מורֵה שנאה

 

Robert Longo, ללא כותרת (קתדרלה של אור), 2008-9. פחם על נייר מקובע למשטח, מראה בסטודיו של האמן, ניו יורק. דרך האתר של האמן.

 

פיטר בויל: היטלר בווינה (1909)

 

אני כותב את הרשימות האלה כי איני יודע איזה מיתוס ברצוני ליצור.

אני לומד לשנוא

זה מעל הכל

לומד את המדע והמִדה המדויקת

איך שונאים האחרים, איך מָעֳבֵרֶת השנאה.

אני רואה את אחורֵי כל הפָּנִים

רואה כל-כך במדויק

איך מתלכדת החיה הזאת, העיר, יחדיו.

ישנה צורה בתוך כל זה מאחורי פני השטח

יש נוסחה שעוד מעט אמצא.

אני בטוח וסמוך שהאמת קרובה, לא האמת כפי שידעוהּ אחרים

אמת של זמן עבר

כי אם של העתיד.

אני רואה איך אנשים תועים סביב

מאמינים כי זהו העבר

עדיין שנות ה-50 במאה שעברה

עם תה על הגזוזטרה

בְּתפאורה פרי האִרגון של משפחות עם שֶׁם.

אך אֶרֶץ חדשה נוכחת בעיני האביונים, המנודים,

המֻבטלים מעבודה

והבריונים בני-הבלי-שם היפהפיים שאשתמש בהם כֻּלם בבוא היום.

אני יודע כי עלי לאזור את כוחי.

אני ניזון כמעט מירקות בלבד

ומתנזר מאלכוהול.

עמל על הריכוז העילאי

כדי להגשים את שאני מכיר בי.

בַּבָּרים על הדלפקים

אני רואה את מי שהחיים דרסו

והיו פעמים שנִצבתי משֻפד לִמקומי

נֹכַח זועוֹת של אחרים, עורם וסרחונם.

עלה בידי לגלות –

 

אין ספק נוכל לכנות זאת אימה –

של כל מי שהחיים לגביהם

הם מוות אחד אלמוני מתמשך

 

כך שאני מהלֵך בכל יום בעיר הזאת

כִּבתוך יער אינסופי של רשע

ומחפש את מי להאשים.

אני נותן לקולות שבתוכי

להורות את מי (כה, כה רבים)

צריך לשנוא.

 

יותר מכל אני מתעב את הדרישה לערכים –

נדרשתי היום לציין עיסוק

ומלאתי 'סופר'

אך באמת איני אלא האנטי-משורר העליון

שכן אינני חש בי פנימיות,

לא מרחב שמתוכו יופנו מלים שיש בהן יותר

מצעדים אל יתרונות נוספים –

מעבר מחדר אל חדר

כדי לתעתע ברשויות, לחמוק מ-Militärdienst*

בערב-רב הלשוני הזה של האימפריה הגוועת,

אני חוגג ומתעב

את הנקלות התהומית של טעמי

(עוד בעודי כותב את זה

אני לוחש מבין שיני

"כל מלה היא תכסיס".)

 

ואני אומר

הארץ פתוחה למען

זה אשר ישים עליה יד.

 

                    מתוך המחזור Four Voices For A Century

 

* שירות צבאי

 

Robert Longo, ללא כותרת (עיר של זכוכית), 2009. פחם על נייר מקובע למשטח, דרך האתר של האמן.

 

 

וינה בשירו של פיטר בויל היא פירצת תנאים קוסמית, שאפס מאופס כמו היטלר עומד לחדור בה, לגנוב את העולם ולכלוא אותו במרתף עינויים. כוחו של הפסיכופת בפסיכופתיות שלו והיטלר, פסיכופת עם חזיונות עליונוּת ועוצמה טיפוסיים, השכיל ללבות את נגע השנאה ולרתום אותו לצרכיו. כך הפך את הפרעת האישיות שלו לתודעה קולקטיבית.

 

יצוין בהקשר זה, כי הקטרוג על נסיון להכנס לראשו של היטלר (או שלוחיו) כדי להביא את הקורא להזדהות, כקורא, עם הרוע, כפי שעושה ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד", למשל, איננו מבחין כראוי בין אמת למציאות (או בין "אמת" למציאות ובין אמת ל"מציאות"). הזדהות עם הרוע בתוך מרכאותיה האפיסטמולוגיים של הספרות גוררת אי-נחת בעצם ההזדהות וההנאה ברוע הזה (אלא אם כן הקורא הוא פסיכופט, כמובן). ספרות היא בין היתר תרגול מוסרי. היא מאמנת ומפתחת את שרירי ההבחנות הדקות של התודעה.

 

לכן היטלר של בויל הוא "האנטי-משורר העליון", הפיהרר של האנטי-משוררים שהם אויבי האנושות כתודעה, אנושיות. כי זו, לידתה במה שמנוגד בתכלית הניגוד לתועלתנות, כמו שיר למשל.

 

 

ובהקשר זה:

 

יונתן הירשפלד: הביטו בציור של היטלר ותחשבו על הקשר בין קיטש לרשע

 

רחל שטרן, הרצלינה יגר: בושה וחרפה. למה צריך לנתח את הציורים של היטלר

 

דני קרוון: לא צריך כלל להתעסק בהיטלר "הצייר"

 

אסף אוני: התליין מעניין אותי יותר מהקורבן

 

דן לחמן: נוטות החסד / ג'ונתן ליטל

 

אריאנה מלמד: המתת חסד

 

 

ובהקשר עקיף:

 

אורי משגב: הדחת הצוער שצייר את היטלר: ההקלטה המלאה, הסיפור המלא

 

Amanda Marcotte: How 'Pick-Up Artist' Philosophy and Its More Misogynist Backlash Shaped Mind of Alleged Killer Elliot Rodger

 

 

מיוחס ל-Simon Marmion, פלמי, ספר חזיונות האביר טונדאל (Visio Tnugdali): לועו של אכרון (לוע הגיהינום), 1470. צבעי טמפרה, עלה זהב, צבע זהב, על מגילת קלף,
The Getty Museum, Los Angeles