צַ'רְלְס בּוּקוֹבְסְקִי: תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

צ'רלס בוקובסקי, 1920-1994, ככל הנראה בשנות ה-50

 

תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

מאת צ'רלס בוקובסקי 

 

אֵיזֶה מֵהֶם שַׁלְוָה אוֹ אוֹשֶׁר,

תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

 

בְּהֱיוֹתִי אָדָם צָעִיר

חָשַׁבְתִי שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

טִפְּשִׁיִּים, חָסְרֵי תִּחְכּוּם.

הָיִיתִי מַר בַּנֶּפֶש וְשָׂרוּט

בַּמּוֹחַ, אִי כְּשִׁירוּת

הוֹרִית.

 

כְּמוֹ גְרַנִיט הָיִיתִי קָשֶׁה, אֲנִי

עִקַּמְתִּי עַיִן נֶגֶד

הַשֶּׁמֶש.

לא הָיָה אָדַם שֶׁבָּטַחְתִּי בּוֹ

לא כָּל שְׁכֵּן

אִשָׁה.

 

חָיִיתִי גֵּיהִנוֹם בְּחַדְרוֹנִים

קְטַנִּים, שָׁבַרְתִּי

דְּבָרִים, נִתַּצְתִּי דְּבָרִים,

הִתְהַלָּכְתִּי בְּתּוֹךְ זְכוּכִית

מְנֻפֶּצֶת.

הִתְרַסְתִּי כְּלַפֵּי כָּל,

פַּעַם אַחַר פַּעַם הָיִיתִי

בְּצַו הַרְחָקָה, נֶעֶצַר, הָיִיתִי

שָׁב וּמִתְפָּרֵעַ, נִלְחַם

וּמְשְׁתָּגֵעַ וּמַפְסִיק.

נָשִׁים הָיוּ עִנְיַן

לְזִיוּן וּלְקִטּוּר,

לא הָיוּ לִי

חָבֵרִים מִמִּין זָכַר.

 

הֶחְלַפְתִּי עֲבוֹדוֹת וְגַּם

עָרִים, שָׂנֵאתִי חַגִּים,

תִּינוֹקוֹת, הִיסְטוֹריָה,

עִתּוֹנִים, מוזיאונים,

סָבְתוֹת,

נִשּׂוּאִים, קוֹלְנוֹעַ,

עַכְּבִישִׁים, מְפַנֵּי אַשְׁפָּה,

אַנְגְּלִית בְּמִבְטָא, אִיטַלִיָה

סְפָרַד, צַרְפָת, אֱגוֹזֵי

מֶלֶךְ וְאֶת הַצֶּבַע

הַכָּתוֹם.

אַלְגֶּבְּרָה עִצְבֵּנָה אוֹתִי,

אוֹפֶּרַה הֶחְלִיאָה אוֹתִי,

צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הָיָה

זִיוּף

וּפְרָחִים נוֹעַדוּ

לְרַכִּיכוֹת.

 

אוֹשֶׁר וְשַׁלְוָה הָיוּ

אֶצְלִי רַק סִימָנִים

לִנְחִיתוּת,

דַּיָּרִים קִצְרֵי מוֹעֵד

אוֹ

ראשׁ דָּפוּק.

 

אַךְ בִּזְמַן שְׁעוֹד הִמְשַׁכְתִּי

בִּקְטָטוֹת הַסִּמְטָה שֶׁלִי,

הַשָּׁנִים הָאָבְדָנִיּוֹת שֶׁלִי,

הַמַּעֲבָר שֶׁלִי בֵּין

נָשִׁים בְּכָל מִסְפָּר

שֶׁהוּא – בֵּהַדְרָגָה

בָּא וְעָלָה בְּדַּעַתִּי

זֶה

שֶׁבִּכְלַל אֵינִי שׁוֹנֶה

 

מִכָּל

הָאַחֵרִים, הָיִיתִי כְּמוֹתָם,

 

הֶם כֻּלָם מְפֻטָּמִים

הָיוּ שִׂנְאָה,

מְרוּחִים בְּקֻבְלָנוֹת

קַטְנוּנִיּוֹת,

לַגְּבָרִים שְׁנֶאֱבַקְתִי בָּהֶם

בַּסִּמְטָאוֹת הָיָה לֵב אֶבֶן.

כָּל אֶחַד מֵהֶם הָיָּה דּוֹפֵק,

מְזַמְבֶּר וּבוֹגֶד בַּעֲבוּר

אֵיזֶה תּוֹעֶלֶת

אַפְסִית,

הַשֶּׁקֶר הָיָה

כְּלִי הַנֶּשֶק וְגָּם

הַמְּזִימָה הָיִיתָה

רֵיְקָה,

הָאוֹפֶל הָיָה

הַדִּיקְטַטוֹר.

 

בִּזְהִירוּת, הִרְשֵׁיתִי

לְעַצְמִי לַחוּשׁ

בְּטוֹב לִפְעָמִים.

מָצָאתִי לִי רִגְּעֵי

שַׁלְוָה בְּחֲדָרִים

זוֹלִים

פָּשׁוּט לוֹטֶשׁ מַבָּט

בְּכַּפְתּוֹרֵי הַיָּדִיּוֹת שֶׁל

שִׁידָה כָּלְשֶׁהִי

אוֹ מַאֲזִין

בָּחַשֵׁכָה

לַגֶּשֶׁם.

כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת נִדְרַשׁ

לִי כָּכָה הִרְגַּשְׁתִי יוֹתֵר

טוֹב.

 

הָחַיִים הָהֵם אוּלַי גָּמְרוּ אוֹתִי

סוֹפִית.

לא עוֹד מָצָאתָי

זֹהַר

בְּנִצְחוֹן מִישֶׁהוּ

בְּשִׂיחָה.

אוֹ בִרְכִיבָה עַל

גוּף שֶׁל אֵיזֶה נְקֵבָה

שְׁתוּיָה וּמִסְכֵּנָה

שֶׁהָחַיִּים חַמְקוּ מִמֶּנָּה

לְמַכְאוֹב.

 

אַף פַּעַם לא יָכוֹלְתִי לְקַבֵּל

אֶת הָחַיִּים כְּפִי שֶׁהָיוּ,

אַף פַּעַם לא יָכוֹלְתִי לְעַכֵּל

אֶת כָּל הָרְעָלִים שְׁיֵּשׁ

בָּהֶם

אֲבָל הָיוּ גַּם חֲלָקִים,

חֲלָקִים קְלוּשִׁים קְסוּמִים

פְּתוּחִים לְקְרַאת

הָהַזְמָנָה.

 

נֻסַּחְתִי מֵחָדָשׁ

אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי,

מוֹעֵד, זְמַן, כָּל

זֶה

אֲבָל הוֹפִיעַ

הַשִּׁינוּי.

מַשֶׁהוּ בִּי

נִרְגַּע, הִתְרַכֶּךְ

מַמָּשׁ.

לא עוֹד הָיִיתִי

צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ שְׁאֲנִי

גֶּבֶר,

 

לא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ

שׁוּם דָּבַר.

 

הִתְחַלְתִי לִראוֹת דְּבָרים:

סִפְלֵי קָפֶה מְסֻדָּרִים בְּשׁוּרָה

מֵאֲחוֹרֵי דֶּלְפֵּק בְּבֵית

קָפֶה.

אוֹ כֶּלֶב שֶׁהוֹלֵךְ לְאוֹרֶךְ

מִדְרָכָה.

אוֹ אֵיךְ שְׁהַעַכְבָּר

עַל הַשִּׁידָה

עָצַר שָׁם

בְּגוּפוֹ,

בְּאָזְנָיו,

בְּאַפּוֹ,

נָעוּץ בִּמְקוֹמוֹ הָיָה,

קֻרְטוֹב חַיִּים

תָּפוּס בְּתּוֹך עַצְמוֹ

עֵינָיו הִבִּיטוּ

בִּי

וְהֵן הָיוּ יָפוֹת.

וְאָז – הוּא

נֶעֶלַם.

 

הִתְחַלְתִי לְהַרְגִּישׁ טוֹב,

הִתְחַלְתִי לְהַרְגִּישׁ טוֹב

בַּמַּצָּבִים הָכִי גְּרוּעִים

וְהָיוּ בְּשֶׁפַע

מְאֵלֶּה.

כְּמוֹ, לְמָשָׁל, הַבּוֹס

מֵאֲחוֹרֵי הַשֻּׁלְחָן שֶׁלוֹ,

הוּא עוֹד מָעַט מֻכְרַח

לְפַטֵּר אוֹתִי.

 

הֶחְמַצְתִּי יוֹתֶר מִדַּי

יָמִים.

הוּא לָבוּשׁ

חֲלִיפָה, עֲנִיבָה, מִשְׁקָפַים,

הוּא אוֹמֵר, "אֲנִי צָרִיך

לְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ"

 

"זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר" אֲנִי אוֹמֵר

לוֹ.

 

הוּא צָרִיך לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁהוּא

צָרִיך לַעֲשׂוֹת, יֵשׁ לוֹ

אִשָׁה, בַּית, יְלָדִים.

הוֹצָאוֹת, בֶּטַח גָּם

חָבֵרָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עָלָיו

הוּא לָכוּד.

 

אֲנִי הוֹלֵך אֱלֵי הַשֶּׁמֶש

הקוֹפַחַת.

הַיוֹם כֻּלּוֹ שֶׁלִי

הוּא

זְמַנִּית,

מִכָּל מָקוֹם.

 

(כּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ הוּא

הַגָּרוֹן שֶׁל הָעוֹלָם,

אֵין מִי שְׁאֵינּוֹ כּוֹעֵס,

חָסֵר בְּעוֹדֶף, מרֻמֶּה,

אֵין מִי שְׁאֵינֶנּוּ מְדֻּכְדַּךְ,

מְפֻכָּח מֵאַשְׁלָיוֹת)

 

קִבַּלְתִי בִּבְרָכָה מְנוֹת

שַׁלְוָה, שְׁבָרִים מְרֻפָּשִׁים

שֶׁל אוֹשֶׁר.

 

אִמַצְּתִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה

לְחֵיקִי כְּמוֹ הַקֶּטַע הֲכִי לוֹהֵט,

כְּמוֹ עֲקֵבִים גְּבוֹהִים, שָׁדַיִם,

לַשִׁיר, אוֹ

הַיְּצִירוֹת.

 

(שֶׁלא תַּבִינוּ אוֹתִי לא נָכוֹן,

יֵשׁ דָּבַר כַּזֶּה אוֹפְּטִימִיוּת זְרוּקָה

שְׁמַעֲלִימָה עֵינָהּ מִכָּל

בְּעָיוֹת הַיְּסוֹד בִּשְׁבִיל

עַצְמָהּ

בִּלְבַד-

שְׁזֶה סִפּוּר כִּיסוּי

וְכוֹלֶרַה.)

 

שׁוּב הַסָּכִּין בָּא

לַגָּרוֹן שֶׁלִי,

כִּמְעַט פַּתַּחְתִי אֶת

הַגָּז

שׁוּב הַפַּעַם

אַךְ כְּשְׁהָרְגָעִים הַטּוֹבִים הִגִּיעוּ

שׁוּב הַפַּעַם

לא נֶאֱבַקְתִי לַהֲדוֹף אוֹתָם מֵעָלַי

כְּמוֹ יָּרִיב

בַּסִּמְטָה.

נָתַתִּי לָהֵם לַקַּחַת אוֹתִי,

הִתְפֲּנַקְתִי בָּהֶם,

קִבַּלְתִי אוֹתָם בִּבְרָכָה

הַבַּיתָה.

אֲפִילוּ הִסְתֲּכַּלְתִי בַרְאִי

כְּשְׁפַּעַם חֲשַׁבְתִי

אֶת עַצְמִי

מְכוֹעָר,

עַכְשָׁיו אֲהַבְתִי מָה

שֶׁרָאִיתִי, נָאֶה

כִּמְעַט, כֵּן,

קְצַת קָרוּעַ

וּמְמוּרְטָט,

מְצוּלָק אֵימִים, עִם גַּבְשׁוּשִׁים,

פְּנִיוֹת חַדּוֹת,

אֲבָל בְּסַך הַכָּל,

בִּכְלַל לא רַע,

נָאֶה כִּמְעַט,

לְפָחוֹת יוֹתֵר

מִכַּמָּה פְּנֵי כּוֹכְבֵי

קוֹלְנוֹעַ הָאֵלֶה

שֶׁכְּמוֹ הַלְּחָיַּיִם

שֶׁל הַתַּחַת

שֶׁל תִּינוֹק.

 

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל הָעִנְיָּן גִּילִיתִי

רְגָּשׁוֹת אֲמִתִּיִים כְּלַפֵּי

אַחֵרִים,

בְּלִי הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת,

כְּמוֹ לא מִזְמַן,

כְּמוֹ הַיּוֹם בַּבּקֶר לְמָשָׁל,

כְּשֶׁעָמַדְתִּי לַצֵּאת,

לְמַסְלוּלֵי הַמֵּרֻצִים,

רָאִיתִי בַּמִּטָה אֶת הָאִשָׁה שֶׁלִי,

רַק אֶת

צוּרַת

הָראשׁ שֶׁלָה שָׁם

(בְּלִי לִשְׁכּוֹחַ

מֵאוֹת בְּשָׁנִים שֶׁל הָחַיִּים

וְהַמֵּתִים וְגַּם

שֶׁל הַגּוֹוְעִים,

הַפִּירַמִידוֹת,

מוֹצַרְט מֵת

אֲבָל הַמּוּסִיקָה שֶׁלוֹ

עֲדַיִן שָׁם בָּחֶדֶר, עֲשָׂבִים צוֹמְחִים,

הָאַרֶץ מִסְתוֹבֵבֶת,

טַבְלָת הָהִמּוּרִים שֶׁמַמְתִינָה

לִי)

רָאִיתִי אֶת צוּרַת

רֹאשׁהָּ שֶׁל אִשְׁתִי,

הִיא דּוֹמֶמֶת כָּל כַּךְ,

כָּאַבְתִי אֶל חַיֵּיָה

בְּהֱיוֹתָהּ שָׁם

תַּחַת

הַשְּׂמִיכוֹת.

 

נָשַׁקְתִּי לָהּ עַל,

הַמֶּצַח,

יָּרַדְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת,

יָצָאתִי הָחוּצָה,

נִכְנַסְתִי אֶל הַמְּכוֹנִית

הַנִּפְלָאָה,

הִתְּקַּנְתִי אֶת הָחֲגוֹרָה,

נָסַעַתִּי בְּרֶבֶרְס הָחוּצָה

מֵהָחֲנָיָה.

כְּשְׁאֲנִי מַרְגִישׁ חַמִּים עַד

קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי,

וְעַד לְמַטַה אֶל

כַּף הָרֶגֶל שֶׁעַל

דַּוְשַׁת הַגָּז,

נִכְנַסְתִי לָעוֹלָם

שׁוּב

פַּעַם,

נָסַעַתִּי בְּמוֹרָד

הַגִּבְעָה

עַל פְּנֵי הַבָּתִים,

מְלֵאִים וְגַּם

רֵיקִים

מִאָדָם,

הִבְחַנְתִי בַּדַּוָר,

צָפַרְתִי,

הוּא נוֹפֵף

בְּחֲזָרָה

אֶלַי.

 

ניתן לקרוא את השיר במקור באתר PoemHunter 

 

 

צ'רלס בוקובסקי עם זר פרחים

 

אחרי שהם היכו אותך זמן מספיק וחזק מספיק אתה נוטה לומר את מה שבאמת התכוונת להגיד; במלים אחרות, הם מוציאים ממך את העמדות הפנים כולן. אם מסוגלים להתגבר על זה נשאר, לרוב, רק מה שהוא נאמן למקור. כל מי שנענש קשות בילדותו יכול לצאת מזה חזק למדי, טוב למדי, או לצאת אנס, רוצח, לגמור בבית משוגעים או לאבד כל כיוון. את יכולה להבין לפי זה שאבא שלי היה מורה גדול לספרות: הוא לימד אותי מה משמעו של כאב – כאב חסר טעם. (מתוך ראיון שהעניק צ'ארלס בוקובסקי ב-1982 ל-High Times)

 

 

וולפגנג אמדאוס מוצרט, קונצ'רטו מס. 21, אנדנטה. מנגן: דינו ליפטי :