מעולם לא

 

 

 

מֵעוֹלָם לֹא אָבַד לִי דָּבָר לֹא

גָּבִיעַ שָׁחוֹר יַהֲלוֹם לֹא

מִלָּה לֹא

טָעוּת

אוֹ לֹא מֵעוֹלָם

מֵעוֹלָם לֹא אַבֲד לִי דָּבָר מֵעוֹלָם

 

הַעוֹלָם  הַעוֹלָם

 

לְעוֹלָם הָעוֹלָם לֹא נִפְגָּם אֵיךְ מָלֵא אִם נִפְגָּם

 

 

 

 

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,  The Getty Museum, Los Angeles

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,
The Getty Museum, Los Angeles

 

פטר הקדוש מוורונה, זה הקרוי גם "פטר המרטיר" , נרצח  בהזמנה ע"י שונאים אידאולוגיים. אומנותו של הרוצח השכיר, המקדש במעשהו את קורבנו, היא גם הדימוי ברישום של פורדנונה וגם אומנותו של הצייר עצמו. יש קשר עמוק בין אלימות וידע, כנאמר "מלמד ידי למלחמה" (שמואל, תהלים). רצח הוא מיומנות, אומנות המחוייבת לדרישות אסתטיות של דיוק, נקיון וכיו"ב.

 

על אותו הרצף, עושה הרצח המאוגד את הלאום בכך שהוא מלבן ומחשל את ההתאגדות לכוח מחייה וממית.

 

אנו רואים בתמונה את אחיזת הגוף המיומנת. המאכלת שביד המתנקש כמוה כמכחול ביד האמן כשהוא נפגש בנסיבות המשתנות ונותן בהן צורה היודעת ומיידעת אותנו. במיומנות האצורה בגופו ומתחדשת במפגש עם קורבנו רוקדים השניים את מחול ההמתה. מבטו של הרוצח חותך, בקו מקביל לסכין, את מבטו המתחנן של קורבנו המבקש אחר זה שלו כשהוא משסף את צווארו.

 

החומר, שהונפש וקם לתחייה, נע על הספקטרום של מחזורי הדם, היום, החיים והמוות, שבין הנייר האדמדם לבין הגיר האדום כעפר שתוי.

 

כמו שקורה פעמים רבות, מגלה רישום ההכנה של פורדנונה את הסוד שיוסתר היטב תחת מחלצות העבודה הגמורה. אין הרישום ייצוג סתם ואובייקט דומם. או לא. הדימוי איננו משהו שרק "מעמיד בפנינו" התרחשות היסטורית ואנשים (שאפילו אנו מאמינים בקיומם אין אנו מכירים את עובדות קיומם). אין הדימוי כבול למה שמיוצג על הנייר. הדימוי הוא השלכה של הישות המציירת בצאתה להזדווגות יוצרת עם המבט המתבונן, שלנו, הצופים בו. הוא מייצר את המבט שלנו ויוצא לרקוד אתו את הריקוד האינטימי ביותר של הבריאה וההמתה. הוא מעורר את ההתבוננות לחיים ומלמד אותה להתבונן בעצמה הרואה, היודעת והעושה.

 

חמש מאות השנים מאז שעמד האמן מול הרישום הזה חלפו ואינן כלא היו. הדימוי הזה גובר על הזמן כשהוא מייצר את עכשיו ההתבוננות שלנו. הוא מראה לנו, הדימוי האמנותי, כי הזמן הוא אשלייה ונוטע אותנו בעכשיו ההתבוננות הנצחי. זה תלמודו של המורה הנעלם בדימוי. וזהו הנעלם הגדול שיש לדעת: המוות איננו. הרצח הוא מעשה סרק שמשיג את היפוכו ומי שמרים יד על רעו רק מעניק לו את הנצח.