תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה: הַיְּקִיצָה

 

 

 

הַיְּקִיצָה: תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה

 

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

אֶת גוֹרַלִי אָחוּשׁ בַּבִּלְתִּי מַחֲרִיד.

אֲנִי לוֹמֵד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

בִּתְּחוּשָׁה נַחְשׁוֹב. מָה יֵשׁ שָׁם לְדַּעְתּוֹ?

בֵּין שְׁתֵי אָזְנַי אֲנִי אֶת יֵשׁוּתִי מַרְקִיד.

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

 

בֵּין אֵלוּ הַמְּקוֹרַבִים סְבִיבִי, בְּכֶם מִי פה?

אֵל בָּרֵךְ הָאָרֶץ! רַכּוֹת לְשָׁם דַּרְכִּי,

אֶלְמַד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

נִלְקַח הַעֵץ בַּאוֹר; וְאֵיךְ מִי יְסַבְּרוֹ?

אֶל-עַל זוֹחֵל תּוֹלָע בְּגֶּרֶם לוּליָנִי;

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

 

הַטֶּבַע הֶעָצוּם אַחֶרֶת עִסּוּקוֹ

בָכֶם וּבִי, אָז קְחוּ אֲוִיר מְחַיֶּה,

וְּבְחֵן, לִמְדוּ בְּלֶכֶת נְתִיבְכֶם אֶל יַעַדוֹ.

 

רַעַד זֶה יַצִּיב אוֹתִי שׁוֹמֵר. וְעָלַי לַדַּעַת זאת.

מָה שׁאוֹבֵד תְּמִידי הוּא. עַל-יָדִי.

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

אֲנִי לוֹמֵד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

"הַיְּקִיצָה" של תיאודור רותקה (1908-1863) מדבר בעד עצמו, בשפת המקור האנגלית, כמובן. אפשר  לשים לב לכך שהוא כתוב בתבנית  מסורתית של וילנלה (villanelle), דהיינו 19 שורות שנחלקות לחמישה בתים בני שלוש שורות ושישי בן ארבע שורות, בצורת חריזה אבא ואבאא, וחזרה של שורה שישית. השיר נקלע כצמה, או נרקם בלולאות. כאן, נקשרות מלות השיר בהברות מתגלגלות לכדי רצף מתקדם, יורד ומתיצב ויורד בגלים של רעד: slow-go-know ו-fear-ear-there. לא ניתן להבחין בין השיר מבחינה צורנית לבין השיר כמשמעות. וכל המוסיף, גורע. אפשר לשמוע את רותקה קורא את שירו.

 

קורט אלינג הלחין את השיר, כאן בהופעה בהולנד. השיר דורש הקשבה מאומצת. לאחר מספר פעמים נפקח היופי האוקסימורוני שלו כפרח שחור באמצעות הקונטרבס, שיוצר משלב פיתולי עם קולו הבהיר של הזמר.