אורי גרשט: על טבע דומם של פרנסיסקו דה זורבאראן – קאנט: על הדימוי האמנותי

 

אורי גרשט על פרנסיסקו דה זורבאראן, "טבע דומם: ספל מים וורד", 1630 לערך. אוסף ה-National Gallery, לונדון:

 
 

"במיוחד אני אוהב בציור הזה את הצניעות והענווה. מחד, מצטיינת הקומפוזיציה בפשטות ומאידך הציור כה משוכלל ומשופע בתשומת לב לפרטים. Zurbarán יוצר כאן מתח דיאלקטי בין הפשטות לבין אופני האיזון הווירטואוזיים. 

 

"אני אוהב את האופן שבו נדחסו החללים בציור באמצעות השמוש ברקע כהה ביותר ובמדף צר יחסית בעבור קדמת התמונה, דבר המחולל בה מתח ייחודי ביותר, עם היותה חסרת חיים כמעט ומשוללת הדגשים. וחרף זאת יש משהו חי כל-כך בציור! 

 

"יש משהו באירגון המתמטי של הציור, המנסה להשיג איזון מושלם בין מרכיביו המועטים, ובתוככי האיזון המושלם הזה מושגת קומפוזיציה מזוקקת, אידאה של שקילות גמורה שניתן לשייכה לַמוות או לקץ החטאים.

 

"בשעה שאני מתבונן בציור הזה נראה הביצוע שלו מופנם כל-כך. ונוספים לכך העיסוק בפני השטח, בנושא, ביחסיו המעודנים ומלאי היופי עם הפרח, התלוי בשווי משקל מדויק, בתואם של עלי הכותרת עם קצות הספל, בעשית הקווים [?] לתוך הרִיק של הצלחת.

 

"אם נתבונן בצורות המעגליות בציור בכללותו, נוכל לראות מעגלים בצלחת, בכל אחד מעלי הכותרת ובספל. קצה הספל הוא מעגל בתוך מעגל. ובאותו אופן ניתן להתבונן ביחסי משולש, המתקיימים בין שלושת המרכיבים [הצלחת, הספל, הפרח], כמו-כן באופן שבו היחס בין הגיאומטריות הללו מקיימות מתח ביניהן.

 

"היחסים בין משיכה לדחיה הם שמעוררים יצירת אמנות לחיים ובציור זה יש משהו צנוע וטהור כל-כך, אבל רואים בו גם אנרגיה, זמן ומה שנראה כמו מופע של איכויות המתעוררות לחיים בהחזרים שעל פני השטח, והללו הן מלאכת מחשבת של ממש. מצד המצויינות, כישורי הצייר משאירים הרחק מאחור כל טבע דומם אחר בהיסטוריה של הציור ואינני מגזים באמרי זאת.

 

"אני סבור שיש משהו מלא יופי בהיקסמות גרידא ובהתבוננות, בקבלת נוכחותם של הגורמים הללו במישור.

 

"כשאני עוסק בעבודה המשוחחת בדרך זו או אחרת עם יצירה של אחד מרבי האמנים בעבר, נמצאת נקודת ההתחלה שלי בעבודות כגון זו, שנגיעתן מגיעה מעבר למרחק רב של זמן, זאת עד ליום שבו מתחבר משהו בדרך כלשהיא, שאינני יכול לעמוד עליה במדויק. אינני יכול לבטוח בכך שעבודה שלי תשרוד מאה או מאתיים שנים מעכשיו, ואם מאן דהוא יתמודד איתה וכיצד יפרשה; ואולם אני תקווה, באמת, שההתנסות הזאת תהיה בהתבוננות צורנית."

 
אורי גרשט, "נגד הזרם: מבודד", 2010. Via CRG Gallery, ניו יורק

אורי גרשט, "נגד הזרם: מבודד", 2010. Via CRG Gallery, ניו יורק

 

מה שמעורר לחיים, לפי אורי גרשט, את עבודתו בפרט ואת האמנות בכלל, הוא "היחסים בין משיכה לדחיה". הגדרה זו ניתן להרחיב לכדי תנאי ולומר כי, כדי שעבודה מסויימת תעורר בנו ענין צריכים להיות בה "צרימה", "סתירה" או "פרדוקס" הפורעים את שלמותה ומעוררים אותה.

 

הדרישה של גרשט מקבלת עוצמה רבה, בעיני, בשעה שהיא "משוחחת מעבר לזמן", כלשונו, עם ההגדרות של עמנואל קאנט ליופי ולאמנות. ב"ביקורת כח השיפוט" (עמ. 129, ואני מקצרת בהפניה מטעם הקיצור, וכמו כן ההדגשות במקור.) מתדיין קאנט עם גרשט ישירות. בפתח דבריו שם, הוא אומר כך:

 

"היופי שבטבע הוא דבר יפה; היופי שבאמנות הוא דימוי יפה של דבר…".

 

דמוי אמנותי מופשט, שאיננו דימוי של דבר, נכנס אף הוא להגדרה של קאנט בתור דימוי לעצמו, או בתור דבר שהוא דימוי. אין המופשט "דבר יפה", כמו משהו בטבע (במציאות הנתפסת בחושים), אלא דימוי ללא דבר לדמוֹתוֹ. דימוי כזה מוכיח לנו כי הוא קודם לכל תוצר של הכרה, של תודעה – ורק אחר כך ובזכות זה משהו להכירו, לתפסו, לחוש בו.

 

אני מוצאת בלבול רב בדיונים עכשויים על אמנות ויופי, בין יופי לבין קיטש או בין יופי לבין קישוט וכיו"ב. אין ליופי סניגורים רבים בימינו. יש בבלבול הזה חוסר ענין (למצער) במה שקאנט הגדיר "גרימת הנחת שביפה", שממנו אין האמנות יכולה להפטר. אמנים עכשויים רבים עלולים להבין את המושג הקאנטיאני של גרימת נחת כפוליטי, וזאת על שום הנטיה להתכחש לאוניברסליזם הקשור בו.

 

קאנט מבין את היופי, בין באמנות בין בעולם, כפן של ההכרה בשעה שהיא נוכחת בעצמה. באמצעות הדבר הנתפס כיפה מכירה ההכרה בעצמה ומפיקה מכך נחת, מתפעלת מעצמה כשלמות סוברנית.

 

בכך בדיוק מקבילים, כפי הבנתי את קאנט, היופי והמוסר: בשניהם אין לנו שום תועלת. להפך. הן היופי הן המוסר מהווים הפרעות בשיקול הדעת התועלתי. תועלתנות היא פניה בלתי מוסרית, התיחסות אל העולם משיקול אינטרסנטי. נוכל לומר כבר, כי ההפרעה, או מה שגרשט מכנה "דחיה", היא אכן חיונית לאמנות ויש לה קשר, מסתורי אולי אך גם מובנה, עם יופייה. ההפרעה, ההטרדה, שיבוש ההבנה המלולית ודפוסי הידיעה – כל אלה הם תנאי חיים לאמנות. בלעדיו היא הופכת לקלישאה.

 

"זה יתרונה של האמנות היפה [ממשיך קאנט ואומר], שהיא מתארת דברים, שהיו בטבע מכוערים או מגונים, תיאור יפה. אלילות-נקמה, מחלות, הריסות-מלחמה וכיוצא באלה, ניתנות, בחינת פורענויות, להיות מתוארות תיאור יפה מאוד, ואפילו להיות מוצגות בציור…".

 

אם נחזור לדבריו של גרשט, לא רק שהוא מסכים עם קאנט כי אם יותר מכך אומר, כי לא רק שהאמנות "מתארת" את המכוער, את הנתפס בתור שלילי, באופן יפה, אלא כי הגורם המטריד הכרחי לקיומה, "ומעורר אותה לחיים". כך אני מבינה את הגדרתו "יחסים של משיכה ודחיה".

 

"רק מין אחד של הכיעור [אומר קאנט בהמשך דבריו, שם] אינו ניתן להיות מוצג בהתאם לטבע, בלי להרוס את כל הפקת-הנחת האסתטית, וממילא את היופי שבאמנות; והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדימיון, מיוצג המושא [הדבר המבחיל] כביכול, כאילו הוא כּוֹפה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח; [במקרה כזה] יוצא שהדימוי האמנותי של המושא אינו נבדל מן הטבע של המושא הזה אפילו בהרגשתנו, ולכן מן-הנמנע הוא שהדימוי ייחשב כיפה."

 

הגדרה מדויקת. אנו נגעלים, מגיבים בהתנגדות פיזית מתגוננת קיצונית, למראה דבר כלשהוא, ממש כמו שאנו מגיבים על מזון, על ריח או על כל דבר שלילי שאנו מדמים כי חדר לגופנו להרעילו. משהו בעולם כמו כופה עצמו על "טעם החיים" שלנו, תוקף ומאיים עלינו וכמו ניזון עלינו, טורף אותנו ואת תודעת החיים שלנו. בכך, בנסיגת מקורה היוצר, החופשי של התודעה ממנו, מפסיק דימוי להיות אמנות ונהיה טבע בלבד. גועל הוא תגובת התגוננות בפני המאיים לגזול את חיינו, את חירותנו.

 

לתובנה אחרונה הבאה, בקשר לעמנואל קאנט, אני מגיעה בהתפעלות בכל פעם שאני חוזרת לכתביו: הפילוסוף נחשב אחד הקשים ביותר לקריאה והבנה. לא רק זאת, ידוע כי נקט במה שהוא ראה בתור "כתיבה צחיחה" מכל גורם של יופי. אבל, הקריאה ב"ביקורת כוח השיפוט", היא "הביקורת השלישית", פורשת בפנינו יופי רב של אמן המסרב לעצמו. כתיבתו יוצרת ערבסקות מסובכות לכאורה של מוטיב-מפתח, או מושג, המצמיח ענף הסברי המוביל למושג חדש וענף חדש. לכן היא דורשת קריאה מתבוננת, איטית. לאחר שנלמד את מילון מונחי היסוד הקאנטיאני, את המוטיבים החוזרים שלו, או-אז נוכל לעקוב אחר הפיתוחים ולהתפעל מן הפרט בעלייתו אל הכלל וחוזר חלילה, מהכלל אל הפרט, הליכה שבאמצעותה יוצר קאנט צלילות מעודנת, וירטואוזית. אפשר לומר שאנו רווים ממנו נחת אסתטית חרף רצונו. יצירתו היא קלאסיקה גם במובן שניתן לשוב אליה בכל דור-ודור כדי למצוא בה משהו חדש.

 

אורי גרשט:  Big Bang 2, 2007ב-National Gallery, לונדון. 

 
 

תגובה אחת to “אורי גרשט: על טבע דומם של פרנסיסקו דה זורבאראן – קאנט: על הדימוי האמנותי”

  1. הטבע הדומם, מאחז ממשות מופלא | מכרות נטושים Says:

    […] הטבע הדומם של פרנסיסקו דה זוּרְבַּרָן, עם פשטותו המורכבת בעצם תקופת קרן השפע של הטבע הדומם. […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: