כריסטופר פלאמר מפיו של נבוקוב על קפקא: יופי הוא חמלה

 

אין ליופי מליצים בימינו, ובקרב קובעי המדיניות האינטלקטואלית והאמנותית הוא, לא כל שכן הדבקוּת בו, נחשבים סמן של נחיתות. חשבתי על כך בשבוע שבו אני מתרגמת את הפואמה "ליל סנט אגנס" של ג'ון קיטס שכל-כולה הזדווגות (אין מלה אחרת לתאר את זה) של צבע, מוסיקה ומלים לכדי יופי מפואר שמדבר בעד עצמו, מוכיח את עצמו בתור נאורות. ביופי כזה נמצאת ההוכחה, שאין אווילי מן העמדה הצינית כלפי העולם, שרק פחדנות מסתתרת מאחוריה.  

 

Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

 

יחד עם העבודה על קיטס אני קוראת את "החולה הנצחי" של חנוך לוין. לכאורה, אין רחוקים יותר זה-מזה כמו השניים הללו. ולא רק בדורות ובמגמות הדור אלא ביחס ליופי, שלוין חודר אותו תוך כדי שהוא הופך את כל השאיפות ליפי החיים לתמונת עולם נלעגת עד מוות. אבל כשחנוך לוין חוזר על "המלמול הנצחי" של האוהב ב"החולה הנצחי" שלו, "…יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב…", וכך הלאה – בחוסר חמלה גמור, לכאורה, כלפי הדמות הנלעגת שלו, הוא משיג בדיוק את מה שהוא לכאורה בועט בו, את ההוכחה שיופי הוא חמלה וחמלה היא יופי.

 

Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

 

 

בדיוק על כך מדברת דמותו של ולדימיר נאבוקוב המשוחקת על ידי כריסטופר פלאמר, המרצה על "הגלגול" של קפקא בפני תלמידיו, בנאום הנפלא שלהלן: 

 

 

ובהקשר לאירועי הירי האחרונים בארה"ב, קטע מדיון שנערך עם יוצר "באולינג לקולומביין", מייקל מור, על האלימות באמריקה. הדיון נערך בעקבות הירי בבית הקולנוע "אורורה" בקולורדו, ביולי האחרון.

 

 

ניתן גם לצפות בדיון כולו, ולשמוע את דברי הטעם הזועמים של מייקל מור.  

 

 

Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.