Sol LeWitt, ציור קיר מס. 289, 1976, פרט. קווי גיר לבן ורישות בעפרון שחור על קירות שחורים,
Whitney Museum of American Art, New York
אמנותו של סול לוויט (1928-2007 ,Sol LeWitt) מוגדרת חליפות מינימליסטית, קונצפטואלית (מושגית) ואלגוריתמית: מינימליסטית, על שום שאיפתה להיטהרות מ"כתב יד", מאפקט פסיכולוגי ומרטוריקה של משמעות חיצונית. לוויט עצמו, מצהיר על שמוש עקרוני ב"תער של אוקאם" בביצוע העבודות שלו.
Sol LeWitt, פירמידה א-סימטרית, 1986, עפרון על ניר, Via Christies
"… צריך סוג זה של אמנות להתבטא בצמצום אמצעים מירבי. אין לבטא בשלושה מימדים אידאה שביטויה המיטבי יהיה בשני מימדים…" סול לוויט (1)
אמנותו של לוויט מוגדרת קונצפטואלית, מכיוון שהוא מעמיד אותה על מקורה האידאי והטרום ביצועי שהוא, על פי הצהרתו, האמנות לאמיתה. העבודות הן ביצוע של "מפרט טכני" מושגי, שרטוטי או של שניהם גם-יחד. המפרט הטכני הוא לתוצר האמנותי כמו תווים ללחן. בהתאם, לוויט המושגי איננו המבצע של עבודותיו, שהן נקיות מכל חותם אישי או אישיותי של האמן כגון "כתב יד" וכן ממניפולציה פסיכולוגית או תפיסתית כלשהיא. מדובר באמנות המבקשת להפטר מכל סוג של תעתוע (Trompe-l'œil).
Sol LeWitt, ציור קיר מס. 960, בעת ביצוע בגלריה Sheffield ב-8 במאי 2010, Via Oceangrapher of O
"לאמנות שאני עוסק בה אקרא אמנות קונצפטואלית. באמנות קונצפטואלית הרעיון או המושג הם המאפיין החשוב ביותר… פירוש הדבר שכל התכנון וההחלטות נעשים טרם הביצוע הבלתי מהוסס עצמו. האידאה נהיית למכונה שמכתיבה את האמנות. אמנות מסוג זה איננה תאורטית ואיננה איור של תאוריה; היא אינטואיטיבית, מעורבים בה כל סוגי התהליכים והיא חסרת תכלית. היא פטורה בדרך כלל מתלות במיומנותו של האמן או האומן." סול לוויט (1)
עם זאת נדמה, כי ככל האמנים הגדולים, נשאר לוויט יחיד ומיוחד במינו ולעצמו. אחרים ששייכו עצמם למסורת המושגית, הובילו את המהלך הקונצפטואלי "אד אבסורדום" או מבוי סתום, אם בהלחמת הרעיון עם האובייקט לכדי מבעים, היגדים ומשפטים (כמו Lawrence Weiner), אם באיור של רעיון כלשהו (ע"י בחינתו או סתירתו כמו שעושה מיכל נאמן), באמצעות דימויים ומלים; ואם בהשבת המבע הקליגרפי (כמו משה גרשוני). אצל לוויט, לעומת זאת, לעולם אין להסביר את הדימוי ביש חיצוני לו ולא ניתן לתרגמו למשפט או טענה.
Sol LeWitt, קווים גליים על אפור, קבוצה של 3 הדפסי עץ בצבעי שמן על קנבס, 1989, קטלוג aisonné של הדפסי העץ של לוויט
"…הגותו של ג'ון קייג' נובעת מדושאן והדאדא. לא זה מה שהעסיק אותי. מחשבת האמנות שלי נבעה ממייברידג' ומרעיון הסדרתיות, ממוסיקה. סברתי כי ביסודו היה הדאדא פרצפטואלי, כלומר נשען על תגובתו המזדעזעת של הצופה. זה מה שהיה במורשת הפופ ארט. אני לא התענינתי מצידי באירוניה; רציתי להדגיש את עליונות האידאה בעשית האמנות. החל מ-1965 בערך התרכזתי בבניה של שיטות מושגיות שנוצרו מתוך המינימליזם. בעקרון זה היה התנערות מהאסתטיקה של דושאן." סול לוויט (2)
Sol LeWitt, תערוכת ציורי קיר ב-Centre Pompidou de Metz, מאי 2012, Via flicker.com, looking4poetry
"אמנות קונצפטואלית איננה בהכרח לוגית. ניתן לעתים להשתמש בהגיון בתור אמצעי ההרס שלו. ניתן לעשות שמוש בַּלוגי לשם הסוואת כוונתו האמתית של האמן…" סול לוויט (1)
Sol LeWitt, מן המלה "אמנות" על דף מודפס, 1972, דיו צבעוני ועפרון על נייר: קווים כחולים ל-4 פינות, קווים ירוקים ל-4 קצוות וקווים אדומים בין המלים "אמנות", אוסף האמן
אבל, המעבר מהוראות הביצוע (האידאה) אל היצירה עצמה (האוביקט) הוא בכל זאת חד סטרי. והדבר יוצר בין שני צידי המשוואה האמנותית הללו פער. זהו פער בלתי עביר לתפיסת המתבונן בעבודה מוגמרת. בעצם הפער הזה מזהה לוויט "קפיצה מיסטית" – אותה "קפיצה מיסטית" שמן האידאה אל מופע שאותו אין הדעת משיגה – קפיצה המאפיינת, למען האמת, כל אמנות דגולה.
הפער זה נגלה במה שמפליא אותנו אצל לוויט: בכך שהוא מתכנן את היצירה ונותן אותה לאחרים לביצוע: הדבר הופך את האחדות והמלאות האסתטית של העבודה המוגמרת לנס. המתבונן בעבודתו של לוויט איננו נזקק "למקור האידאי" כדי לחזות במופלא ולהיווכח בו, אין הוא נדרש להבנה.
צירוף האיכויות, המינימליסטית והמושגית, הוא שמעניק לעבודות של לוויט את המלאות האסתטית האוטונומית שלהן ואת המסתורין של מבען, והוא שמזכה את המתבונן בהארה אסתטית שאין לתרגמה למבע הלשוני.
Sol LeWitt, מעגלים, ליתוגרפיה, קומפוזיציה מס. 8, 1972, Museum of Modern Art, New York
"אין לאמנות מושגית שום דבר ועניין עם מתמטיקה, פילוסופיה או כל דיסציפלינה מנטלית אחרת… הפילוסופיה של העבודה מובנית בה ובשום אופן איננה איור של שיטה פילוסופית כלשהי.
"אין זה משנה כלל וכלל אם הצופה מבין את מושגיו של האמן בעת שהוא מתבונן באמנותו. אין לאמן שום שליטה על הדרך שבה יתפוס הצופה את עבודתו מרגע שיצאה מתחת ידיו. אותו הדבר עצמו אפשר שיובן על ידי אנשים שונים בדרכים שונות." סול לוויט (1)
Sol LeWitt, קוביה, הדפס פוטוגרפי, 1997, קטלוג aisonné להדפסים של סול לוויט 1947-2006
במאמרו LeWitt`s Ideal Children טוען Domenico Quaranta, כי התיחסות האוצרים והאספנים אל העבודות המבוצעות של לוויט, תוך כדי בידולן מן המקור האידאי שהכתיב אותן, הביאה, בתורה, לצמצום טווח האמנות שלו. שכן, הן על פי הכותב והן בהצהרותיו של האמן עצמו, נמצאת אמנות זו באידאה שלה או בתהליך האידאי האחראי, נאמר, לאחד מציורי הקיר שלו. לחיזוק טענה זו הוא מצטט את Lucy Lippard, שמגדירה את המהפכה הקונצפטואלית "מרד באמנות האובייקטים", מרד שהתחמש בדה-מטריאליזציה של האמנות עם פְּניה לאידאות ותהליכים. לכן, לדעת הכותב, דווקא ההתפעמות האסתטית מהעבודות של לוויט מכשילה את הכרת הפן הרדיקלי שלהן.
Sol LeWitt, קווי אלכסון בשני כיוונים חופפים, תוכנית לרישום קיר, 1968, גלרית Paula Cooper, New York
"במקרה שהאמן מביא את האידאה שלו למימוש חזותי, אזי יש חשיבות לכל הצעדים והתהליכים. האידאה עצמה, גם אם לא הגיעה להגשמה חזותית, כמוה כיצירת אמנות מוגמרת." סול לוויט (1)
אבל אני סבורה להפך, שהתהליך ההיסטורי הזה היה בלתי נמנע ואף עשה צדק עם לוויט, שכן הוא החזיר לאמנותו את מה שמקיים אותה (ואת האמנות בכלל): התודעה האסתטית והחושנית של החומר. האמנות הפלסטית נמצאת בחלל ובזמן להשגת החושים והדבר עושה טריוויאלית את הטענה בדבר התהליך האידאי המעורב בעשיתה. עובדה היא, ש"המקור" האידאי איננו בלתי תלוי בביצוע הפיזי, שהוא הנו האמנות. הרי אין מדובר בנוסחה מתמטית, בגאומטריה או בשירה. לוויט הוא אמן – לא ממשיכם של אוקלידס וארכימדס – ועל העבודה להתבצע כדי להיות אמנות. יותר מכך, גם הקו הנקי מכל מבע שב וחוזר כמו בעל כורחו להיות מבע, אמנם של משהו שאין ביכולתנו לתת לא פשר כיוון שאיננו נמצא בעולם. אמנותו של לויט היא בתור שכזו עולם.
Sol LeWitt, המיקום של 3 תכונות גאומטריות, 1974, ב-The ABCD`s of Sol LeWitt, Williams College Museum of Art
"אני מוצא כי יש סכנה בהדגשת הפיזיקליות של החומרים עד כדי שהיא נהיית האידאה של העבודה (סוג חדש של אקספרסיוניזם).
"כל סוג שהוא של אמנות תלת-מימדית הוא עובדה פיזיקלית. הפיזיקליות היא התוכן הנוכח והאקספרסיבי ביותר שלה. במקום את העין ואת הרגשות, אמורה אמנות קונצפטואלית להעסיק את מחשבת הצופה. בדרך זו סותרת הפיזיקליות של האוביקט התלת-מימדי את קור הרוח המכוון שלו. צבע, פני-שטח, מרקם וצורה רק מדגישים את היבטיה הפיזיקליים של העבודה. …לכן על אמנות כזאת לחסוך עד מאד באמצעי הבטוי שלה. אין לבטא בשלושה מימדים אידאה שביטויה המיטבי יהיה בשני מימדים…" סול לוויט (1)
Sol LeWitt, פירמידה בעלת 4 פאות, 1999 (1997), National Gallery of Art, Washington
כי, מה שמכריע באמנותו של לוויט הוא אמנם המינימליזם האסתטי או שאיפת החומר לאפס – אך למרבה הפליאה, הדבר רק מגביר את נוכחותו המתעצמת והולכת של החומר. נוצרת תודעה דיאלקטית המחזיקה סוד מפעים של יופי. (יופי. ככל שינסו אמנים להפטר ממנו הוא שב וחוזר.) כמדומני, עבודה של לוויט היא אוטונומיה צורנית נראית לכל וככזאת עונה על ההגדרה הקנטיאנית של סובייקטיביות מוכללת (לא פסיכולוגית). מדובר בלא פחות מהתגלות הרוח במלוא הדרה. והיכן תתגלה כאמנות אם לא בחומר ואם לא באובייקט?
Sol Lewitt, רישום קיר מס. 1191, 2005, טוש שחור, רישום ראשון ע"י Asmir Ademagic & Anthony Sansotta
"אני סבור שכל האמנים הם מיסטיקנים, עד כמה שהם עושים משהו שלא נעשה לפני כן, ואני רואה בכך קפיצה. מהסוג של קירקגור בערך. האמן נפלט אל חלל נעלם כלשהו. ואילו האמן המושגי עושה זאת, לדעתי, במושגים. עליו להשיג איזה גורם עלום או אירציונלי כלשהו. הבעיה ברוב רובה של האמנות, מושגית או אחרת, זה שהיא כל כך צפויה. כמעט כל אחד יכול לעשות את רוב האמנות שמן הדרג השני…" סול לוויט (3)
הפן האלגוריתמי באמנות של לוויט ממצה את שני צידי "המשוואה" האמנותית שלו, הן מצדה האידאי הן מצדו של האובייקט. באמנות, אלגוריתם הוא גורם או עקרון צורני בסדרה המנסחת דימוי. אבל, אם במדע ובמתמטיקה מופעל המכניזם האלגוריתמי בריצה מקלט לפלט – באמנות הקלט והפלט מתאחדים – אם לכדי סדרה אימפרסיוניסטית אצל מונה, אם בדימוי חלל-זמני אחד המורכב מרצף יחידות תנועה אצל דגא. לוויט משתמש בשני האופנים הללו גם יחד: הן בסדרת דמויים הנובעים זה מזה, הן בכינוסם יחד לדימוי יחיד, מצוייר או מפוסל.
Sol LeWitt, רישומים סכמתיים של קוביות פתוחות שאינן שלמות, 1974, פרט
"…מאז ומתמיד הייתי דלוק על מייברידג'. …ציורי הטבע הדומם שלי התפתחו לדימויים קטנים שלקחתי מתוך מייברידג'. בכל ציור הכנסתי דימוי אחד. אחר כך זה תמיד נהיה זהה ל"עושה הסלטות". אני סבור שהשפעתו של מייברידג' על אמנותי היתה גדולה משל כל אמן אחר מן העבר." סול לוויט (3)
אמנם אין לוויט לא אוקלידס ולא ארכימדס אבל הוא דמות-ראי של השניים: ההגיון הגאומטרי המשורטט בחול מתפשט מלכתחילה מחומריותו ומרטט היד המשרטטת אותו. ואילו ניסוחי צורה של האמן, להפך, לעולם יתקימו בחומר ובגוף, רוטטים וזוהרים ועמידים בפני הפשטה מוחלטת ובפני אידאליזציה או "דה-מטריאליזציה". עובדה מוגמרת היא כי האמנות אינה מחשבת אמנות.
ושוב, הנה זה מה שמופלא במופע האסתטי: ככל שהוא מתפרק מהדמוי ומצמצם עצמו ושואף להתפשט מכל סממן חומרי – כך הולכת חומריותו ומתעצמת. ובמקרה זה של השאיפה הביצועית לאפס חומר – הרי היא משמשת דווקא כמגבר אסתטי, המנצח את ההבחנה בין החומר לבין הרוח עד כדי התאחדותם השלמה. וזה מה שרוצה האמנות, עד כמה שהיא אמנות, להנכיח, בזה היא רוצה להיווכח.
Sol Lewitt & architect Stephen Lloyd, בית הכנסת של קהילת בית שלום ורודפי צדק בקונטיקט, via Forward
"הסעיפים לעיל אינם בגדר ציוויים מוחלטים… כבר בעודי כותב אותם נראים הרעיונות הללו משוללי עקביות בעליל (דבר שניסיתי לתקן, אבל אחרים חומקים בוודאי)… “ סול לוויט (1)
Sol LeWitt and architect Stephen Lloyd, בית הכנסת של קהילת בית שלום רודף צדק בקונטיקט, via Forward
מכרות נטושים 