קַתְרִין מַנְסְפִילְד: צְחוֹק פַּרְפַּר

 

צִיוּר שֶׁל פַּרְפַּר כָּחוֹל הָיָה

בְּתַּחְתִּית קְעָרוֹת הַדַּיְסָה שֶׁלָּנוּ

וְאֲנוּ כֹל בֹּקֶר עָשִׂינוּ מֵרוּץ מִי יַגִּיעַ

רִאשׁוֹן לַפַּרְפַּר.

הַסָּבְתָא אָמְרָה אָז: "רַק אֶת הַפַּרְפַּר הַמִּסְכֵּן

אַל תֹּאכְלוּ."

זֶה הִצְחִיק אוֹתָנוּ.

תָּמִיד זֶה מָה שְׁאָמְרָה וְתָּמִיד זֶה הָיָה מָצְחִיק.

זֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ בְדִיחוֹנֶת כָּזאֹת מְתוּקָה.

לֹא הָיָה לִי סָפֵק שֶׁיָבוֹא יוֹם בָּהִיר

בּוֹ יָעוּף הַפַּרְפַּר מִתּוֹךְ הַקְּעָרוֹת,

בַּצְּחוֹק הַפִּצְפּוֹן בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם,

לִנְחֹת בְּחֵיקָהּ שֶׁל הָסָּבְתָא.

 

Adam Fuss, מהסדרה 'רוח הרפאים שלי, 1998. מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק

 

את שירה של קתרין מנספילד, Butterfly Laughter, היה עלי לתרגם כך, שהמעבר בין הילדי-האישי המתבטא ב"צלחות שלנו" לבין הכללתו המיתית ב"הסבתא" שמן האגדות, יהיה גלוי אבל גם מובן מאליו. לחבורות ילדים יש נטיה לחלום קולקטיבי או לחזיון משותף שאיננו ניתן להפרכה. בפעוטון שלנו, למשל, "המכשפה" הציצה מהחלון בלילה. קתרין מנספילד מצליחה לאחד בשיר את ההזיה הילדית המשותפת עם הווה שהיֹה היה לזכרון של אמת.

 

ניתן להכיר את השיר במקור, גם בהגשה יפהפיה ומקושטת במבטא דני של Ole Irenaeus Wieroed, הוא "וורדמן".

 

אנימציה עפ"י האריה "יום נאה אחד נראה" ("Un bel di vedremo") מתוך האופרה "מדאם באטרפליי" של פוצ'יני, לברית: ג'יוזפה ג'יאקוזה, זמרת לא מצויינת, תרגום המלים, למטה:

 

בוקר נאה אחד נראה/ תלתל עשן עולה/ מאופק ים ואז/ ספינה מופיעה/ מלבינה, רועמת שלום לנמל היא נכנסת./ רואה את? הוא בא!/ לקבל את פניו, לא, אינני יורדת/ ניצבת על ראש הגבעה/ ממתינה בלא לאות כשהזמן מתארך.

 

וגבר יוצא מן העיר ההומה/ ככתם בלבד/ ועולה בגבעה/ מיהו זה? מיהו זה?/ בבואו/ מה יאמר? מה יאמר?/ יקרא לבאטרפליי ממרחק/ אך אני לא עונה/ במסתור משתהה/ רק לשם הקנטור/ רק עוד קצת שלא למות/ במפגש./ ואז, בדאגה/ הוא יקרא, הוא יקרא/ "קטנטונת, אשה יקרה/ פריחת התפוז"/ כפי שקרא לי בפגישה האחרונה/ כל זה יתרחש/ אל תשעי לפחדייך/ באמונה שלמה אני לו ממתינה.

 

Rudolph Eickemeyer, באטרפליי עייפה, 1902. הדפס פחמן, מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק