אֲנִי קָם בְּאַחַת-עֶשְׂרֵה, בִּסְבִיבוֹת שְׁתַּיִם סוֹעֵד,
עוֹד לא שֶׁבַע שִׁכּוֹר, וּּבְלִי עִכּוּב מְוַעֵד
אֶת הַנַּפְקָה שֶׁלִי, אַךְ מַפַּחַד זִיבָה
אֲנִי מְבַזְבֵּז בְּיַדָּה, וְאֲנִי מַשְׁפִּיךְ בְּחֻבָּהּ;
אָז בְּרִיב וְגִּדּוּף אֶרָדֵם עָמוֹק,
כְּשֶׁהַזּוֹנָה מִתְחַצֵּפֶת אֶל כִּיסִי הִיא תַּחְמוֹק.
בִּגְנֵבָה מִסְתַּלֶקֶת וּכְאֶתְנָן הַקִּילוּס,
הִיא אוֹתִי מְנַשֵּׁלֶת מִכֶּסֶף וְכוּס.
אִם אֲנִי מִתְעוֹרֵר, דְּפוּק ראשׁ לִמְדָנִים,
אֶחוֹלֵל מְהוּמָה עַל אָבְדַן בַּת הַזְּנוּנִים!
מִשְׁתּוֹלֵל וְשׁואֵג וּבְחֵמָה נִטְרָף.
וּחְסוּךְ הַשַּׁרְמוּטָה מְזַמְבֵּר אֶת הַדַּף.
חֲמַרְמַר כּל הַבּקֶר עַל מְשָׁרְתַי מִתְעַלֵּק,
וּבַמִּטָה עַד אַחַת-עֶשְׂרֵה שׁוּב רוֹבֵץ וּמְפָהֵק.
מאת: לורד ג'ון וילמוט, רוזן שני לבית רוצ'סטר (1647-1680)
צייר לא ידוע, ג'ון וילמוט, הרוזן השני של רוצ'סטר, בסביבות 1666-1670. שמן על בד,
The National Portrait Gallery, London
המסר הסאטירי בדיוקנו של רוצ'סטר הוא כמעט לבטח פרי הכוונתו. בתמונה, מחזיק הרוזן בידו האחת כתב יד ובאחרת זר תהילת המשוררים בו הוא מכתיר את הקוף, המגבב ג'יבריש מפיו שעה שהוא קורע דפים מספר ומוסר לו אותם.
לצערי, משכך רפיון ידי במלאכת התרגום את לפיתת השיר האמורה לטלטל את בנין האמונות שהקורא מבוצר בהם ולהביכו. יש במקומות מכריעים ב-Regim de vivre כפלי מובנים שהתרגום כשל בהעברתם: איננו יכולים להחליט אם "האני המשורר" זיין (או "ניענע")את הנער המשרת (Page) שלו, או שמא "חירבש" (או "ניענע") את הדף (Page) שעליו נכתב השיר. כמו כן, אין לדעת אם הזונה "שלו" חסרה (Missing) לו לשם תשמיש או שמא הוא מתגעגע אליה. למרות כל הכשלים הללו, מצליחה הבוטות, הגסות אפילו, של השיר, לעורר מיד את הדחייה המיידית שלנו מ"סדר יומו" של אותו "אני" המשורר.
כי, מה חיים הם אלה ש"סדר יומם" הוא סביאה ויחסים חלולים של "כסף וכוס"? האם ראוי בכלל לחיותם?
ותכף ומיד עולה השאלה המטרידה באמת, אם ישנו בנמצא סדר יום או ערך העושה את החיים ראויים. ועוד, מדוע בכלל זקוקים חיינו להצדקה באמצעות "סדר יום" אמוני כלשהו? היש בכלל "סדר יום" שאיננו אלא סדרה של מסמני לא-כלום המפעילה אותנו, מתקן המרכיב זה בזה את המוּלד והנלמד כדי לחלץ מאיתנו זעקות של כאב ועונג?
השלילה בשירה של רוצ'סטר, ביחוד ב"סאטירה נגד התבונה והאנושות" (A Satire Against Reason and Mankind) וב"על לא-כלום/שום דבר" (Upon Nothing), איננה קרה כלל וכלל: היא רותחת: "..לכתוב סאטירה ללא טינה כי אם על גבי המושגים הקרים של הפילוסופיה זה כאילו היה אדם משסע גרונם של אנשים שמעולם לא פגעו בו", הוא אמר.
השלילה של כל אמונה והצגתה כאשליה מבישה; וזאת באמצעות בוטות, גסות רוח וניבול פה אך בתבניות ובאיזכורי השירה הקלאסית משמשת כלי משחית בידי רוצ'סטר.
וכלי משחית זה הוא גדולתו, המשיחית אפילו. כי רוצ'סטר, בשעה שהוא שם ללעג כל מה שנחשב על-זמני ועל מקומי, כל שנחשב לכלל, כלליות והכללה ובקצרה כל מה שמסומן כמטאפיזי, מדביק אותנו באימת החלל הריק שבתוכנו. וזוהי האימה הַחֲשֵׁכָה מכולן, המכילה את כולן ומחוללת את כולן.
ובדרך זו הוא מוכיח לנו, כי לא נוכל להפטר מן הקיום המטאפיזי שלנו ככל שנעמול על סילוקו. שכן, כל שלילה משיבה את תודעתנו המטאפיזית כשהיא מופשטת מתכריכיה הכוזבים. הלא אימת הריק היא אימה מטאפיזית מובנית. היא עצם הראשה המחזיקה את שלד התודעה העצמית שלנו. כך, הרוזן ג'ון וילמוט לבית רוצ'סטר מציב בפנינו את המימד המטאפיזי המפלצתי הטבוע בנו ומטריד אותנו באמצעותו.
כך אני מבינה את דבריו של William Hazlitt, שאמר על רוצ'סטר כי "בתעוב שהוא רוחש כלפי כל מה שאחרים מכבדים, הוא מגיע כמעט לכדי נשגבות".
ואילו E.D.Forgues אומר עליו ( La Revue de Deux Mondes, 1857), כי איננו ספקן רדיקלי כי אם "מאמין נואש".
על פי הספר של גרהם גרין, "הקוף של לורד רוצ'סטר" (1974), נעשה הסרט "הליברטין"בבימויו של לורנס דאנמור ובכיכובו של ג'וני דפ.
לקריאה נוספת:
מידע רב על John Wilmot, Earl of Rochester ניתן למצוא ב- The Poetry Foundation
מכרות נטושים 
כתיבת תגובה