דויד גרייבר: שַׁלַּח לַחְמְךָ (Give it Away)

 
 

האם שמתם לב לכך כי אין בנמצא דור חדש של אינטלקטואלים צרפתים? בשנות השבעים והשמונים המוקדמות היה מבול מהם: דֶרידה, פוּקוֹ, בּוֹדריאר, קריסטֶבה, ליוֹטַאר, דֶה סֶרטו … אבל מאז,  אין מהם איש כמעט. אקדמאים טרנדיים והיפּסטרים אינטלקטואליים נאלצים למחזר תיאוריות בנות עשרים ושלושים שנה או אף לפנות לארצות כמו איטליה וסלובֶניה בחיפושיהם אחר מֶטא-תיאוריות.

 

סיבות רבות יש לכך. אחת מהן נעוצה בפוליטיקה של צרפת, בה מרכזות אליטות התקשורת מאמץ המכוון להחלפת האינטלקטואלים האמתיים בחכמולוגים נבובי מוח נוסח אמריקה. ועדיין, אין הצלחתם שלמה. חיים אינטלקטואליים צרפתיים אשר חשיבותם רבה יותר מעורבים יותר ויותר בפוליטיקה. העיתונות האמריקנית מאפילה כמעט לגמרי על חדשות התרבות מצרפת מאז תנועת ההשבתה הכללית של 1995, אז היתה צרפת ראשונה להתנגד ל"מודל" הכלכלי האמריקני בסירובה לנצני התפרקות מדינת הרווחה שלה. העיתונות האמריקנית הציגה אז את צרפת כמדינה רפת שכל המנסה, לשווא, להסיט את מהלכה של ההיסטוריה.

 

ברור שאין בכך כדי להרתיע את האמריקנים האופייניים הקוראים את דֶלֶז וגוּאטארי. האקדמאים האמריקנים מקווים מצרפת לסוּטוּל אינטלקטואלי, לתחושה שהם נוטלים חלק ברעיונות פרא רדיקליים – כאלה המחלצים את האלימות המובנית במושגי האמת וההומניות של המערב, דברים ממין אלה – אבל באופן שאיננו מניח שום סדר יום שיש בו קריאה לפעולה פוליטית או בכלל בלי לקחת אחריות פעילה כלשהי. קל להבין תחושה זו של שכבה חברתית שאנשיה אינם נחשבים רלוונטיים, לא מצד האליטות הפוליטיות ולא מצד 99 אחוזים של האוכלוסייה. במלים אחרות, בעוד מוצגת צרפת כרפת שכל בתקשורת האמריקנית, משחרים האקדמאים של אמריקה לפתחם של הוגי צרפת המפרנסים את צרכיהם.

 

זאת גם הסיבה לכך שמעולם לא הגיעה עדיכם השמועה על רוב המלומדים המעניינים שיש כיום לצרפת. כאלה הם האינטלקטואלים המסתופפים תחת המטריה הרחבה למדי של קבוצת Mouvement Anti-Utilitariste dans les Sciences Sociales, או MAUSS, אשר הקדישו עצמם למתקפה שיטתית על היסודות הפילוסופיים של התיאוריה הכלכלית. את השראתם מקבלים חברי הקבוצה מהסוציולוג הצרפתי הגדול מָרְסֶל מוּס (Marcel Mauss), שעבודתו הידועה ביותר, מסה על המתנה (1925), היא ככל הנראה ההפרכה המפוארת ביותר של ההנחות שביסוד כל תיאוריה כלכלית שנכתבה אי-פעם. יותר מתמיד רלוונטית עבודתו של מוס עתה, בשעה שבגרונו של כל אחד ואחד דחוף "השוק החופשי" בתור תוצר טבעי ובלתי נמנע של טבע האדם. זאת, משום שהיא מלמדת כי לא רק שעקרונות השוק אינם מפעילים את החברות שאינן מערביות, גם את חברות המערב הם אינם מפעילים. בעוד שהמלומדים הפרנקופילים של אמריקה אינם מסוגלים לומר שמץ דבר על עליית הניאו-ליברליזם הגלובלי יוצאים אנשי MAUSS לנגח אותו מיסודותיו.

