת שכל, אבל זה עד כמה שהשכל הוא רק כלי כמו פטיש ואיזמל: כלי, שיש לו נטיה להתחפש לתודעה). השיר של ויזלטיר מראה לנו שהחלון למציאות הוא-הוא המציאות. הוא עושה זאת באמצעים אירוניים, השיר. האירוניה משתעשעת בשכל בכליו-שלו כדי להראות לו שהוא מסכים אך ורק עם עצמו וכדי לשים את המציאות המוסכמת עליו במרכאות.

 

האצבע השירית רושמת על שמשת החלון "בנין משטרה או סתם מבנה חום צרוב"  ומסיימת ב"שק מאפיר על גבו של גונב לימונים." מה עושה המחשבה? היא מכניסה לימונים לתוך "שק מאפיר" בהליך נסיבתי אופייני. המחשבה איננה יכולה שלא "לראות" את מה שאיננו. ואילו האמנות, השיר, הם "סתם מבנה" ובו בזמן הם משטרה, הרשות לגילוי הסוד, הערכאה הגבוהה של ההתגלות בכל האמצעים.

 

ויזלטיר מפליא לעשות בסימני פיסוק המחוללים טעמים, מחוות, עצירות פתאום והשתלשלויות של אירועים. שתי הנקודות, למשל. הן מופיעות פעמיים בשיר לאמור "הביטו וראו" ומפעילות (שוב) את האירוניה השירית. אמנות היא ההתגלות של הבלתי ניתן להאמר. היא אלכימיה: הטחת צבע, נקודה, קוצו של חומר שהונחו על שפת לא-כלום נהפכים על-ידה לתודעה שלשון השכל החושב לא תוכל להשיגה. שירה איננה התבניות של לשונה ממש כשם שציור איננו לא הצבע ולא הצורה – ובכל זאת הם אינם דבר חוץ מחומר ותבנית.

 

בזה בדיוק העניין, שהגדרת האמנות חמקמקה בדיוק כמו התשובה לשאלה "מהו האדם". לא רק שהתשובה בלתי אפשרית כי אם גם טמונה בה סכנת-שמד: כל תשובה נתונה לשאלת "האדם, מהו?" ממולכדת בקללת מוות לאנושיותו של המשיב. כל המנסה להגדיר אדם מכניס שלילה להגדרה ושולל בכך את קיומו שלו כאדם.

 
Marlene Dumas, Wall Wailing, 2009. Oil on Linen, via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, Wall Wailing, 2009. Oil on Linen, via David Zwirner Gallery, London

 

אנו לומדים את הסוד הנפיץ הזה באמנותה של מרלן דומא, שגם את ציוריה יש "לקרוא" אמנותית בלבד ולא, חלילה, להסתכל מבעדם על מציאות ישירה כלשהי. אמנות, ציור, אינם בשום אופן איור לטענות ומשפטים ואינם תיאורי מציאות. אמנות איננה תיעוד כיוון שהמציאות תמיד חומקת ממנה ונשארת ציורית בלבד. הדימוי ב-Wall Wailling, למשל, נראה בנאלי כמו תצלום ובאמת, דומא מציירת צילומים וציוריה גם נראים כמו ציורים של צילומים. בה בשעה שאינם מכוונים אל מציאות כי אל דימוי המציאות הם אכזריים כלפי המתבוננת שכן הם מגלים לה את סוד הקיום האנושי הממולכד, הַבַּל-ביקוע.

 

דומא היא ציירת דיוקנאות וגם הציורים "מרובי הנפגעים" שלה הם דיוקן – הדיוקן שלנו. הם חלון לעצמנו ולשאלות הקיום שלנו כבני אדם. אני מתכוונת לשאלת הקיום המיידי והאישי ביותר, המאויים ביותר, השחור משחור כמו צלצול טלפון מהבנק. הציור של דומא נמצא באזור הדמדומים שבין צבעוניות לחדגוניות והביצוע שלה איננו יודע להחליט אם הוא פיגורטיבי או אבסטרקטי, גאוני או מפגר.

 

ב-Wall Wailing, למשל, ירוק-טח אחד בחגור של אחד משני החיילים עושה משהו נורא עם מחוות הגוף שלהם. זה ירוק-מדים לוקאלי שבלוקאלי בה-בעת מופשט שבמופשט, המחזיק את הציור כולו בלפיתת שמשון, חושף את שיניו ויורק בפנינו את הקללה.

 
Marlene Dumas, אדם כסוי עיניים, 2007. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, אדם כסוי עיניים, 2007. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

רוב הדיוקנאות של דומא הם אנונימיים ומי שעיניו קשורות שרוי באנונימיות סביבתית מרושעת ומוחלטת המוחקת פנימה והחוצה את הסממן האנושי. הצבע הנוזל, מכחיל ומשחיר בדיוקן הזה מחזיר אגרוף, מכיש את ההתבוננות. הדימוי והחומריות הצבעוניות "מתזזים" זה את זה ושוברים שתיקה, מגלים סוד נורא שהאנושות מסתירה מעצמה. הדימוי כל-כך מוכר לנו, הישראלים, בין כזכרון בין במתועד. הוא שגרתי, מציאותי עד בחילה אך בהיותו אמנות הוא מחלץ את המציאות מהבנליות שלה והופך אותה לידיעה מבחילה.

Marlene Dumas, Man Kind, 2006. Oil on canvas, via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, Man Kind, 2006. Oil on canvas, via David Zwirner Gallery, London

 

הדיוקנאות של דומא אינם יודעים להחליט אם הם סטריאוטיפיים או מייחדים, דיוקנאות-סוג או דיוקן חד פעמי של אדם מסויים. ככאלה, הם מפלילים את ההתבוננות שלנו. הסביבה שלנו רוויה דימויי מציאות שמעוורים אותנו לייחודי. אנחנו איננו לומדים מהם שום מציאות, להפך: הם הופכים אותנו למפגרים רוחנית, אנונימיים לעצמנו, דימוי. אינפלציית הדימוי מאפשרת לנו להוסיף בעיטה של שאט נפש לדימוי הבנאלי המושלך לרגלינו ודוחפת אותנו למלחמת דמים על היחוד (אנדי וורהול, "15 דקות הפירסום"), דבר שרק מוסיף לבנאליות הדימויית (כל אלילי הוליווד הם תבניות-סתם, אלילי-שווא). רק האמנות, כמו זו של מרלן דומא, יכולה לפצוע את מציאות הדימויית ולדחוף את אצבענו לתוכה. היא אכזרית כמו מכונה לקיצוץ בשר.

 
Marlene Dumas, שחרור (1945), 1990. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, שחרור (1945), 1990. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

הזהו אדם? כשדומא מציירת דיוקן שאין אישי וייחודי ממנו, עוד יותר מדיוקן עצמי, כמו הדיוקן של בתה, היא מוסיפה לה בכותרת, "הציירת", את הא הידיעה. זוהי תמונת מקור, אם-כן, אב טיפוס של ההומו אנונימוס החד-פעמי בכללותו, ההתגלות במלוא תפארתה האיומה של האמן המעולל לעצמו כעצמו. הנה האיש.

 
Marlene Dumas, הציירת, 1994. שמן על בד, Museum of Modern Art (MoMA), NYC

Marlene Dumas, הציירת, 1994. שמן על בד,
Museum of Modern Art (MoMA), NYC

 
 

מבט נוסף: 

 

אריאלה בנקיר, מסע צלב: ראיון עם מרלן דומא

 

חגית גרוסמן, מאיר ויזלטיר, המשורר הממאן לשגות באשליות

 

Deborah Solomon, Figuring Marlene Dumas

 

David Zwirner gallery, Marlene Dumas: Selected Works

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: