ג'יימס שֶׁוויל: סִפּוּר עַל סוּטִין

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, שמן על בד, 1931, אוסף פרטי, פרט

 

            נִלְהַב מִן הָ"אִשָׁה רוֹחֵצֶת"

שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט יָצָא סוּטִין הַסַּר

בֵּחִפּוּשִׂים אַחַר מוֹדֶל כַּפְרִי, עַד

שֶׁמָצָא אִכָּרִית עֲמֵלָה בַּשָּׂדֶה,

רַגְלֶיהָ מַגְרְפַיִם יְחֵפִים בַּעֲפַר.

 

            כְּשְׁדָּחַק בָּה לְדַּגְמֶן   

לְמַעֲנוֹ, חָשְׁבָה שְׁהוּא זַנַּאִי

עַד שְׁחָשָׁה סוֹד בַּגֶּבֶר

שֶׁצִיֵּר עֵירֹם חַישָׁן אֶחָד בִּלְבַד;

אָז רָאֲתָה בוֹ מְשֻׁגָּע.

 

            כֵּיוָן שֶׁנִתְרַצְּתָה בִזְכוּת אֶתְנַן,

יִחֵפָה הִיא טִלְטְלָה עָצְמָה לַפֶּלֶג,

מַפְשִׁילָה חֲצָאִיתָהּ בִּבְעֵרַת שָׁנִי יָדֶיהָ,

מֶבָּטָהּ נָעוּץ בּוֹ, בַּצַּיָּר, בַּתֶּרַח הַמְּטֻרְלָל, 

חֳרוֹן פָּנָיו הַמַּדִּיחִים.

 

            יָמִים הוּא נָגַשׁ,

פּוֹקֵד עַל דְּמוּת בַּשְׂרָנִית, בְּלוּמָה,

לְזְרוֹם בִּפְרָאוּת צִבְעוֹנִית עַל הַבַּד.

וְאָז, אַחַר צָהֳרֵי יוֹם אֶחַד, הִתְחַשְּׁרוּ

גַּבְנוּנֵי עֲנָנִים לְעֲוָיָה שֶׁל גֶּשֶׁם.

 

            הָאִכֶּרֶת קָרְאָה

רְשׁוּת לְהִמָּלֵט מִתְּנוּחַתָה הַמְּיַגַּעַת,

הוּא צעק עַל עֲוִיתוֹת גּוּפָהּ הַמִּתְחַלְחֵל,

"עִמְדִי בְדֹּם!" – וַלֹא יַכֶּה אוֹתָה הַאֵל

עַל הֶרֶס הַיְּצִירָה.

 

            הֹלֶם רַעַם דָּחַס מַטְּחֵי

גֶּשֶׁם לִכְדֵי דְּהָרָה חֲשֵׁכָה אַךְ,

סוּטִין עוֹד הִמְשִׁיךְ לְצַיֵּר גָּם בְּצֹרַב הַרְאוּת.

רָגַע הַצִּיּוּר לְבַסוֹף, וְעֵיִנַיו הַנְּחוּשׁוֹת

נֵעוֹרוּ בְתוֹךְ חֶשְׁכַת עוֹלָמוֹ הֶהָזוּי.

 

            הָאִכֶּרֶת סְּפוּגָה, כְּחוּלָה וּמְיַלֶּלֶת  

בַּפֶּלֶג, גָעֲתָה בִּבְכִי פָּרוּעַ,

וּמִתּוֹךְ נַחְשׁוֹלוֹ הַשָּׁר, הַלַּח-מִגּשם שֶׁל צְבָעַיו,

נָעַץ הַצִּיוּר מַבַּטוֹ בְאוֹרַח בֵּן-תְּמוּתָה שֶׁלָהּ, מַחְזִיר

אֶת בָּבוּאַת הָרַהַב שֶׁל הַאָמָּנוּת.

 

Rembrandt Harmenszoon van Rijn, אשה רוחצת בנחל, שמן על לוח, 1654, The National Gallery, לונדון

 

ג'יימס שוויל (James Schevill, 1920-2009),  כתב בשולי פרסומו של A Story of Soutine, שפורסםב-Poet`s Choice מ-1962 (Engle ו-Langlan, ניו יורק), כי בחר לקובץ את אחד השירים שבאו להשיב לשאלה הרודפת אותו: "מדוע זה השאירה השירה לפרוזה את הנושאים המענינים ביותר..", מדוע זה מתרכזת השירה העכשוית בתבניות ליריות קצרות ומניחה, בתוך כך, ידיה מן הכוח הדרמטי הספורי לבדיון ולביוגרפיה. "בנסיון לקומם משהו מהכוח הדרמטי הספורי בעבודתי, ניסיתי לכתוב שירים רבים המבוססים על אירועים דרמטיים בחיי ידועי השם והשמצה. אנשים. רציתי להחיות במשהו את יחסי השירה והביוגרפיה, ליצור דמויות בעלות נפח ועומק. גם לענין שמצאתי בכתיבת מחזות יש יד בכך", הוא כותב שם. שירי-סיפור נוספים, שיש בהם גבור-אמן, הוא כתב בין היתר על דגא ועל דה קונינג,  (THE LAST DECADE OF DE KOONING'S PAINTINGS, שעניינו האמן ואמנותו בהשפעת שטיון הזקנה.)

 

את השיר המתורגם כאן, הוא קושר ב"ניסויי" כתיבה של "ביוגרפיות שיריות". לדבריו, "הוא מבוסס על התרחשות אמתית בחייו של סוטין, שנתקל באכרה חשדנית אותה שידל לדגמן למענו. בסופו של דבר ההתנגשות בין החיים לאמנות, היא שהעסיקה אותי;" כך לדבריו.

 

"פעמים רבות כל כך מנצלת האמנות את התמימות ודוחפת ללא רחמים אל מטרתה. בשעה שבניתי את הצורה מרצף אירועים חריג, הגעתי בסופו של דבר לבית-שיר נסיוני בן חמש שורות שבכוחו למקד את האירועים הללו לכדי דרמה, אך בתוך כך גם להכיל שונות ריתמית כדי שהדמויים לא יתהדקו לכדי תבנית לירית וסדורה יתר על המדה. נדרשה לשיר זרימה אקסצנטרית שתתאים למאבק הגרוטסקי בין סוטין לאכרה. בדרך כלשהי הצליח הניסוי הזה כאחרים דומים לו לרגש אותי, ואני תקוה כי משהו מן ההתרגשות הזאת עובר בשיר."

 

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, שמן על בד, 1931 לערך, אוסף פרטי

 

כפי שהמשורר (הידוע, גם כמחזאי נסיוני) מעיד על עצמו, קושר ספור חייו-שלו את מפעליו האמנותיים עם מחויבות חברתית ופוליטית ועם רגישותו המוסרית העמוקה. מודעותו התעוררה באחת בהיותו בן 17. היה זה בליל הבדולח בברלין, שם שהה עם הוריו לרגל עבודתו של אביו כמרצה מטעם אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בלילה זה, כך העיד על עצמו, נעשה משורר ואדם.

 

מאוחר יותר פוטר ג'יימס שוויל ממשרתו כמרצה זוטר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשל סירובו ב-1950 לחתום על שבועת נאמנות למדינה. על הדרישה לחתימה, במסגרת תנאי העסקתם של המרצים באוניברסיטה החליטה ההנהלה ב-1949, ימי המלחמה הקרה, ולבד מהצהרת נאמנות לחוקת המדינה היא כללה גם התכחשות לאירגונים המתנגדים לממשל (לרבות אלה הקומוניסטיים) והמבקשים להחליפו. יותר מכך, היה על החותמים להתכחש לאמונה במשנתם של אלה. רבים מבין עובדיו ותלמידיו של המוסד האקדמי סרבו לחתום על כתב השבועה משום שהוא מפר את עקרונות המשילות המשותפת, החופש האקדמי והקביעות. ב-1950 פיטרה האוניברסיטה 31 מרצים סרבני חתימה, לרבות מלומדים ידועי שם מארה"ב ומחוצה לה. כיום, מתכבד המוסד באנשים הללו ומזדכה בהם. באגרת הסירוב של ג'יימס שוויל לנשיא האוניברסיטה נכתב, בין היתר:

 

" ..לאחר שהפכתי בדעתי ובמצפוני במשך מספר ימים, מצאתי שאין ביכולתי לחתום על השבועה הזאת. מבחינתי, נאמנות איננה ענין לחתימה כי אם ללב ולמעשה… צללים מסוגים שונים של המשטר הטוטליטרי נופלים לרוב כיום על האינדיבידואל…

 

"…אבי כיהן כאן כמרצה במשך שנים רבות, שנים בהן סייע בכינון השם שיצא לאוניברסיטה בעולם בזכות חירות המחשבה. ואילו עתה, כל זה נעלם ואיננו. …אינני יכול להביא עצמי לבגידה במסירות שבה שירת אבי אוניברסיטה חופשית.

 

"…במשך המלחמה, שבה קיבלתי הכשר בטחוני מטעם ה-FBI לפעול בתוכנית מסווגת, שירתי במשך כשנתיים בתוכנית לחנוך מחדש של שבויי מלחמה גרמנים. במשך התקופה ההיא עבדתי עם גרמנים רבים שסירבו לחתום על שבועות נאמנות להיטלר וסבלו כתוצאה ממעשיהם במחנות ריכוז. באותה תכנית דחינו הצעות לסיוע שבאו מצד גרמנים שנכנעו לנאצים וחתמו על התחייבויות לנאמנות. האם יכול אני עתה להסכים במצפון שלם לשבועה שבימי המלחמה הוכתמה בקלון?

 

"…אינני יכול להסכים עם ביזויו של החופש להחליף דעות. אינני מטיל ספק במעשיהם של אחרים. נאמנות, כפי שציינתי, איננה ענין לחתימה. אני יודע רק זאת, שאינני יכול לחתום…"

 

לקריאה נוספת על שוויל:   G. E. MURRAY:  WHAT ASTONISHES US: SIX BOOKS OF CONTEMPORARY POETRY

 

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.