 

כמה מלים של רקע. מרסל מוס נולד ב-1872 במשפחה של יהודים אורתודוכסים בווז' [שבמזרח צרפת]. דודו, אמיל דורקהיים (Émile Durkheim), נחשב מייסד הסוציולוגיה המודרנית. בקרב חוג העוזרים הצעירים בהם דורקהיים הקיף עצמו יועד מוס לחקר הדת. ואולם, מלחמת העולם הראשונה ריסקה את החוג הזה, שרבים מחבריו נהרגו בחפירות לרבות בנו של דורקהיים, שמת אף הוא בתוך זמן קצר משברון לב. נותר מוס לבדו לאסוף את השברים.

 

ואולם, איש לא לקח את מוס ברצינות בתפקידו זה של טוען לכתר. אף כי היה איש אשכולות (הוא ידע לפחות תריסר שפות, לרבות סנסקריט, מאוֹרית וערבית קלאסית) עדיין חסר היה לו, משום מה, שיעור הקומה המצופה מפרופסור מזהיר. כמתאגרף חובבן בעברו היה בעל גוף והוא אף נטה להפריח באוויר סביבו רוב רעיונות מבריקים שלא הגיעו לכלל מבנים פילוסופיים מוצקים. הוא בילה את חייו בעמל על חמישה ספרים לכל הפחות (על התפלה, על הלאומיות, על מקורות הכסף וכיו"ב), שאף אחד מהם לא הגיע לכלל השלמה. ועם זאת, השכיל הוא לבדו, פחות או יותר, ללמד ולהקים דור חדש של סוציולוגים ולהמציא את האנתרופולוגיה הצרפתית. כמו כן הוציא מתחת ידיו סדרה של פירסומים יוצאי דופן בחדשנותם, שכל אחד ואחד מהם כונן גוף בלעדי וחדש בתכלית של תיאוריה סוציולוגית.

 

יתר על כן היה מוס סוציאליסט מהפכן. מימיו כסטודנט הוא כתב דרך קבע בעיתונות השמאל ולאורך כל חייו כמעט היה חבר פעיל בתנועה הקואופרטיבית הצרפתית. הוא ייסד קו-אופ צרכני בפריס וסייע בניהולו במשך שנים רבות ולא אך זאת, אף נשלח פעמים רבות ליצור קשרים עם התנועה בארצות אחרות (מטרה לשמה אף שהה ברוסיה אחרי המהפכה). עם כל זאת לא היה מוס מרקסיסט. הסוציאליזם שלו שייך היה יותר למסורת של רוברט אואן (Robert Owen) ופייר-ז'וזף פרודון (Pierre-Joseph Proudhon): הוא סבר כי הן הקומוניסטים הן הסוציאל דמוקרטים מטעים באופן שווה באמונתם כי ניתן לה לחברה בכללה להשתנות באמצעות פעולה ממשלתית. תחושתו ההפוכה היתה, כי מתפקידה של הממשלה לספק מסגרת חוקית לסוציאליזם, אותו יש לבנות מן התשתית כלפי מעלה ביצירת מוסדות אלטרנטיביים.

 

ביחס למהפכה הרוסית הוא היה מסוכסך בתוך-תוכו פנימה. בעוד שהסיכוי לניסוי סוציאליסטי אמתי הלהיב אותו, התעוררה חמת זעמו נוכח הטרור השיטתי שהפעילו הבולשביקים, דיכוי המוסדות הדמוקרטיים על-ידם ויותר מכל, "הדוקטרינה הצינית שלהם שבסופו של דבר מצדיקה את האמצעים", אותה סיכם כלא פחות ולא יותר מאשר אותו ההגיון התחשיבי האי-מוסרי של השוק לאחר שהוכנס בו שינוי מזערי.

 

המסה "על המתנה" שכתב מוס היתה, יותר מהכל, תגובה לאירועים ברוסיה – בראש ובראשונה למדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ) של לנין מ-1921, שזנחה את הנסיונות הקודמים לחסל את המסחר. אם לא ניתן לסלק פשוט את השוק, על-פי חוק, אפילו ברוסיה, שבאירופה היא החברה הפחות מוּטת מוניטריות, אזי ברור, הגיע מוס למסקנה, שיהיה על המהפכנים להתחיל לחשוב ביתר רצינות מהו בכלל אותו "השוק", מה מקורותיו ואיזה חלופה בת קיימא יכולה להיות לו. הגיע הזמן להניב תוצאות למחקר ההיסטורי והאתנוגרפי.

 

מסקנותיו של מוס היו מרעישות. ראשית, כל שהיה כמעט ל"מדע הכלכלה" לומר על ההיסטוריה של הכלכלה נמצא חסר שחר. ההנחה הכללית של מעריצי השוק החופשי היתה, אז כהיום, כי את בני האדם מניעה תשוקה מהותית לְמָרֵב את תענוגותיהם, רווחתם ונכסיהם החומריים ("תועלתנותם") וכי יש לנתח, בהתאם, את כל טווח היחסים האנושיים במונחים של שוק. בראשית, כך כפי הגרסה הרשמית, שרר סחר החליפין. אנשים נאלצו להשיג את חפצם באמצעות החלפתו באחר. ובשל אי הנוחות הנעוצה בכך הם המציאו בסופו של דבר את הכסף בתור אמצעי חליפין אוניברסלי. המצאתן של טכנולוגיות החליפין הנוספות (אשראי, בנקאות, בורסות), רק באו כהמשך שאין הגיוני ממנו.

 

הבעיה היתה, כפי שמיהר מוס לציין, כי לא היה שום טעם להאמין בכך שחברה מבוססת סחר חליפין אכן היתה קיימת אי-פעם. במקום זאת גילו האנתרופולוגים חברות שבהן מבוססים החיים הכלכליים על עקרונות שונים בתכלית, שבהן שונעו עצמים חזור והלוך בתור מתנות – וכל דבר כמעט שיכולנו לקרוא לו התנהגות "כלכלית" התבסס על העמדת פנים של נדיבות טהורה ומיאון להתחשבנות בנוגע למי העניק מה למי. "כלכלת מתנות" ממין זה יכולה היתה להעשות בשעת הצורך תחרותית לעילא, אך בדרך הפוכה לזו שלנו: במקום לתחר בצבירת המירב הרי שבכאן נחשבו מנצחים מי שצלחו בנתינת המירב. בכמה מן המקרים יוצאי הדופן באופן שערוריתי ממש, כמו זה של בני קוּאקיוּטְל (Kwakiutl) מקולומביה הבריטית, יכול היה הדבר להוביל להתמודדויות נדיבוּת דרמתיוֹת, בהן ניסו מנהיגים להביס איש את רעהו בחלוקת אלפי צמידי כסף, שמיכות האדסון ביי (Hudson Bay blankets) או מכונות תפירה של זינגר ואף הגיעו עד כדי השמדת נכסים – הטבעת רכוש משפחתי באוקינוס או העלאת הררי טובין באש תוך קריאת תיגר על יריביהם לקחת מהם דוגמה.

 

כל זה יכול אולי להראות אקזוטי מאד. אבל מוס גם שאל: עד כמה זה באמת יוצא מגדר הרגיל? האין משהו חריג המאפיין את עצם רעיון המתת, אפילו בחברתנו-אנו? מה הטעם לכך כי, בשעה שאנו מקבלים מתנה מחבר (הזמנה למשקה, הזמנה לסעודה, מחמאה), הרינו חשים מחויבים, איכשהו, להחזיר טובה-תחת-טובה? איך קורה שהמקבל מתת נדיב צפוי לחוש פחוּת ערך אם אין ביכולתו להשיב מידה-כנגד-מידה? האין אלה דוגמאות לרגשות אנושיים אוניברסליים, שאם אמנם אינם נלקחים בחשבון בחברה שלנו – הרי שבחברות אחרות היוו יסודותיה של השיטה הכלכלית? האם שורשי הקסם שמהלכים עלינו השקפות חלופיות, כגון העמדות הסוציאליסטיות, אין מקורם בַּדחפים ובערכי המוסר הנבדלים הללו? מוס בהחלט חשב כך.

 

בדרכים רבות הצטיינו ניתוחיו של מוס בדמיון שלהם לתיאוריות מרקסיסטיות של הזמן, הנוגעות לניכור ולהחפצה, אותן פיתחו דמויות כמו ג'רג' לוקאץ' (György Lukács). בכלכלות מתנה, טען מוס, אין לחליפין אותן האיכויות שיש להם בשוק הקפיטליסטי: מדובר ביחסי אנוש, למעשה, גם בשעה שחפצים עתירי ערך מחליפים ידיים. עניינם של החליפין הם ביצירת ידידויות, ביישוב יריבויות או בכינון התחייבויות; ושינועם של טובין בעלי ערך איננו אלא תוצאת לוואי בלבד. בכל, אפילו ברכוש, משוקע בשל כך מטען אישי: נוצר הרושם כי חפצי הערך המפורסמים ביותר – חפצי חן משפחתיים, כלי נשק, אדרות נוצה – מפתחים בכלכלת מתנה אישיות עצמאית משלהם.

 

ואילו בכלכלת השוק ההפך בדיוק הוא הנכון. הרושם שיוצרות עסקאות, הוא, כי אין הן יותר מאשר דרכים להניח ידיים על משהו בר שמוש. באופן אידאלי, אין לאיכויות האישיות של הקונה והמוכר שום נגיעה לעניין עצמו. הכל, אפילו אנשים, מקבלים יחס כחפצים. (כדאי להביא נוכח זאת בחשבון את הבטוי "סחורות ושירותים" [goods and services].) ההבדל העקרי בין מוס לבין המרקסיזם נעוץ בכך כי בעוד התעקש המרקסיזם של זמנו לעמוד על שורה תחתונה של דטרמיניזם כלכלי, הרי שמוּס סבר, מצידו, כי בחברות משוללות-השוק של העבר – וכמשתמע, בכל חברה עתידית שתהיה הומנית באמת – לא ישאר גם זכר לקיום "הכלכלה" בתור תחום פעולה אוטונומי, שעניינו אך ורק יצירת והפצת הון ושהתקדמותו נמשכת והולכת בהתאם להגיונו האי-אישי שלו-עצמו בלבד.

 

מוס מעולם לא היה בטוח בטיב מסקנותיו הפרקטיות. הניסוי הרוסי שכנע אותו, כי אם אמנם לא ניתן לסלק פשיטא את הקניה והמכירה מן החברה המודרנית, הרי שהאתוס של השוק יכול גם יכול להסתלק, ועוד "בעתיד הנראה לעין". ניתן לעשות קואופרציה של העבודה, להבטיח בטחון סוציאלי תעסוקתי, ובהדרגה, ליצור אתוס שלפיו הצידוק היחידי לצבירת עושר יהיה ביכולת לתת אותו כל-כולו הלאה. התוצאה: חברה שבה ערכיה העילאיים ביותר יהיו "השמחה במתן פומבי, העונג בפזרנות ראוותנית של נדיבות, ההנאה שבאירוח חגיגה, צבורית ואישית כאחד."

 

אמנם עלולות כמה מהתובנות הללו של מוס להראות נאיביות להחריד מזווית מבט עכשוית – אך דווקא כיום, אם בכלל, משהפך "מדע" הכלכלה ביעילותו כי רבה לדת ההתגלות החדשה של העידן המודרני – הרי הן רלוונטיות עוד יותר מאשר לפני 75 שנים. בכל אופן, כך מצאו אותן מייסדי MAUSS.

 

הרעיון להקמת MAUSS נולד ב-1980. על פי המסופר צמח המפעל משיחה על סעודת צהרים שקיימו הסוציולוג הצרפתי אלן קאייה (Alain Caillé) והאנתרופולוג השוויצרי ג'רלד ברטו (Gérald Berthoud). אך זה כילו ימים מספר בכנס על מתנות, ולאחר סקירת המאמרים שהוצגו בו הגיעו למסקנה המזעזעת כי איש מהמלומדים המשתתפים כלל לא העלה בדעתו את האפשרות, כי המניע המכריע להענקת מתנות יכול להיות נדיבות, נאמר, או דאגה כנה לרווחתו של הזולת. ככלל, הניחו משתתפי הכנס עד האחרון בהם כי "מתנות" אינן קיימות למעשה: חפירה עמוקה דיה מאחורי כל פעולה אנושית תחשוף אסטרטגיה אנוכית, מכֻלכלת ומחושבת כלשהיא. עוד יותר הפליאה את השניים הנחתם של החוקרים, כי, האסטרטגיה האנוכית הזאת היא, תמיד ובהכרח, האמת אין בלתה אשר היא גם, איכשהו, מציאותית יותר מכל מניע מתעתע אפשרי אחר. כאילו מדעיוּת, "אובייקטיביות", אין משמען כי אם ציניות גמורה. מדוע זה ולמה?

 

קאייה פנה מיד להאשים את הנצרות. הרומאים הקדומים שימרו עדיין את האידאל העתיק של היד האריסטוקרטית הפתוחה: המגנאטים הרומאים בנו גנים צבוריים ומונומנטים והתחרו ביניהם על פאר המשחקים שקיבלו מהם חסות. אך הנדיבות הרומית גם כוּונה בגלוי לפגיעה: הנוהג החביב היה השלכת זהב ומרגליות להמונים רק כדי לצפות בהם מתקוטטים בבוץ על ליקוטם. הנוצרים הקדומים פיתחו, מסיבות ברורות, את מושג הצדקה שלהם כתגובת נגד ישירה למנהגים הדוחים הללו. לא תוכל צדקת אמת להתבסס על התשוקה לכונן עליונות, משוא פנים או כל מניע אנוכי אחר. אם אין לומר על הנותן כי לא קיבל דבר וחצי דבר מן העסקה, הרי שאין מדובר במתת אמת.

 

אבל הדבר הוביל לאין ספור בעיות. זאת, בשל עצם הקושי להעלות על הדעת נתינה כלשהי שאין בה תועלת, בדרך כלשהי, לנותן. אפילו מהמעשה המזוקק משמץ אנוכיות ייצא הנותן נשכר בנקודות שמיים. כאן, החל הנוהג של קרצוף המעשה בחפוש אחר הרובד האנוכי המוסווה בו, ורק כדי שאפשר יהיה להניח מכך כי האנוכיות היא-היא הגורם המכריע. ניתן להבחין בעקביות השחזור של המהלך הזה בתיאוריה הסוציולוגית המודרנית. כלכלנים ותיאולוגים נוצרים מסכימים ביניהם כי אם נהנה מאן דהוא ממעשה של נדיבות אזי נמצאת הנדיבות נפסדת איכשהו. הם רק אינם מסכימים על משמעותו המוסרית של הדבר. כדי לקעקע את ההגיון המעוות הזה, הדגיש מוס את "העונג" ו"השמחה" שבנתינה. בחברות מסורתיות לא הונחה שום סתירה בין מה שהיינו מכנים תועלת אישית (בטוי שכלל איננו בר תרגום לרוב הלשונות האנושיות, כטענתו), לבין הדאגה לאחרים. כל העניין במתנה המסורתית הוא בכך שהיא מסייעת בה במידה לשני הצדדים.

 

סוגיות ממין זה העסיקו קבוצה קטנה ובינתחומית של מלומדים צרפתים ודוברי צרפתית (קאייה, ברטו, אהמֶט אינסֶל [Ahmet Insel], סֶרז' לאטוּש [Serge Latouche], פּוֹלין טַייב [Pauline Taieb]); והם שהקימו את MAUSS. תחילת חייה של הקבוצה במגזין הקרויRevue du MAUSS – כתב עת קטן שהודפס ברשלנות על נייר גרוע – שכותביו ראו בו מעין בדיחה פנימית וזירת מחקר רצינית גם יחד, במגזין הדגל של תנועה בין לאומית רחבה שלא היתה קיימת אז. קאייה כתב מניפסט, אינסל העלה לדפוס פנטסיות על אֲמָנוֹת אנטי-תועלתניות עתידיוֹת. במגזין הראשוני הופיעו לסירוגין מאמרים על כלכלה וקטעים מרומנים רוסיים. ואולם, בהדרגה, החלה התנועה לקרום עור וגידים. באמצע שנות התשעים כבר היתה לה, לתנועה, רשת מרשימה של אנשי אקדמיה מאירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון – החל מסוציולוגים ואנתרופולוגים ועד לכלכלנים, היסטוריונים ופילוסופים – שרעיונותיהם הוצגו בשלושה מגזינים נפרדים וסדרת ספרים בולטת (כולם בצרפתית) אשר גובו בכנסים שנתיים.

 

מאז השביתות של 1995 ועלית הממשלה הסוציאליסטית לשלטון בצרפת זכו עבודותיו של מרסל מוּס לתחייה בצרפת, לרבות ביוגרפיה חדשה והוצאה לאור של אסופת כתביו הפוליטיים. בו בזמן, הפך הפן הפוליטי של קבוצת MAUSS  מפורש יותר ויותר. ב-1997 פירסם קאייה מתקפה רבתי תחת הכותרת "30 הנחות יסוד לשמאל החדש" וקבוצת MAUSS החלו להקדיש את הכנסים השנתיים שלהם לסוגיות פוליטיות ספציפיות. תשובתם לאינספור הקריאות שיצאו בכיוונה של צרפת, לאמץ את "המודל האמריקני" ולהתפרק ממדינת הרווחה שלה, הביאה להפצה ברבים של הרעיון שמקורו במהפכן האמריקני תום פַּיין (Thomas Paine): ההכנסה הלאומית המובטחת. הדרך האמתית לשנות את מדיניות הרווחה איננה בהסרת ההטבות הסוציאליות, כי אם להפך, בהגדרה מחדש של חובות המדינה לאזרחיה. הבה נשליך את תכניות הרווחה והאבטלה, הם אמרו, אבל ניצור, במקומן, שיטה שבה מובטחת לכל אזרח צרפתי הכנסה התחלית (של, נאמר, 20 אלף דולר, שיסופקו ישירות מהממשלה) – וכל היתר יוותר תחת אחריותו.

 

קשה להחליט כיצד להבין את השמאל נוסח MAUSS, ביחוד עד כמה שמרסל מוס זוֹכה עתה, במחוזות מסויימים, לקידום בתור האלטרנטיבה למארקס. אפשר היה לבטלם פשיטא בתור סוציאל דמוקרטים מוטרפים שאינם מעוניינים באמת בשינוי רדיקלי של החברה. ב"30 הנחות היסוד" שלו, למשל, מסכים קאייה עם מוס על קבלת אין ברירה של סוג מסויים של שוק – ועם זאת הוא מצפה, כמוהו, לחיסול הקפיטליזם, המוגדר שם בתור הרדיפה אחר רווח פיננסי בתור תכלית לעצמה. ואולם, ברובד האחר, המתקפה של הוגי MAUSS על לוגיקת השוק היא מעמיקה יותר, רדיקלית יותר מכל דבר שניתן למצוא כיום על האופק האינטלקטואלי. קשה להמנע מן הרושם כי מטעם זה בדיוק זכו עבודותיהם של אנשי MAUSS להתעלמות גמורה מצד האינטלקטואלים האמריקנים, במיוחד הללו הרואים עצמם רדיקלים שאין חסרי הרסן מהם. הללו מוכנים לעשות דה-קונסטרוקציה לכל מושג כמעט לבד מאשר לתאוות בצע או אנוכיות – הם פשוט אינם מבינים אותם.

 

הערה: התרגום המילולי לכותרת צ"ל: "תן את זה הלאה", ואולם, בחרתי ב"שלח לחמך", הלקוח מקהלת י"א, א': שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם כִּי-בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. בניגוד לפרשנויות הנהוגות, מצאתי בו, אולי, הד רחוק למוסר המתת (המתנה, המנחה, התשורה, המתן, הדורון, השי…ועוד) שעליו מדבר מוּס. 

 
צור שיזף, "רומיאו ויוליה", בידוא, סומליה, 1992. Via "ערב רב"

צור שיזף, "רומיאו ויוליה", בידוא, סומליה, 1992. Via "ערב רב"

 
 

פרופ' דויד גרייבר (DAVID GRAEBER) מלמד כיום אנתרופולוגיה ב-London School of Economics. האיש הוא פעיל פוליטי וחברתי ותיק והיה אחד ממנהיגי תנועת Occupy Wall Street.  כתב מאמרים וספרים רבים, שהידוע בהם Debt: The First 5000 Years מ-2011. פרופ' גרייבר נתן את רשותו לתרגם ולהעלות את מאמרו כאן והתודה נתונה לו על כך.

 
Arent de Gelder, "אלוהים והמלאכים מבקרים את אברהם" , בין השנים 1680-1685. שמן על בד,  Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam אין שום קושי לחלץ מתוך הספור המקראי (בראשית י"ח), בכל עושרו החושני, את מוסר המתן והכנסת האורחים עליו מושתתות, לפי מוס, תרבויות שאינן מערביות. מלמדת על כך העובדה, כי יושב האוהלים אברהם אירח, כמובן, את מי שראה בהם שלושה זרים.

Arent de Gelder, "אלוהים והמלאכים מבקרים את אברהם" , בין השנים 1680-1685. שמן על בד,
Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam
אין שום קושי לחלץ מתוך הספור המקראי (בראשית י"ח), בכל עושרו החושני, את מוסר המתן והכנסת האורחים עליו מושתתות, לפי מוס, תרבויות שאינן מערביות. מלמדת על כך העובדה, כי יושב האוהלים אברהם אירח, כמובן, את מי שראה בהם שלושה זרים.

 

לקריאה נוספת: 

 

DAVID GRAEBER, GIVE IT AWAY, in: La Revue du M.A.U.S.S.

 

Keith Hart, In Rousseau’s footsteps : David Graeber and the anthropology of unequal society, in:  Journal du MAUSS

 

Martin Blanchard, The Course of Recognition, in: Journal du MAUSS

 

Dominique Bouchet, The ambiguity of the modern conception of autonomy and the paradox of culture, in Journal du MAUSS

 

Keith Hart, After the Crash : A Human Economy for the 21st Century, in: Journal du MAUSS

 

Keith Hart, Money in the making of world society, in: Journal du MAUSS

 

Tim Jenkins, Marcel Mauss’s essay On Prayer : an important contribution on the nature of sociological understanding, in: Journal du MAUSS

 

Aafke Komter, Gifts and Social Relations: The Mechanisms of Reciprocity, in: Journal du MAUSS

 

DISCUSSION WITH THE “MAUSS” GROUP: DEMOCRACY AND RELATIVISM

 

גדי אלגזי, תודה, אבל באמת לא הייתם צריכים. או שאולי כן, הארץ

 

דויד גרייבר: על התופעה של עבודות חרטא, אחדות

 

איתי להט, שנת שמיטה, כלכליסט

 

תומאס מיני, ניו יורק טיימס: "חוב: 5,000 השנים הראשונות": מרתק וחצוף, הארץ

 

אשר שכטר, "הקפיטליזם מבוסס על צמיחה בלתי פוסקת – והגענו לגבול", דה מארקר

 

ובונוס למשקיעים: 

 

Bill Viola, The Raft. 2004 

 

ועוד פעם (עוד פעם ועוד פעם): אני מאמין, מאת שאול טשרניחובסקי וטוביה שלונסקי, 1894, בביצועו של אריק לביא, לכבוד הימים הגדולים של המחאה.  

 
Jacopo Zucchi, "תור הזהב" (O Belli Anni Del Oro) (פרט), 1565.  The Getty Museum, Los Angeles

Jacopo Zucchi, "תור הזהב" (O Belli Anni Del Oro) (פרט), 1565.
The Getty Museum, Los Angeles

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: