שייקספיר: When in Disgrace

 

הסונֵטה ה-29 במספר של שייקספיר שייכת למחזור הסונטות שנכתבו ל"עלם הצח", שזהותו נותרה עלומה. הפעימות הריתמיות של הסונטה עגומות והן נעצרות בפסיקים, היכן שהלב מחסיר, נצרב. האהוב הוא השתקפות הטוב במשורר, כלומר שירו, ובו הוא יכול לאהוב שוב את עצמו.

 

רופוס ויינרייט (Rufus Wainwright) הלחין ושר, פרשנות מושלמת:

 

 

 

נִבְגָּד בְּיַד מַזָּל וְלא רָצוּי לְאִישׁ

גַּלְמוּד אֶשָׂא קִינָה עַל שֵׁפֶל מְקוֹמִי,

מַרְגִּיז בְּצִרְחוֹתַי רָקִיעַ מַחֲרִישׁ,                                       

בִּקְלַסְתֵּרִי אַבִּיט וַאֲקַלֵּל יוֹמִי.

גּוֹרַל זָרִים אֶחְמוֹד, פְּלוֹנִי כִּשְׁרוֹנוֹתָיו,

לָזֶה זְכֻיּוֹת יָתֵר וּלְאַחֵר תִּקְווֹת;

עֵינִי צָרָה בָּאִישׁ כִּי מְרֻבִּים רֵעָיו,

וּמִמֵּיטָב שֶׁבִּי אֲנִי בּוֹחֵל עַד כְּלוֹת.

כּה אֲהַרְהֵר נִכְלָם, וּבְעַצְמִי אֶמְאַס,

כִּי אָז אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ וְשָׁב לִבִּי לִפְעוֹם.

וְשׁוּב הוֹמִים חַיַּי כְּעֶפְרוֹנִי הַטָּס

מֵאֶרֶץ לִשְׁחָקִים, וְרָן חַסְדֵי מָרוֹם.  

כִּי בְּאַהֲבָתְךָ לִי אֹשֶׁר וּבְרָכָה, 

וְלא אָמִיר אוֹתָהּ וְלוּ בְּכֵס מְלוּכָה.

 
                                 תרגם: אריה סתיו: סונטות שקספיר – הַזְּמַן הַנָּס, חוֹמֵק אֶל 
  נֶצַח כְּגַנָּב, הוצאת דביר, 2000.  
 

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף,  Ham House, Surrey, UK. Via Bridgeman Images

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף, British Galleries, Victoria and Albert Museum, London. Via Bridgeman Images

 

 הצעיר האליזבטני המסתורי האפוף בלהבות הוא ציור מיניאטורי שנועד ל"שמוש פרטי", כמו אלה שאנו מחזיקים כיום בארנק או אוצרים באיפון. בגרדיאן הבריטי הדן במיניאטורה של ניקולאס הילארד (1547-1619) מתוארת הדמות כ"איש צעיר, פרום חולצה, הבוער אליך".

 

בהקשר זה, כדאי להאזין לשיר "מוצא האהבה" (The Origin of Love), מילים: ג'ון קמרון מיצ'ל (John Cameron Mitchell) , לחן: סטיבן טראסק (Stephen Trask), שבוצע במקורו במיוזיקל (מחזה וסרט) Hedwig And The Angry Inch, בעברית: "הדוויג והשארית העצבנית", שיצא באלבום ב-1991.

 

השיר מפתח רעיון הלקוח מדיאלוג "המשתה" לאפלטון, מהמיתוס שפורש בנאומו אריסטופנס. לפיו, היה האדם בשחר ימיו אנדרוגינוס, יצור שלם, אחדות זכרית-נקבית שלא ידעה אהבה ותשוקה. משום שאחדות שלמה זו סיכנה את עליונות האלים, ביתר זאוס את האדם לשניים, זכר ונקבה, החשים לעולם את החתך (שנקשר ונשאר לזכרון כצלקת במרכז הגוף: הטבור). השיר מוסיף פרשנות למקור האהבה כפצע של כיסופים, ארוס, של הזכר והנקבה זה-לזה. לפי פרשנות זו, אין מדובר אלא בכיסופיו של אדם למקורו-שלו, לשלמותו, לעצמו. שכן, במקור הזכריות נחבאת מהות נקבית חסרה, ולהפך. כאן, בביצוע של רופוס ויינרייט, הרך יותר מזה המקורי, שכדאי בהחלט להכיר בביצוע דראג מתוק-מריר.

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: