אבוי לי, כי עלי לשוב להתקינו!

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles  ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles
ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

 
 

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמָן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! (המלט בתרגום שלונסקי)

 
 

דמיטרי מנדלייב נדרש לכסא מפלט של חלום (או דמדומי עייפות, אין זה משנה), שהציע לו דימוי של מחזוריות צלילית-מוזיקלית כדי להתפרק מהמושג של המשקל האטומי. כך הגיע (כמובן, כמובן שבעקבות מחשבה ממושכת, סיסטמית ויצירתית, עם שמוש בקלפי משחק, כמו גם עם ידע מעמיק בתחומו), לדימוי של מחזוריות בכלל ולטבלה המחזורית בפרט. יכולה פריצת פתאום כזאת לקרות רק בתום תקופה ממושכת של תקיעות ואין מוצא, אימה אפוקליפטית אפילו.

 

ובתקופה כזאת אנו חיים. סוף העולם המוכר איננו מצטיין בנהרות של דם דווקא (ולא שאין כאלה בסביבה). חומות יריחו של הדת, המדע, מדינות הלאום או המשטר הדמוקרטי, כמו גם הנאורות, כל אלה לא התמוטטו לצלילי הפיצוץ האטומי ושירים, הם עדיין נכתבים אחרי אושוויץ. חריקת העצירה של גלגלי המודרנה נשמעת רק עתה ואין אלה החצוצרות של הפוסט מודרניזם האקדמי המכריזות על כך. את היללות וחריקת השיניים של האדם הגלובלי אנו שומעים, האדם שתוחלת חייו והגיונם הפכו לגיהנום חסר פשר ותקווה. הכל מתפרק – והממשלות מקצצות בנטיעות ובפנסיות. כך פועלים משטרים תשושי נפש: הם עוברים משוטים לעקרבים. אין לצפות מהם להמצאת הגלגל לא כל שכן לחשיבה מחדש של השיטה. שיטה, ממציאים רק מחוץ לשיטה.

 

וזאת היא מטלתו של מי שמוכן להתנגח בקיר ביחד עם שאר חריגים של "תלכו לעבוד". יושבים מומחים באולפן טלוויזיה המשולם מכיסו של האביון הלאומי ומסבירים בצל מצחם, כי לאנשים אין פנסיה משום שהם "אופטימיים" מדי. הפוך, גוטה! בשלך ושכמותך הם שרויים בכלל במצב של הישרדות מידית שאין ביכולתם להחלץ ממנה. מה פנסיה? הילדים צריכים קייטנה כדי שהם, "האופטימיים" המשוללים ראיה עתידית כלשהי יוכלו לצאת לעבוד, עכשיו. עכשיו צריך לקנות ספרי למוד, מחברות ותיקים. וכן, יש גם להנות משהו, ובדחיפות. כי מהי הזכות להנאה אם לא זכות יסוד? ההנאה, השמחה, היא המציינת חיים "ראויים", היא המניחה כתנאי את החירות ושאר הזכויות. חיים כאלה צריכים שלא יהיו אפופי חרדות, שיצטיינו בזמן פנוי שעניינו חירות אישית, במרחב פנוי ובמותרות הכרחיים, שהם חפץ או עיסוק המספקים הנאה. זכותו של אדם על זמנו, צריך אדם זמן לילדיו, לבן זוגו, לעצמו.

 

ואילו הטבח חסר הרחמים שנעשה בעתידו של אזרח "המפותחות" מציב אותו על קרקע משותפת עם אחרון עובדי היזע בסין ובאינדונזיה הרחוקות. והיא רועדת בסולם תנכי, הקרקע הזאת. לא גוועים ברעב כאן? גם ביוון אין כרֵסות נפוחות, אמנם, אבל גם להם אין עתיד. ופנסיה היא חשיבה עתידית שאמורה להיות זכות מובנית בחיי כל אזרח בכל מקום. אין הוא אמור "לתכנן" לעצמו פנסיה ממש כשם שאיננו אמור לבנות לעצמו רכבת שתקח אותו לעבודה. תלוש משכורת אמור להיות לו, וזה, הוא אמור להיות ברור ושקוף ולכלול עמודת פנסיה מובנת לכל, כך שיתאפשר לו לא רק לצייר לעצמו עתיד אלא גם לשאת ולתת עליו עם מישהו ממשי. זוהי משמעות ראית העתיד. ועתיד אין. הורגים אותו. בהדרגה אמנם, אך בעינויים קשים המערפלים את תפיסות המרחב והזמן. פשעים נגד האנושות הם תמיד שקופים בהתחלה, בלתי נראים ומובנים מאליהם, נידרשים אפילו.  

 

רק התפרקות לכאורה מאחריות לחיי היומיום הידועים תאפשר, למי שרוצה לקחת אחריות למפעל של יצירת עולם חדש, להתרכז במשימה. לא מוכרחים להפסיק לעבוד ולהתפרנס לשם כך, אבל מוכרחים, איכשהו, להפסיק להזדהות עם התועלת הדמיונית שיש בסגנון החיים הזה כי היא לא קיימת. כפי שהדברים נראים כיום אין בחיי העמל הנוכחיים, יהיו אלה פיזיים, אנלוגיים או דיגיטליים ככל שיהיו, שום שחר ושום תועלת לבד מאילוצי ההישרדות המיידית. העתיד מת. ואנו הם אלה שצריכים להמציא לנו אחר תחתיו.

 
Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: