הַכְּחָשַׁת הָרוּחַ

 

רוח רפאים רודפת אותנו: רוח הרפאים של הרוח. אנו חיים בעידן הכחשת הרוח, עידן שבו קיומם של הדברים מותנה בהיותם לא-רוח. אם משהו ישנו, אזי לא-רוח הוא.

 

שלילה מסתתרת מאחורי מוצקותה הקשוחה בהחלט של המציאות המנוסחת במשפטים ובטענות. בלא לאות אנו עמלים על ביצורה של השלילה, משום שעמל זה עצמו מעניק ערך קיומי עליון למה שמזוהה כ"רציונליות".

 

אנו, החיים בעידן הכחשת הרוח – לא רוח הננו אלא תופעה פסיכופתולוגית בזמן, פיזיקלית במרחב. מרדף רפאי הרוח המאיץ בנו, הוא זה המלמד אותנו את מלאכת הכחשת הרוח הנחוצה לשם היותנו קובעי הדעת, לשם ביצור מקומנו גבוה ככל האפשר בהיררכית קובעי הדעת. בעידן שלנו אנו חיים, הוא עידן הכחשת הרוח, שבו מותנה הידוע בהיותו לא-רוח.

 

אנו חיים בעידן גירוש הרוח וחיינו רדופים בידי רוח הרפאים של הרוח, אנו, בני הדעת וקובעיה.

 

קאנט, ראש וראשון למכחישי הרוח, החליף אותה בכלי כפול של תפיסה: פנימה והחוצה. הפנימיות היא "צורת הזמן". היא אחת. הזמן הוא דימוי של המציאות הפנימית ואיננו המציאות כפי שהיא. החלל הוא מתכונת החיצוניות. הוא אחד. אין מעבר להם, לחלל ולזמן, דבר. הרוח איננה.

 

אפשר להדגים את הרעיון כי הזמן הוא צורת הפנימיות באמצעות המוסיקה, שניתן להגדירה כהבעה זמנית. הצליל המוחשי הוא רעש עד שיעובד לזמן, כלומר לדימוי מסוים של רצף. לא אני יצרתי את המוסיקה שאני מאזינה לה (ודאי שלא), – אבל באמצעות המוסיקה אני נתפסת לעצמי כרצף מוחשי. כך תפיסתי מובעת (תופסת עצמה) ונהנית. ממה היא נהנית? מעצמה.

 

וזה עוד מתפתל והולך. ניראה לכם שיש בזה משהו? בוודאי. כל פילוסופיה גדולה היא יופי וכל יופי אמת.

 

אפילו קאנט יפה. זאת חרף יומרתו להיות יבש, מכוער אפילו. תאמינו לי, קיראו את "הביקורת השלישית" שלו, של "כוח השיפוט", שבה הוא מנסה להגדיר יופי. אבל, לא לפני שעצביכם יקרסו בנסיון להבין את "הראשונה". (בספר הראשון בטרילוגיה הבקורתית של הפילוסוף, "בקורת התבונה הטהורה", נעוץ, לדעתי, קוץ יהירותם של מלומדי קאנט לדורותיהם. שלא לדבר על הדרך היבשה, הכעורה שבה הם מתנסחים בדרך כלל. אני סבורה, כי עד שהללו מְתַרְגֵּלִים דיבור משכיל על חשבון הספר ומשנתו, הם מאבדים כל זיק אירוני ונעשים אטומים ליופי ש"בקורת כוח השפוט", השלישית בְּטרילוגיה, רוויה בו.)

 

מהו היפה, אם כן, שהבקורת השלישית עסוקה בו? לפי קאנט, דבר יפה כלשהו כגון עץ, הר, או עץ והר שצייר סזאן, ייראה לנו כאילו הוא עשוי בידי מי, כלומר נועד לתכלית מסוימת ואומר משהו. אלא שאותו דבר יפה אומר את עצמו בלבד, שכן תכלית היפה אין לה תכלית. אין שום שימוש ביפה. אפשר, כי משנמצא את הצנצנת יפה נשים אותה על מדף ולא נשתמש בה. נניח אותה שם "לשם יופי" וזו תהיה תכליתה. דבר יפה לעולם לא יהיה "סתמי", אבל תכליתו, בתור יפה (לא בתור צלחת), לעולם תחסר. היפה הוא תכלית ללא תכליתיות. היפה הקאנטיאני תכליתו להיות יפה. וזה הדבר היחיד כמעט המתקיים "כשהוא לעצמו", בתור יפה.

 

והיפה, לפי קאנט, כמוהו כַּמוסרי שבעקיפין ישמש לו סמל. היפה הוא "כמו" המעשה המוסרי, שאנו עשים שלא לשם תועלתו כי אם לשם עצמו, פשוט כדי לעשות מעשה טוב.

 

רעיון יפה, נכון? כאלה הם הרעיונות הקאנטיאניים: יפים. אמנם לא בלעדיים באמיתותם המוחלטת כפי שקאנט היה רוצה, אבל אמיתיים ביופיים. שגעון ההפשטה של פילוסופים מגיע לעתים לכדי אבסורד, ביחוד בשעה שהם מבקשים להכחיש את הרוח ולנטרלה.

 

הדבר מקביל לגורם החיכוך שגלילאו הפשיט מהנוסחאות שלו. הרי אי אפשר להתבונן בעצם יפה, טבעי או מלאכותי, מבלי להטעינו במשמעויות. עץ יפה השולח בדיו על פני תהום ייראה לנו מלא הבעה. הבעה זו היא "התכליתיות" שלו שאין לה תכלית ממשית.

 

אבל דבר היופי – הוא הוא הינו אותו חיכוך שאין להתפשט ממנו. לא ניתן להבחין תוכן מצורה "מופשטת". קסם הצורה האמנותית הוא בכך שככל שהיא מופשטת יותר כן מתגבש החומר שלה והולך. הכתם המופשט מדימוי הוא כתם, ואנו נפעמים בו מיפי החומר שהוא הצורה.

 

וככל שנדון בכך, ככל שנתאמץ לתקוף את סוגית היופי בהגיון או בפסיכולוגיה – לא נצלח. מסתורין הרוח שב וחוזר ונטען ביפה, שמצדו איננו נכנע להבחנות השגורות בין רוח לחומר, בין תוכן לבין צורה או בין דימוי למציאות. בדבר היפה החומר הוא רוח, התוכן הוא צורה והדימוי מציאות. כי הרוח איננה ערטילאית, איננה מה שמעבר למצוי ואיננה הצורה שהפשטנו ממנה את החומר. אין הרוח נוסחה שהפשטנו ממנה את גורם החיכוך.

 

הרוח והיפה הם בדבר המצוי ביותר, החד פעמי והמשועתק, הטבעי והמלאכותי. היפה הוא פָּנֶיהָ של הרוח. הוא איננו נזקק להגדרות (ובכל זאת ובדיעבד מלבה אותן). היפה הוא התגלות מוחלטת, מופע האמת, Epiphany בפי ג'יימס ג'ויס שהינו, כלשונו שלו,  A Magician of the beautiful.

 

ועלינו רק להישיר מבט ולשתוק.

 
 

 

Paul Cezanne, תפוחים, 1877-1878. שמן על בד,  Fitzwilliam Museum, Cambridge, UK

Paul Cezanne, תפוחים, 1877-1878. שמן על בד,
Fitzwilliam Museum, Cambridge, UK

 
 

תגובה אחת to “הַכְּחָשַׁת הָרוּחַ”

  1. ציון נחמני Says:

    הלוואי וצדקת, והיופי היה האמת. אולי בכל זאת צדק קאנט שהיופי הוא בעיני המתבונן, כמו גם הרוח, כמו גם אולי האמת המוגבלת שלנו שאינה אלא מתוכנו בלבד.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: