לאונרד כהן: פַּלֵּס נְתִיבְךָ

 

לאונרד כהן, Steer Your Way 

 

פַּלֵּס נְתִיבְךָ וּצְלַח עִיֵּי מִזְבֵּח וְקַנְיוֹן

פַּלֵּס נְתִיבְךּ וּצְלַח בְּדוּתוֹת בְּרִיאָה וְחֵטְא קַדְמוֹן

פַּלֵּס נְתִיבְךּ אֶל מֵעֵבֶר לָרָקָב עָלָיו צוֹמְחִים הָהֵיכָלוֹת  

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם   

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר 

 

פַּלֵּס נָתִיב לִלְבָבְךָ מֵעֵבֶר לְאֱמוּנַתְךָ בָּאֱמֶת וְהַיַּצִּיב

כְּמוֹ יְסוֹד הַטּוּב בַּכֹּל והָחָכְמָה שְׁבַנָּתִיב

פַּלֵּס נָתִיב לִלְבָבְךָ, לֵב חֲמוּדוֹת, אֶל מֵעֵבֶר לַנָּשִׁים שְׁיָדַעְתָּ לִקְנוֹת

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר 

 

פַּלֵּס נְתִיבְךָ וּצְלַח אֶת הַכְּאֵב הָחַי מִמְּךָ בַּמְּצִיאוּת   

אֲשֶׁר נִתֵּץ אֶת הַמּוֹפֵת הַקּוֹסְמִי, עִוְרוֹנָהּ שֶׁל כָּל רְאוּת

וְאַל-נָא תִּקָחִֶני שָׁמָּה, אֱלֹהִים קַיָּם אוֹ לֹא

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר 

 

הַאֲבָנִים הַמֻּכּוֹת, הֵן עוֹד דֹּם מְלַחֲשֹׁות, מִתְיַפְּחִים גִּדְעֵי הֶהָרִים

כְּפִי שֶׁמֶת עַל קִדּוּשׁ הָאָדָם, טוֹב לַמּוּת עַל זִילוּת הַדְּבָרִים

וְאֱמֹר אֶת הָ"אָשַׁמְתִי", שֶׁוַדַּאי כְבָר מִהַרְתַ לִמְחוֹת

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר 

 

פַּלֵּס נְתִיבְךָ, אוֹי לִבִּי, אַף כִּי קָטֹנְתִּי מְהִשָּׁמַע

אֶל הָאֶחָד שְׁמֵעוֹדוֹ כְלָל לֹא צָלַח לַמְשִׂימָה

זה הַיּוֹדֵעַ כִּי הֻרְשַׁע וְכִי סוֹפוֹ לְהִיָּרוֹת

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר 

 

הַאֲבָנִים הַמֻּכּוֹת, הֵן עוֹד דֹּם מְלַחֲשֹׁות, מִתְיַפְּחִים גִּדְעֵי הֶהָרִים

כְּפִי שֶׁמֶת עַל קִדּוּשׁ הָאָדָם, טוֹב לַמּוּת עַל זִילוּת הַדְּבָרִים

וְאֱמֹר אֶת הָ"אָשַׁמְתִי", שֶׁתִּשְׁכַּח בַּחֲלוֹף הַשָּׁעוֹת   

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר  

 

 

cohen-at-home-in-los-angeles-2001-ann-johansson-corbis-via-rolling-stone

Ann Johansson Corbis, לאונרד כהן בביתו בלוס אנג'לס, 2001. Via Rolling Stone

 

 

Steer Your Way הוא שירו האחרון באלבומו האחרון של לאונרד כהן. אחרון. זהו שיר לקראת מוות, שיר פרידה והאחזות. כי ממה וממי נפרד הגווע אם לא מעצמו?

 

כל תרגום הוא פרשנות וכתיבה-מחדש. כלומר ניכוס מסויים יש בתרגום, דבר הדורש דרך ארץ – אבל גם עצמיות. ועצמיות היא רפלקסיה, שכן אין קיומו של העצמי אלא בהתבוננותו בעצמו. כיצד ואיך? באין סוף הדרכים כאין סוף העצמיים המלכדים בקיומם כוללות ויחוד. אפשר לקרוא לזה הארה או Mindfulness, אפשר לקרוא לזה אמנות. אופניה האינסופיים של ההתבוננות, המלכדת את הכולי והייחודי לאחד – הם פילוס הדרך.

 

אבל מלאכת הפילוס, הדרך, בקיומה כשהיא לעצמה, היא מלכודת.  כי עלולה הדרך להציב את המתבונן בנקודת קבעון. לכאורה, הוא מתקדם מנקודה לנקודה ומהבחנה להבנה בדרכו עד מבוא הראות הכוללת. למעשה, הוא דורך במקום לפני קירו השקוף של הלקראת התמידי המשמש לו "משמעות" קיומית. (אחת מחידות המסתורין האנושי היא ההכרח בהצדקת הקיום). אבל באחדות האלוהי (הכולי) והאנושי (המסוים) אין שום משמעות להצדקת הקיום או לכפיון המרדף אחריה.

 

אין ביכולתי "לפרש" את כוונתו של כהן, הטרובדור הגדול של ימינו, בכותבו ובביצועו את השיר. הוא פשוט עובר דרכי ובורא בי התבוננות. ובכל זאת, אני חייבת הסברים לכמה החלטות תִרגום:

 

ראשית כל, השורות החוזרות בכל בית: Year by year והלאה. החזרה הנסוגה ויורדת משנה ועד למחשבה, לא יוצאת טוב בתרגום מילולי. הבטוי "שנה בשנה", שנשמע טוב, אין לו המשך. ניסיתי הכל ואז החלפתי למה שמצאתי לנכון ביותר. אשמח להצעות. חשתי שהאמן מבקש "עוד קצת" כשהוא סופר את קצב הזמן, אבל גם מוותר עליו תוך כדי. אנחנו יכולים לשמוע שלא נשאר זמן אבל הוא כאילו משביע אותו להשאר עוד קצת.  גם יש כאן התכנסות מתבוננת של רצף החיים לנקודת העתה האטומית שלו, המחשבה. את "מחשבה", העולה, החלפתי ב"הרהור", היורד, כדי שיתאים לתבנית השירית שהיא התוכן. זה אחד. החלפת מקומם בשורה, של "ההיכלות" ו"הרקב", נעשה לשם החרוז וזה לא משנה הרבה כי הניגוד בין הרוממות לבין השפלות שהיא ניזונה עליה נשארים. אם אנחנו חושבים על השירותים המוזהבים במגדל טראמפ, הרי שגם הם רק אילוסטרציה חומרית לזוהמה מוסרית ורוחנית.

 

ב- Fundamental Goodness יכול השיר לרמז לתורות כמו זו של המאסטר הבודהיסטי רב ההשפעה צ'וגיאם טרונגפה. ב"חכמה שבנתיב" אולי מכוון כהן למה שלמד מהמאסטר שלו, רושי. אבל גם אפשר להבין במושג המדריך הזה את כל "הדרכים המובילות לרומא": קבלה או בודהיזם, יוגה או פילוסופיה, תורת ההגיון או תורת הנסתר, מדע או דת ובכלל, כל הדרכים המובילות אל האמת. פרדוקס הדרך הוא בכך, שהיא  מקרבת אותנו אל האמת אך מרחיקה אותנו ממנה ברגע שאנו דבקים בה. הכלליות, הכוללוּת עלולה למנוע מאתנו את הפליאה. בתוך כך היא נהיית מעגלית. יש לדרך במובן של פרקסיס, תירגול, אמצעי – מאפיין הרסני – שעה שהיא הופכת לתכלית-עצמה ולמחולל משמעות.

 

את המושג של "המודל הקוסמי" תרגמתי ל"מופת הקוסמי", זאת כדי לכלול בתוכו את כל המודלים האפשריים המאחדים את תבנית הכלליות עם ראותה או אפשרות הכרתה, בין שמדובר במודל המדעי של הקוסמוס בין במודל הקבלי, למשל. העין (התורה או התיאוריה) מראה לנו את העולם, אמנם, אך היא מגבילה את הראות לתבניתה-שלה ובכך מעוורת אותה.

 

בדברו על הכאב המציאותי ממנו, מכניס אותנו לאונרד כהן אל מעמקי המימד האישי וברור לנו, כי לשון "אתה" שהוא משתמש בה מכוונת אליו-עצמו – ורק בעקיפין ודרכו – אלינו. אין מדובר כאן בהוראות כלפי הלז. מדובר במעין יומן שאנו כותבים יחד אתו להזכיר לעצמנו דברים. הכאב שובר כל אמונה. הכאב מנפץ כלים ומחריב עולמות. באמצעותו מאחד השיר את הכללי והכולי עם האישי המסויים, הסוליפסיסטי, זה שאין לו חלונות ודלתות (הרי אין ביכולתנו לחוש את כאב הזולת). זוהי יכולתה של האמנות: היא מעבירה אותנו מהמימד הלשוני אל מה שאין לבטאו במלים והוא גדול ומציאותי מהן.

 

הבית הסתום ביותר הוא דווקא זה החוזר פעמיים בביצוע השיר ובשינוי קל. זהו בית "האבנים הפצועות" וההרים שהוקהו, קופדו, נגדמו או אפילו נמולו ונערפו. תרגמתי ל"אבנים המוכות, הן עוד דום מלחשות", זאת בהשראת האיסור "ללחוש על המכה" במסכת סנהדרין ואצל הרמב"ם, שהוא איסור עבודה זרה. גם נזכרתי ב"יש אבנים עם לב אדם" הידוע וב"אבן מקיר תזעק". את "הבה", או "בוא", או "תנה לי" למות כדי לעשות את הדברים זולים החלפתי ב"טוב למות" הישראלי. כך עשיתי לטובת המימד פוליטי-מוסרי בשיר הרוחני, הכולי-אישי הזה, שהוא טהור משמץ רמז של הטפה. ה"טוב למות" באמת עושה את החיים זולים. דרך המשורר, אנו חשים אותם יקרים מאד בעצם עוצמת יסורי ההיפרדות שלנו מעצמנו.

 

ומיהו אותו "האחד שמעולם-מעולם לא התאים למשימה" וזה ש"מת כדי להפוך את האדם לקדוש", כלומר אלוהי? לא, אין מדובר בישוע הנוצרי שעלה על הצלב כדי לרפא את האנושות מחטאותיה, לכפר בהקרבת אנושיותו-שלו על עוונותיה. בשום אופן אין מדובר כאן במסר דתי או בעיוות הנוצרי לדמות המופתית הזאת.

 

להפך. באמצעות האמן בפנייתו אל אלוהותו-הוא בתחינה אנו נפנים אל עצמנו. כי אין האלוהות מנוגדת לאנושיות, ארצית וקטנונית ככל שתהא. הכרה מחייבת בקיום האנושי היא אהבה, חמלה. האם עלינו להתמרק מן האנושי שבנו כמו מחטא? והרי המכשלה: המוות, כמו הכאב, איננו ממרק חטאים. אנו יכולים להבין זאת, לכאורה. אבל המוות טבוע בנו בתור עונש לאנושיותנו. העומד למות "יודע כי הורשע". העומד למות הוא הכותב. הוא אנחנו. המוות הוא עונש לאדם. המוות הנתפס כעונש בורא את אנושיותנו ומבהיר לנו זאת באמצעות שליחו, הכאב. זו עמדת ההתבוננות בה מציב אותנו השיר. אין זה מסר של נחמה והתעלות. אין כאן הצעת מַרפא. אין זה שיר נוסח ספרי ההדרכה של העידן החדש. אין הוא פונה אל כל "האחרים" שטרם הגיעו להתעלות כדי להראות להם את "הדרך". הוא נמצא במקום שבו מתאחדים בנו האלוהי והאנושי, במקום הנמוך ביותר שהוא הגבוה ביותר. בתוך השבר. אין למעלה ולמטה בהתבוננות הזאת, רק יושר מאין כמוהו וגדוּלה.

 

 

בעקבות הערה שקבלתי, להלן השיר המקורי, כדי שניתן יהיה להשוות:

 

Steer your way through the ruins of the Altar and the Mall

Steer your way through the fables of Creation and the Fall

Steer your way past the Palaces that rise above the rot

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

Steer your heart past the Truth you believed in yesterday

Such as Fundamental Goodness and the Wisdom of the Way

Steer your heart, precious heart, past the women whom you bought

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

Steer your path through the pain that is far more real than you

That has smashed the Cosmic Model, that has blinded every View

And please don’t make me go there, though there be a God or not

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

They whisper still, the injured stones, the blunted mountains weep

As he died to make men holy, let us die to make things cheap

And say the Mea Culpa, which you’ve probably forgot

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

Steer your way, O my heart, though I have no right to ask

To the one who was never never equal to the task

Who knows he’s been convicted, who knows he will be shot

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

They whisper still, the injured stones, the blunted mountains weep

As he died to make men holy, let us die to make things cheap

And say the Mea Culpa, which you’ve gradually forgot

Year by year

Month by month

Day by day

Thought by thought

 

 

 

2 תגובות to “לאונרד כהן: פַּלֵּס נְתִיבְךָ”

  1. cloud2009 Says:

    כהרגלך, לטוב, לעניין ולעומק.
    ד


השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: