ג'ון קיטס: דבר של יופי (אֶנדימיוֹן, שני בתים ראשונים)

 

 

 

דָּבָר שֶׁל יֹפִי הוּא חֶדְוָה מַתְמֶדֶת;

חֶמְדָּתוֹ תִּרְבֶּה; הִיא אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה נִפְסֶדֶת

כְּדֵי לֹא כְלוּם; כִּי חֵרֶף כֹּל בְּכִבְשׁוֹנָהּ

הִיא תַּעֲנִיק לָנוּ שַׁלְוָה, וְאַף שֵׁיְנָה

נִמְתֶּקֶת חֲלוֹמוֹת, בְּרִיאוּת וּנְשִׁימָה רוֹגַעַת.

לְפִיכָךְ, בְּבוֹא כָּל יוֹם, שׁוֹזְרִים אָנוּ מִקְלַעַת

פִּרְחוֹנִית אֲשֶׁר אוֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ תֶּאֱסֹר,

זֹאת חֵרֶף הַדִּכְדּוּךְ בְּעִנּוּיֵי מַחְסוֹר

שֶׁל אֲצִילֵי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל יְמֵי מְרוֹרִים,

שֶׁל הַחוֹלִים כֻּלָּם, בְּמִשְׁעוֹלִים קוֹדְרִים

שֶׁנִּסְלְלוּ לְחִפּוּשֵׂינוּ: כֵּן, לַמְרוֹת הַכֹּל,

צוּרָה שֶׁל יֹפִי מְסַלֶּקֶת אֶת חַשְׁרַת הַשְּׁכוֹל

מֵאֹפֶל תְּחוּשׁוֹתֵינוּ. הַיָּרֵחַ, הַחַמָּה,

זִקְנֵי וּצְעִירֵי אִילָן, סִתְרַת צִלָּם הָרְחוּמָה

צִמְחוּ לְמַעַן הַכְּבָשִׂים; וְכָךְ הַנַּרְקִיסִים

בְּעוֹלָמָם הַיְּרַקְרַק; וְהַפְּלָגִים הַתּוֹסְסִים

אֲשֶׁר לְמַעַן קְרִירוּתָם הַחֹרֶשׁ מְקָרֶה

כְּנֶגֶד יוֹם שָׁרָב; בְּלֵב הַיַּעַר מַעֲרֶה

נִבְזַק הֲמוֹן צִיצִים נָאִים שֶׁל שׁוֹשַׁנַּת הַבַּר:

וּכְמוֹ כָּל אֵלֶּה גְּזַר קִצָּם הַמְּפֹאָר

שֶׁל מֵתֵינוּ הַנְּפִילִים נִתְפַּס בְּדִמְיוֹנֵנוּ;

חֵן הָעֲלִילוֹת כֻּלָּן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וְקָרָאנוּ:

נֶקְטָר אַלְמוֹתִי מִמַּעְיָן אֵינְסוֹף מַשְׁפִּיעַ

וְנוֹצַק עָלֵינוּ מִגְּדוֹת רָקִיעַ. 

 

וְאֵין אָנוּ חָשִׁים בְּאֵלֶּה הַבְּחִינוֹת

רַק לְשָׁעָה קַלָּה; לֹא, עִם שֶׁאִילָנוֹת

מְלַחֲשִׁים סָבִיב מִקְדָּשׁ מִיָּד הֵם נִהְיִים

לִיקָרִים כְּמוֹ הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ; וְהַכּוֹכָבִים,

שִׁירַת הָאֲהָבִים, אֵינְסוֹף הַתִּפְאָרוֹת,

לְרוֹמְמֵנוּ יִרְדְּפוּ אוֹתָנוּ בְּאוֹר יְקָרוֹת

עַד לְנִשְׁמוֹתֵינוּ, וְהִדּוּק עָבוֹתֵיהֶם כֹּה עָב,

עַד, אִם זָרַח הָאוֹר, אִם בְּעׇגְמָה מוּעָב;

עֲלֵיהֶם לְהַתְמִיד אִתָּנוּ, אוֹ נָמוּת.

 

 

הבית הראשון מתוך הפואמה אנדימיון (Endymion) כבר תורגם כאן לא טוב. לכן הנסיון הנוסף, הפעם של שני הבתים הראשונים.

 

אנדימיון הוא יצירתו הראשונה של ג'ון קיטס שיצאה לאור. קיטס היה אז בן 23, שנתיים לפני מותו. סיפור הפואמה, בקצרה, נתלה במיתוס היווני בדבר התאהבותה של אלת הלבנה ברועה אנדימיון. שני בתי הפתיחה הם הצהרתיים. הם גם מציגים, במקורם כמובן, את "הטבעיות" הנדרשת לפי קיטס במכתבו למו"ל שלו ג'ון טיילור, לשירה. התנאי מנוסח, כהרגלו, על דרך השלילה:

 

"אם אין השירה באה בטבעיות כפי שהעלים באים אל העץ, מוטב שלא תבוא בכלל." 

 

התנייה גורפת (הכל או לא-כלום) עד כדי שלילה עצמית, היא מבע חוזר אצל קיטס. באמצעותה הוא שוזר, כמו ב"מקלעת פרחונית", את איך שהוא אומר שירה עם מה שהוא אומר בה. היופי לפי קיטס איננו קליפה העוטפת את פני הדברים להסתיר איזו אמת, או מהות, הנמצאת מתחתיה. אין היופי מכסה על המציאות כי אם להפך מגלה ומגלם אותה. מה שהוא מגדיר "יופי" הוא עוצמת היֶּשְׁנוּת, טעם ההיוּת. היופי הוא החוליה המחברת את התפיסה עם הנתפס, את הפיזי עם המטאפיזי, את החומר עם הרוח – את הקיום עם משמעותו. היופי הוא מופע הנשגב בעולם.

 

אפשר גם לחוש בשני בתי הפתיחה הללו, המהווים שיר בפני עצמו, איזה דחף לפעול על היש בבחינת "שמש בגבעון דום", מין השבעה קוסמית. קיטס מתקומם כנגד הסבל והמוות בחיים שאינם חיים ומכריז מלחמה על השממון המטביע את חיי השרידות נטולי ההתפעמות.

 

היקום של קיטס רווי אלוהות, וזו נגלית ביופי, הן של המקדש שתפילות נלחשות בו הן של העצים המלחשים סביבו. הקדוּשה האוניברסלית טמונה בכל תודעה ועולה בה כהיזכרות. הפילוסופיה האסתטית של קיטס, המלכדת פרט וכלל, שמיים וארץ, מפילה באמצעות יפי הטבע והאמנות את החיץ המלאכותי בין האנושי לבין הנשגב. בטוב המקראי אין די. להפך, אם מפשיטים אותו מן השירה נותר רק קובץ הוראות ופקודות המושתתות על איום אימתני, וככזה, הוא הבֵּיצה שממנה בקע השטן. קיטס שולל את הדת המושתתת על השלילה ומציע את היפה שטוּבוֹ עיוור לכוח. מכאן "הטבעיות" של היפה המחייה את הדומם והשומם:

 

"..אני מחזיק באותה האידאה עבור כל תשוקותינו כמו גם עבור האהבה: בשגיבותן, הן כולן פועלו היוצר של היופי." (במכתב לחברו בנג'מין בֵּיילי מה-22.11.1817)

 

 

אלי שמיר, "מצבת הטייס עם דפנה ושירה", 2009. שמן על בד, מהאתר של האמן

 

 

להלן קטע עיקרי מהמכתב של קיטס למו"ל שלו טיילור:

 

"…אני מחזיק בכמה אקסיומות בנוגע לַשירה, ותוכל לבחון עד כמה הרחקתי [באנדימיון] מ[נקודת] המרכז שלהן. 

 

"ראשית, אני סבור כי על השירה לגרום להשתאות באמצעות עושרה המעודן, לא באמצעות הסינגולריות. על הקורא לחוש כי היא ממללת את מחשבותיו הנשגבות ביותר, שהיא עולה כהִזכרוּת כמעט. 

 

"שנית, שלעולם לא תסוג [השירה] בחצי הדרך מסממני היופי [העיצוב שלה], דבר אשר יותיר את הקורא חסר נשימה במקום שירווה נחת. על ההתרוממות, ההתקדמות, ההדמיה להיראות לו [לקורא] טבעיים כזרוח השמש מעליו, ו[עליהם] לשקוע בפכחון אם גם בהדר, כשהם מותירים אותו בתפארת של דמדומים.  

 

"אבל קל יותר לחשוב כיצד צריכה השירה להיות, מאשר לכתוב אותה – דבר המוביל אותי לאקסיומה נוספת – כי אם אין השירה באה בטבעיות כפי שהעלים באים אל העץ, מוטב שלא תבוא בכלל.  

 

"מה שלא יהיה אתי, אינני יכול שלא לתור ארצות חדשות, ב-'הו כי תתרומם מוזה של אש!' [שייקספיר, הנרי החמישי.] אם אנדימיון משרת אותי בתור חלוץ, אפשר שעלי להיות מרוצה – סיבה טובה יש לי להיות מרוצה, שכן ביכולתי, תודה לאל, לקרוא ואולי אף להבין את שייקספיר לעמקו; ויש לי, אני בטוח, חברים רבים אשר, אם אכשל, יטעימו כל שינוי בחיי ובמזגי בענווה במקום בגאווה – כך שאשׁוח תחת כנפי משוררים גדולים במקום להיות מריר על כך שאיני זוכה להערכה. אני משתוקק שאנדימיון יודפס [כבר], כך שאוכל לשכוח ממנו ולהתקדם הלאה." 

 

 

Keats-Shelley200: John Keats Sets Sail – a bicentenary reading of Keats and Shelley by Julian Sands

 

Ronald Sharp, "A Recourse Somewhat Human": Keats's Religion of Beauty, The Kenyon Review, vol. 1, no. 3, 1979, pp. 22–49. JSTOR

 

 

ג'ון קיטס: חלומו של אדם: מכתב

Joseph Severn, דיוקן של קיטס בן 20, רישום פחם, 1816. בבית קיטס, לונדון

רוחו האצילית של המשורר ג'ון קיטס לא הסתגרה בתחומי אמנותו בלבד. ג'ק סטילינגר (Jack Stillinger) אומר עליו (Romantic Complexity: Keats, Coleridge, and Wordsworth ) כי נחן בחוש הומור, בשכל ישר, במעשיות מאוזנת, בתבונה וביכולת הבחנה חריפה ובכלל, באותו "משהו שקשה להגדיר במלים", שהקים סביבו חוג איתן של ידידים ואוהבים מסורים. מכתביו של המשורר, שליצירתו הבשלה לא מלאו שלוש שנים עד מותו בגיל 25, מגלים יכולת יוצאת מן הכלל לאמפתיה עם הזולת. המכתבים הם ספרות גדולה בזכות עצמם. בהמשך יובאו כאן קטעים ממכתב ששלח בנובמבר 1817 לידידו בנג'מין ביילי.

 

המכתב, פורש את עיקרי הכתיבה של קיטס: הדמיון, החלום, החזיון והתחושתיות, הסנסואליות שלו. בסיוע כל אלה יצר דימויי מציאות "פסוליים" (כהגדרת סטילינג'ר) שאור כמו בוקע מהם, בתור אבות היופי והאמת. שני האחרונים, האמת והיופי, הם שני פניה של אותה אידאת מציאות שקיטס יצר, ארצית ושגיבה באחת, שהכמיהה אליה התעצמה בכאב לכדי ערגה מיסטית. ערגה זו, היא שמלחימה את השירה שלו בנגינה המציירת את פניה מתוכה, גורם נוסף המוזכר במכתב. שיריו הם ישים צורניים מופלאים ומציאותיים לחלוטין: "אידאות" חומריות. אמנות.

 

הרעיון, שאדם הראשון חלם את המציאות ומשהקיץ מצא שהוא אמת, של קיטס הוא, ומובע כפרפרזה על מילטון [Milton, Paradise Lost, VIII, 452-90] ב"גן עדן האבוד".

 

מלומדים נוטים למצוא סתירה בין פשטותו ואנושיותו של קיטס, שהיה חף מרוממות או חשיבות עצמית, לבין שאיפתו להתעלוּת. אבל כזהו איש הרוח שיופיו אמת. דוגמא טובה לכך אפילו מכתב זה, שבפתיחתו הלא מצוטטת הוא מנסה להשקיט עלבון וליישר הדורים בין חבריו. המשכו בנסיון לשכנע את ידידו לפנות אל ידע החושים במקום לחשוב רק בדרך פורמלית. הוא כתוב בתנופת קולמוס אחת, כמעט, עם מספר שגיאות והשמטות ובלי חלוקה לפסקאות, שנועדו להקל כאן על הקריאה. נראה שהכותב לא עבר על הכתוב בנסיון להבהיר או לחדד רעיונות מעורפלים. 

 

 

Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,
Via ArtsLife

 

 

"22 בנובמבר 1817

 

"ביילי יקירי…

 

"…או מי יתן סוף לכל צרותיך כשם שאני סומך על פתח דבריך הקצר בעניין המקוריות של הדמיון…

 

"…כשלעצמי, איני בטוח בדבר זולת קדושתם של רחשי הלב ואמת הדמיון – מה שתופס הדמיון כיפה, בין קיים כבר בין לאו – אי-אפשר שלא יהיה אמתי – שכן אני מאמין כי אותה האידאה האחת יש לכל תשוקותינו ובהן האהבה: כל אלה, בשגיבותן, נוצרת מהותן ביופי. 

 

"… אולי מוכר לך הרעיון החביב עלי בספרי הראשון [Endymion], והפזמון הקטן [O Sorrow] ששלחתי [לך] בזה [המכתב] האחרון , המייצג באופן הטוב ביותר את מה שניתן לומר בעניין זה. נוכל להשוות את הדמיון לחלומו של אדם הראשון, – בהקיצו הוא מצאו אמת. אני קנאי לרעיון הזה מכיוון שמעולם לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לדעת שמשהו אמתי באמצעות היסק עקבי – אפילו כך ראוי שיהיה. האם יכול היה פילוסוף כלשהו, גדול ככל שהיה, להגיע אי-פעם אל תכליתו מבלי לזנוח את ההתנגדויות הרבות? איך שלא יהיו הללו, או מי יתן לי חיי תחושה על פני [חיים] של מחשבות! הרי זה 'חזיון בדמות מנוער', צל המציאות לבוא.

 

"עוד יותר מכל שכנע אותי ההרהור שלהלן, – מתוך שהוא בא לסייע למחשבה נוספת חביבה עלי, – שבעתיד לבוא נזכה להתענג בחיינו במה שנציין בו את שיבת האושר אף כי בצביון מזדקק והולך וכך חוזר ונשנה. ואולם, במנת-גורל כזאת יוכלו לזכות רק המוצאים עונג בתחושה ולא הרעבים כמוך לאמת. חלומו של אדם הראשון די בו לשכנע כי ההשתקפות הנשגבת בדמיון כמוה כהישנות חיי אנוש ברוח. 

 

"הרי, כפי שאמרתי, יש בכוחו של המוח הפשוט וברוך הדמיון להשיג את יתרונותיו בעצם פועלו בדממה ובפתאומיות צרופה על הרוח – כשהוא משווה דברים עצומים עם קטנים – האם מעולם, שעה שקול ענוג הפתיעך במנגינה עתיקה לעונג, האם לא שבו אליך אז אותם הרהורים ושרעפים ממש כאלה שפעלו על נשמתך בשעה ששמעת את הקול הזה בראשונה – האם לא נזכרת אז בעצמך מדמה לעצמך את פני המזמרת יפים ממה שאפשר וברגע ההתעלות הזה – שבו נסקת על גבי כנפי הדמיון גבוה כל-כך – האם לא חשבת שעל התבנית הראשונית הזאת להשאר לנצח – כי ראֹה גם תראה את הפנים הענוגים הללו. 

 

"או איזו תקופה! אני חוזר לנוס מן הנושא – דבר שאיננו הולם את הרוח המורכב – כזה שדמיונו אמנם פורה אך בה בעת הוא מקפיד בפירותיו – כזה המתקיים בחלקו על התחושתיות בחלקו על המחשבה והשנים תענקנה לו בהכרח את הרוח הפילוסופית – מהסוג שאני מחשיב כשלך. לכן חיוני הדבר לאושרך הנצחי כי לא די שתלגום מיין האלים העתיק הלז, שאקרא לו עיכול חוזר של השרעפים הנצחיים ביותר שלנו על הארץ; אלא שאף תרבה בידע ותדע את כל הדברים כולם.

 

"…אמנם העולם מלא בבעיות אך אני אין לי שום סיבה ממשית לחשוב עצמי טרוד ברבות מהן – אני סבור כי לג'יין או למריאן דעה טובה עלי מכפי הראוי לי – שכן באמת ובתמים אינני סבור כי למחלתו של אחי יש קשר לזו שלי…"

 

"…כמעט שאינני זוכר עצמי בוטח באושר כלשהו – אינני מבקש אותו בעת הנוכחית, – אין דבר המחריד אותי מעבר לחלוף הרגע. תמיד ישיב אותי השמש השוקע לתיקוני, או אנקור שבא מול חלוני, אני נוטל חלקי בקיום ומלקט מכל הבא ליד. מחשבה ראשונה שמתעוררת בי שעה שאני שומע על צרה שנפלה על מאן דהוא היא – 'ובכן, אין להסתייע: הוא יאלץ להתענג על בחינת משאבי רוחו' – ואני מתחנן עתה, ביילי יקירי, כי אם תבחין בי מכאן ואילך בצינה כלשהי אל-נא תסבירנה בעקרות-הלב כי-אם בפזור הנפש – הריני מבטיח לך כי יש שאינני חש ברגש כלשהו של חיבה במשך שבוע שלם – ודבר זה נמשך זמן כה רב, עד כי אני מתחיל לחשוד בעצמי ובטהר רגשותי ובפעמים אחרות – חושב שהם כמו דמעות אחדות של תוגת סרק – אחי טום השתפר מאוד…

 

"חברך האוהב, ג'ון קיטס…"

 

 

Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,
Birmingham Museum

 

 

 את מכתביו של קיטס ניתן לקרוא גם באינטרנט.

בנג'מין ביילי (Benjamin Balley, 1791-1853), היה סטודנט באוקספורד בזמן שהוא והמשורר ג'ון קיטס (John Keats 1795-1821), נעשו חברים. קיטס סיים את הקשר כאשר ביילי, לאחר שחיזר בלהט אחר מריאן, אחות ידידו המסור ג'ון ריינולדס (John Hamilton Reynolds 1794-1852), נשא אחרת על פניה, על פי המשתמע משיקולי תועלת.

 

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,
via Victorian Web