קַרוֹלַיִן פוֹרְשֶׁה: הַקּוֹלוֹנֵל

 

 

הקולונל, מאת קרולין פורשה

 

מָה שֶׁשְׁמַעְתֵּם אֱמֶת. הָיִיתִי בְּבֵיתוֹ.

אִשְׁתוֹ נָשְׂאָה מַגָּשׁ עִם קָפֶה וְסֻכָּר. בִּתוֹ

שִׁיֵּפָה צִפָּרְנֶיהָּ, בְּנוֹ יָצָא לְבַלּוֹת אֶת

הַלַּיְלָה. הָיוּ יוֹמוֹנִים, כַּלְבֵי מַחְמָד, אֶקְדָּח

עַל הַכַּר לְצִדּוֹ. הַיּרֵחַ הִתְנַדְנֵד חָשׂוּף עַל

הַכֶּבֶל הַשָּׁחוֹר שֶׁלוֹ מֵעַל לַבַּיִת. בַּטֵּלֵוִיזְיָה

הֻצְּגָה סִדְרַת מִשְׁטָרָה. הִיא הָיִתָה בְאַנְגְּלִית. שִׁבְרֵי

בַּקְבּוּקִים הָיוּ נְעוּצִים בָּחוֹמוֹת סְבִיב הַבַּיִת כְּדֵי

לַחְלֹץ מֵרַגְלָיו שֶׁל אָדָם אֶת פִּקּוֹת בִּרְכַּיו אוֹ

לִקְצֹץ אֶת יָדַיו לְתַּחְרִים. עַל הָחַלוֹנּוֹת הָיִתָה

סְבָכָה כְמוֹ בַחֲנֻיּוֹת הַלִּיקֶר. סָעַדְנּוּ, צַלְעוֹת

כֶּבֶשׂ, יַיִן טוֹב, פַּעֲמוֹן מִזָּהָב הָיָה עַל השלחן

לִקְרוֹא לַמְּשָׁרֶתֶת. הַמְּשָׁרֶתֶת הֵבִיאָה פֵּרוֹת מַנְגּוֹ

יְרֻקִּים, מֶלַח, מִין לֶחֶם. נִשְׁאַלְתִּי אֵיךְ נֶהֱנֵיתִי

מִן הָאָרֶץ. הָיִתָה פִּרְסֹמֶת קְצָרָה

בִּסְפָרַדִּית. אִשְׁתּוֹ לָקְחַה הַכֹּל וְסִלְּקָה. הִתְנַהֲלָה

שִׂיחָה כָּלְשֶׁהִי עַל כַּמָּה קָשֶׁה זֵה נִהְיָה לִמְשׁוֹל.

הַתֻּכִּי אָמַר הַלוֹ עַל הַמִּרְפֶּסֶת. הַקּוֹלוֹנֵל

אָמַר לוֹ לִסְתֹּם, וְדָּחַף עַצְמוֹ מִן

הַשֻּׁלְחָן. יְדִידִי אָמַר לִי בְעֵינָיו: אַל 

תֹּאמְרִי דָּבָר. הַקּוֹלוֹנֵל חָזַר עִם סוּג שֶׁל שַׂק

בֵּיתִי לְמִצְרָכִים מֵהַמּכֹּלֶת. הוּא שָׁפַךְ אָזְנֵי אָדָם עַל

הַשֻּׁלְחָן. הֵן הָיוּ כְמוֹ חָצֲאֵי אֲפַרְסֵק מְיֻבָּשִׁים. אֵין

דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לוֹמַר אֶת זֵה. הוּא לָקַח אַחַת מִהֵן

בְּיָדָיו, טִלְטֵל אוֹתָהּ בְּפָנֵינוּ, הֵטִיל אוֹתָּהּ לְתּוֹךְ

כּוֹס מַיִם. הִיא קָמָה שָׁם לָחַיִּים. לִי נִמְאַס

לְהִתְעַסֵּק בִּשְׁטֻיּוֹת הוּא אָמַר. בְּיַחַס לִזְכֻיּוֹת שֶׁל מִי

שְׁלֹא יִהְיֶה תֹּאמְרִי לִבְנֵי הַעַּם שֶׁלַךְ שֶׁיִזְדַּיְּנוּ. הוּא

גָּרַף אֶת הָאָזְנַיִם לַרִּצְפָּה בִזְרוֹעוֹ וְהֵנִיף אֶת יֵינוֹ

הָאַחֲרוֹן בָּאֲוִיר. מַשֶׁהוּ בִּשְׁבִיל הַשִּׁירָה שֶׁלַךְ,

לֹא? הוּא אָמַר. בָּאָזְנַיִם שֶׁעַל הַרִּצְפָּה

הַיוּ כַמָּה שֶׁקָּלְטוּ שִׁיָר זֵה מִקּוֹלוֹ. בָּאָזְנַיִם שֶׁעַל

על הַרִּצְפָּה הַיוּ כַמָּה שְׁנִצְמֵדוּ אֶל הַקַּרְקַע.

 

סאן סלבדור, מאי 1978

 

קרוליין פורשה קוראת: הקולונל

 

 

 

קרוליין פורשה (Carolyn Forché) על "הקולונל", בראיון שהעניקה לביל מויירס (Bill Moyers):

 

 

מויירס: [כותרת ספר השירה שבו פורסם "הקולונל"] הארץ שבינינו (The Country Between Us). איזוהי הארץ?

 

פורשה: זה מסובך, משום שהספר צמח בעודי עובדת בתור פעילת זכויות אדם במרכז אמריקה ובארה"ב והשירים הללו נמצאו שונים מאד מהשירים שכתבתי קודם לכן. אמנם גם הם היו שירי נרטיב-לירי בגוף ראשון, אבל לא הבנתי עד כמה החוויות שלי באל סלבדור שינו אותי עד שהשירים הללו שיקפו את השינוי הזה.

 

הארץ שבינינו היא אולי המרחק שבין אדם אחד לרעהו, כמה לוקח לקול אנושי אחד להגיע אל הקול האנושי האחר. סביר שיש כאן גם הפניה לאל סלבדור, הארץ שנכנסה ללבי בשעה שעברתי את מפתן הבגרות והארץ שככל הנראה עיצבה את אופקי המוסריים. אבל אפשר גם שמדובר בארה"ב, משום שלדעתי ארה"ב מורכבת מאד. היו אלה בני עמה של ארה"ב שלכל אורך המלחמה ההיא היו מוטרדים מאד בנוגע לזכויות האדם ופעלו למענן והגיבו באהדה ניכרת לכל הפניות, בה בעת שארה"ב גם היתה ממשל שלא הפגין שום יכולת להקשיב לשמץ מזה. כך שיש לי שתי ארצות במחשבתי: ארצם של בני עמי וארצו של הממשל שהכרתי בשעה שצמחתי להיות אדם בוגר.

 

מויירס: את מציינת את אל סלבדור והדבר מעלה על הדעת את "הקולונל". זהו שירך המצוטט ביותר באנתולוגיות והנלמד ביותר. מה עומד מאחוריו?

 

פורשה: שהיתי באל סלבדור. השנה היתה 1978. רוב האמריקנים שהיו שם פעלו מטעם השגרירות חוץ מקומץ אנשי "חיל השלום", אבל בואו של אזרח אמריקני למדינה היה נדיר. בני משפחתה של קְלַרִיבֶּל אַלֶגְרִיָה (Claribel Alegría) היו אלה שערכו לי סיורים והדריכו אותי בנוגע לתנאים בסלבדור. נוכחותי במדינה משכה את תשומת לבם של אנשי הצבא, שהסתקרנו ותהו אם גם אני פועלת בשליחות ממשלת ארה"ב, משום, בכל מקרה הכל סבורים שהצפון אמריקנים כולם נוהגים כך.

 

לכן קצינים פתחו בנסיונות הדברות עמי. אני מבינה היום למה הם קיוו, שארה"ב תחשוק בשירותיהם ותשלם להם על מידע ומודיעין וכך הלאה, אבל אז לא ידעתי את זה. התברר לי עם זאת, בשעה שקיימתי את הפגישות האלה עם קציני הצבא, שמדיניות זכויות האדם של הנשיא קרטר מאד מכעיסה אותם. הם האמינו שארה"ב נוקטת צביעות ביחסה אליהם: הם כולם קיבלו תמיכה, אבל נגרמה להם מבוכה משום שהם ספגו עלבונות מצד העולם על שפגעו בזכויות האדם.

 

במקרה המדובר נלקחתי לסעודה בביתו של קצין בכיר מאד ואינני סבורה שהוא קיבל את מה שאמרתי על עצמי כפשוטו – שבאמת הייתי רק משוררת-אמריקנית-בת-עשרים-ושבע. הוא התבשם והתחמם קצת, והוא רצה להעביר מסר לממשל קרטר. הוא רצה שאשוב לוושינגטון ואומר לנשיא קרטר: "כבר עברנו כל גבול עם מדיניות זכויות האדם," ועל פי דרכו הוא הפגין במעשיו את משמעות הדבר בעיניו.

 

מויירס: הוא פשוטו כמשמעו שפך אוזניים על הרצפה?

 

פורשה: הוא שפך אותן על השלחן. מאוחר יותר נודע לי על מספר קצינים שנהגו לאסוף מזכרות מסוגים שונים. ותיקים מווייטנאם ספרו לי שזה קרה גם בווייטנאם, דבר שתרם להבנתי כי אין מדובר בתופעה נדירה כפי שסברתי כשראיתי את זה בראשונה. אני זוכרת שהרגשתי בחילה וסחרחורת, אבל באמת שכלום לא קרה לי. הכל היה בסדר גמור. אשתו הובילה אותנו לחדר האורחים לקפה ונסתה לשפר את מצב העניינים משום שהיא חשה כי הסעודה החגיגית נהרסה. וככלל, הוא לא היה הנורא מבין אלה שפגשתי בהם, אפילו לא הקצין הגרוע ביותר. למעשה, הקצין הזה ניסה להזהיר כמרים בשעה שנשקפה להם סכנה.

 

מויירס: בין האוזניים היו כמה שנצמדו אל הקרקע?

 

פורשה:  אני שמחה שאתה ער לדימוי מכיוון שלעתים אנשים תוהים, הם לא מבינים מדוע אני מתארת באופן כזה. הרי ישנו בטוי, "אוזן לקרקע," אתה יודע איך אפשר לשמוע את הרכבת מגיעה אם מצמידים אוזן לאדמה? אני סבורה כי כאשר אנו כותבים שיר, הזכרון ההקשרי שלנו יוצר בדרך נס את הקישורים הללו. ישנם רגעים רבים כאלה בכתיבת "הקולונל".

 

אני מצדי סברתי שהירח בשיר הוא רק ירח עד שמישהו ציין בפני כי הוא מזכיר מנורה לבנה המבהיקה בתא של חדר-חקירות. אנשים פירשו מאפיינים רבים בשיר הזה, אבל בשעה שאני כתבתי אותו, ניסיתי רק לאחוז בפרטים כדי לזכור. אפילו לא חשבתי שזה שיר. חשבתי שמדובר בפיסת ממואר שהתערבבה בספר השירה שלי. כך קרה שכמומחה שקרא את כתב היד ואמר, "זה הטוב בהם. זה השיר הטוב ביותר," אני אמרתי מצדי, "אוי, לא. זו טעות. זה לא שיר." לקח לי שנים לקבל אותו כשיר ולא רק בתור רישום זכרון.

 

מויירס: הקולונל, מה קרה לו?

 

פורשה: הוא מת.

 

מויירס: והקורבנות?

 

פורשה: מתים.

 

מויירס: אבל השיר שרד, כך שלמען הנחמה תהא אשר תהיה, יש לזכרון סיכוי.

 

פורשה: כן. יש בכך תקוה.

 

 

 

Andrew Trimmer, איור תפאורה לסרט "שחרור בעורף האויב", 2005