הֶרמן מֶלוויל: רִיק הקדמוניוּת המתה של ירושלים, יומן מסע

צלם לא ידוע, נוף ירושלים וגת שמנים, תאריך לא ידוע. Via eBay

צלם לא ידוע, נוף ירושלים וגת שמנים, תאריך לא ידוע. Via eBay

 

ההיקסמות, ההיכשפות נכון לומר, היא שהאיצה בי לתרגם (תרגום כביצוע מוזיקלי) קטעים מיומן מסעו בארץ הקודש ב-1856של הרמן מלוויל. היומן הובא לדפוס ב-1935 תחת הכותרת Journal up the straits, ("יומן במעלה המיצרים", כותרת של מלוויל עצמו). פיענח את כתב ידו הבלתי קריא בעליל ("הגרוע משל גתה"), ערך, הקדים וליווה בהערות Raymond Weaver והוא ניתן לקריאה דיגיטלית.

 

אינני קוראת בו יומן מסע של תרמילאי מן השורה המתעד בפנקסו את "מצבה העגום" של ארץ הקודש (אולי טרם בוא הציונות להושיעה). התרגום כאן קורא את יומן המסע של מלוויל כעבודת הכנה, יותר מזה הקרקע בה נבטה הפואמה Clarel – "שיר ועליה לרגל בארץ הקודש: בארבעה חלקים", שיצאה לאור ב-1876 בשני כרכים. בהתאם, השתדלתי לא "לעבד" או לערוך את היומן, שנועד לעיני כותבו בלבד, לכדי "שלמות יצוגית" ושטף. היומן כולו עשוי שברי התבוננות, רעיונות, הבחנות והרהורים להם מוסיף בעליו הרבה "וכיו"ב", מעיר לעצמו הערות לכתיבה בעתיד ומצרף רובד צִדִי או עילי (שמלוויל שם בסוגריים), כעין הרהור על גבי הרהור, שנועד להיות "חומר" לשמוש פואטי בעתיד. [בסוגריים המרובעים הכנסתי את הערותיו של מביא היומן לדפוס ולהבדיל, את אלה שלי]. ההדגשים, אם ישנם כאלה,  כבמקור.

 

ראוי, לדעתי, לקרוא את היומן ברצף אחד עם "מובי דיק", "בארטלבי" (שפרופ' בידרמן מפרשו כמי שמציג "מציאות ריקה", בלתי נסבלת בתודעת המערב) ושאר כתביו של מלוויל. המתבונן בנופי יהודה וירושלים של היומן, עושה זאת בעיני המתבונן במשברי האוקינוס שהלוויתן הלבן עלה מתוכם בהוד שטני, או אלוהי – או ריק. המציאות כפי שנבראה מחדש ביומן המסע היא התגלות מסוכסכת של הרוח. המועקה השוררת בעמק עכור המתועד (או שמא נברא מחדש בעין המתבונן), היא נפוֹלֶת ההתנצחות המתמדת בין "אמת" לבין "מציאות" ויותר מכך בין הפיזי למטאפיזי. זו האווירה שהיומן אפוף בה ומתוכה נכתב Clarel.

 

Clarel, שמו של גבור הפואמה עצומת המימדים (כ-18,000 שורות) של מלוויל, מורכב ככל הנראה משתי מלים: היוונית/לטינית  Klaros-Clarus שפירושה בהיר, ברור, צלול (Clear) והמלה העברית "אל", בחינת מיזוג שמן ומים. יש, אם כן, לקרוא: קלאר-אל (Bezanson, p. 507, n.1). זה המפתח הראשי לקריאה בפואמה, כמו גם ליציאה ממנה בחזרה אל יומן המסע. מלוויל הוא הרפתקן נועז של הרוח המתנפץ על משבריה. מעידים על כך דברים שכתב עליו ידידו נתניאל הות'ורן ב-20 בנובמבר 1856 ביומנו ("האנגלי"), לאחר פגישת פרידה ביניהם, בצאת מלוויל למסעו בארצות הים התיכון:

 

"מלוויל פתח, כפי שהוא תמיד עושה, בטיעונים להשגחה העליונה והעתיד לבוא, כמו גם בכל הנוגע לנמצא מעבר לידיעת אנוש ודיווח לי, כי 'כמעט מנוי וגמור עמו להשתמד', אך בינתיים לא ניראה כי הגיע למנוחתו בתחזית זו; ואני סבור, כי לעולם לא ישקוט עד שיאחז באמונה שלמה. לפליאה הדבר כיצד הוא מתמיד – והתמיד מאז הכרתיו, וכפי הנראה הרבה לפני כן – בנדודים הנה והנה על פני מדבריות השממה הללו, הקודרים והחדגוניים כגבעות החול שבינותיהן יושבים היינו. להאמין אף לשקוט באי-אמונתו איננו מסוגל והוא כן יתר על המידה ואמיץ מכדי להניח ידו מזה או מזה. אם היה אדם מאמין, יכול היה להיות האמתי והנאמן ביותר באמונתו; הוא אצילי ונישא בטבעו וראוי לחיי נצח יותר מרובנו."

 

 על מלוויל היוצא לדרך כתב הות'ורן באותה הזדמנות, כי מובס וברוח נכאה יצא לדרכו וכנוסע מנוסה, ללא מטלטלים כמעט:

  

"הוא הפליג בספינת קיטור ביום שלישי מליברפול, בהותירו אחריו את ארגז המטען שלו בקונסוליה שלי, כשהוא נוטל עמו רק תרמיל ארוג לשאת בו את צרכי המסע. זה הדבר הקרוב ביותר ליציאה בעירום; ואינני מכיר אישיות עצמאית יותר בכסות זקנו ושפמו, באין צורך לו בקמטר – דבר מלבד מברשת שיניים. את הרגלי המסע שלו רכש בטלטולי סחף על מרחבי הים הדרומי, בלא כל בגד או ציוד נוסף על כתונת פלנל אדומה ומכנסי מלח. עם זאת, אך בנדיר יקרה בפנינו אדם כמוהו, שגם שמץ ביקורת כלפיו איננה באפשר."

 
"דיוקן הפוטוגרבוּר של הרמן מלוויל מודפס כאן [Journal up the straits] לראשונה מתצלום הנמצא ברשותה של גב' Henry K. Metcalf. התצלום נעשה בפיטספילד, מסצ'וסטס בתחילת שנות השישים, וחתימת ידו של הסופר הועברה מאוטוגרף הנמצא באוסף של מר Weaver."

"דיוקן הפוטוגרבוּר של הרמן מלוויל מודפס כאן [Journal up the straits] לראשונה מתצלום הנמצא ברשותה של גב' Henry K. Metcalf. התצלום נעשה בפיטספילד, מסצ'וסטס בתחילת שנות השישים, וחתימת ידו של הסופר הועברה מאוטוגרף הנמצא באוסף של מר Weaver."

 

מלוויל הגיע לנמל יפו ב-4 בינואר 1857. להלן קטעים מרשמי סיוריו בירושלים ובחבל יהודה:

 

אפילו לא נחנה ירושלים בייחוד היסטורי כלשהו, עדיין יכולה הייתה, בזכות צביונה המוחשי, לעורר בנוסע ריגוש מיוחד. ממש כפי שהאדון הול [Haddon Hall] שמשה לגב' רדקליף [Mrs. Radcliffe] השראה לכתיבת רומנסות האימה שלה, כך אין לי ספק כי הנופים השטניים של יהודה, הם שהעניקו לנביאי היהודים את ההשראה לתאולוגית האימים [מלוויל דחה ומחק את האפשרויות "diabolical", "terrible", "terrific" ] שלהם.

 

בעודי מטפס באפס כוח במעלה הוויה דולורוזה בצהרי יום אחד, הגיע לאזני קול המואזין הקורא לתפלה ממינרט עומר. כך הוא עושה גם מזה של הר הזיתים.

 
צלם לא ידוע, ללא תאריך. Via eBby

צלם לא ידוע, גת שמנים, ללא תאריך. Via eBay

 

עץ הזית דומה מאד לעץ התפוח בפיתוליו הגרוטסקיים – ואולם הוא מסוקס בהרבה וצבעו הירוק דל יותר. גם הבוסתנים בהם הוא בדרך כלל נטוע תורמים לדמיון. בתואם ניכר עם ירושלים וכל הנקשר בה, הרי זה עץ אחוז קדרות למראה (סגוף ומיושב). רבים הזיתים על פני המשור צפונה לחומות. באזור זה שוכנת מערת ירמיהו. בגומחות הקינה שלה הוא קונן את מגילת איכה. פנימה לחומות יש מרחבים ריקים לרוב, המכוסים בקקטוס הנורא.

 

צבעה של העיר בכללותה אפור והיא מביטה בך כעין אפורה וקרה בתוך אדם זקן וקר. – המראה זר ומוזר באור הזית החיוור של הבוקר.

 
Charles W. Wilson, מבט כללי על ירושלים, 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies COJS)

Charles W. Wilson, מבט כללי על ירושלים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

נדבכי ערים קבורים תחת פניה של ירושלים הנוכחית. בעומק ארבעים רגל שוכנים שברי עמודים וכיו"ב.

 

אבני יהודה. הרבה אנו קוראים על אבנים בכתבי הקודש. (סִפּורים על כך) אנדרטאות וידי זכרון נבנו מאבנים; אנשים נסקלו באבנים למוות; הדימוי נובט במרבצי האבן; ואין תֵּמַה כי רבה כל-כך חשיבותן של אבנים בתנך. יהודה אינה אלא מצבור אבנים – הרי אבן ומישורי אבן; שִטפי אבן ודרכי אבן; גאיות אבן ושדות אבן, בתי אבן וקִברות אבן; (עיני אבן ולבבות אבן). לפנים ומאחור אבנים. אבנים לשמאל ואבנים לימין. במקומות רבים עמלו בפרך על ניקוי פני השטח מהאבנים הללו. פה ושם נראים תלי אבנים; וחומות אבנים בעובי אדיר מוטלות יחדיו, פחות לשם הצבת גבולות מאשר לשם סילוקן. אך לשוא: הסרתה של האבן האחת רק יביא לחשיפת האבנים השוכנות עדיין, תחתיה. הדבר דומה לתיקון אסם ישן; ככל שמתקדמת החשיפה כן הוא עולה ופורץ. – חרטום כל נעל שסוע לגזרים באבנים. אבן… [לא קריא] כמעט אין בנמצא; כי אם חדה, חלמישית ושורטת. ואילו הדרכים, כגון זו המוליכה ליפו, הן נשחקו בנסיעה המתמדת והפכו חלקות. – תאוריות רבות התימרו להסביר את שפעת האבנים; התאוריה שלי היא כי בעבר הרחוק נתפס אחד ממלכי הארץ לרעיון הגחמני של ריצוף יהודה כולה ונקשר בחוזים על מנת לבצעו; אך מכיוון שהקבלן המבצע איבד תוך כדי מלאכה את נכסיו, הושלכו האבנים על הקרקע ושם הן מונחות עד היום הזה.

 

 לפי אחת הנבואות הוכנו דרכי המלך לשיבת היהודים[.] כאשר שהתה "משלחת הכנסיה הסקוטית" ביהודה, הם ציינו בפני סר משה מונטפיורי את התועלת שבהעסקת העניים בקרב היהודים בעבודה – [ובכך היו] בה בעת מקדימים את הנבואה ומסלקים את האבנים מן הדרך. [ ר' Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore, 1812-1883 . האירוע עצמו לא מצויין שם כמדומה, אך מרובים ביומנים הדיונים ביכולות העבודה והחקלאות של היהודים, בארץ ישראל ובפזורה, ומרובים כמותם השבחים להישגיהם].

 
Charles W. Wilson, "ירושלים מחוץ לחומה הצפונית", 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, "ירושלים מחוץ לחומה הצפונית", 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

הגבעות. הריהן יצוקות באבנים. נדבכים סדורים של סלע; מהם אמפיתיאטראות ערוכים במושבים, וכן טרסות. אין חומות האבן (רופפות) נראות כקימומי אמן, כי רק שלל מבחר טבעי מן הנוף המסולע. בכמה מן השדות, מונחים סלעים מעוותים – כלם מנוקבים ועשויים ככברה – כעצמות נרקבות של מסטוֹדוֹנים. – לכל חזות באה בימים. בהשוואה לסלעים הללו, אלה באירופה ובאמריקה נראים בנעוריהם.

 

מערות. יהודה מנוקבת בהם ככברה. אין פלא [שהמערות] העגומות הללו שמשו מבדד לרבבות נזירים.

 
Charles W. Wilson, קברי המלכים, 1865.  Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, קברי המלכים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

ריח של אשפה שרופה שורר כל העת באווירה של ירושלים.

 

הבריכה הקרויה בית חסדא מלאה אשפה. – מראה וריח מפויחים.

 

שלושה ימי ראשון בשבוע יש בירושלים – יהודי, נוצרי, תורכי, ועתה הגיעו גם הבפטיסטים של היום השביעי, והוסיפו רביעי. (שבת – היהודים) – עד כמה זה מבלבל בוודאי את המומרים!

 
Charles W. Wilson, בריכת בית חסדא לצד כנסית סט. אן, 1865. Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

Charles W. Wilson, בריכת בית חסדא לצד כנסית סט. אן, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

הדרך מיפו לירושלים רחבה מאד בחלקה ומשופעת בדרכי עקלתון נבדלות ושונות כבושות-רגל, אותן בילו המוני עולי הרגל בני האמונות השונות.

 

ערבים חורשים בכנפי כותנתם. בהם זקנים. נכבדים פני הזִקנה, – אך רק לעתים רחוקות בכנף כתונת.

 
כל השותה מן המים האלה יצמא שוב (הבשורה על-פי יוחנן ד') Francis Frith, באר יעקב ליד שכם, 1857. הדפס אלבומין כסף מתשליל זכוכית, מוזאון המטרופוליטן, ניו יורק

כל השותה מן המים האלה יצמא שוב (הבשורה על-פי יוחנן ד')
Francis Frith, באר יעקב ליד שכם, 1857. הדפס אלבומין כסף מתשליל זכוכית, מוזאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

חלקים מירושלים בנויים על גבי מחצבות – כניסה מהחומה הצפונית.

 

אין עוד ארץ כפלשתינה למהר ולהפיג ציפיות רומנטיות – ירושלים ביחוד. נפשם של אחדים תיפח ממש מחמת האכזבה. וכיו"ב.

 

כלום הגורם לחורבן הארץ הוא חיבוקו הקטלני של הריבון? מר גורלם של בחירי האל.

 

בריק הקדמוניוּת המתה של ירושלים נדמים המהגרים היהודים לזבובים שמצאו להם משכן בגולגולת.

 
אמריקן קולוני, יהודים, ככל הנראה מתימן, ירושלים בשלהי המאה

אמריקן קולוני, יהודים, ככל הנראה מתימן, ירושלים בשלהי המאה

 

מקורות:

 

את יומן המסע שערך הרמן מלוויל בארץ הקודש, ופרטים נוספים, ניתן לקרוא בהקדמה לתרגום של יוני רז פורטוגלי בהארץ.

 

Hawthorne, Nathaniel, Works: The English Notebooks, 1853-1856, v. 21, (Centenary Edition of the Works of Nathaniel Hawthorne). Volume editor Thomas Woodson, Volume editor Bill Ellis, Ohio State University Press, 1986.

 

Melville, Herman. Clarel, a poem and pilgrimage in the Holy Land. Edited by Walter E. Bezanson, New York, Hendricks House, 1960.

 
 

Melville, Herman. Journal Up the Straits. New York: The Colophon, 1935.

 

תִּרגום והארוטיקה של הסכסוך

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס פוגשים בלימבו את המשוררים הומר, הורטיוס, אובידיוס ולוקיאנוס, התופת קאנטו IV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הופתעתי לפני כמה ימים למצוא כאן תגובה פראית שפגעה בי וכמעט שהביאה אותי לחסום כל אפשרות לתגובות. אחת, שהזדהתה בשם חנה גבעתי, כעסה מאוד על כך שהכנסתי לכאן (במרץ אשתקד) תרגום של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. וזו לשון התגובה: "לא ברור לי למה עשיתם שימוש בתרגומו של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. הרי נכתב שהאיש הוא גרפומן וחרפה לתירגום. אפילו את הסונטה שהבאתם בתרגומו – שבקושי ניתן להבין מה הוא רוצה להגיד, השורה אחרונה לא נגמרת בחרוז. תתבישו לכם. חנה". 

 

Amos Nattini, הקנטאור נֶסוּס מוביל את דנטה ווירגיליוס לאורך הפְלֶגְתוֹן, נהר של דם רותח שבו נענשים האלימים, התופת קאנטו XII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

אני אוהבת בקורת. מאד. בדיוק כמו שאני אוהבת ללמוד ולהתפתח, אבל שתהיה ענינית ומכבדת. לא די לנו בטיקבוק האלים במהדורות האינטרנט של העיתונים, שכל כולו כמו נועד לבלום כל אפשרות של דיון? זה מה שאנו מבינים בתור שיחה? אגרוף בפנים? נוק אאוט? לָזֶה אנו פותחים את הפה? כדי לנצח? לבייש? להלבין פנים? לכן, למרות שבתחילה אישרתי את פרסום התגובה, נעניתי לרתיעה הראשונית שלי ומחקתי אותה, רק כדי לצטט ולהגיב בהרחבה (אף כי לא לעניינה), ובכבוד, אני מקווה.

 

הרבה מחשבות צצו ועלו אצלי בעקבות התגובה הזאת. הרבה. ושאלות. כמו, מדוע ולמה ולשם מה ומאיזו סיבה ולאיזו תועלת ומתוך איזה הכרח התמכרנו לאלימות ולשיח פוגעני? אין לי בטחון בכך שרק ההיסטוריה המדממת, המלחמות ושנות הכיבוש הרגילו אותנו באלימות. זו תשובה טריוויאלית מדי. ההסבר הסוציו-פסיכולוגי הזה פשוט מדי, מפני שניתן לזהות כאן גורם של צורך המכונן תנאים שהם לכאורה קיומיים.

 

היפוך טענה הוא דרך יעילה בדרך כלל לשם החלצות מאין מוצא מחשבתי או קונטמפלטיבי, וכך עשיתי: הפכתי סיבה לתוצאה, היקש להנחה. 

  

Amos Nattini, דנטה צופה בַּמרמים בקודש וסוחרים בו, התופת קאנטו XIX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

אז "הפכתי את זה", ונחלצתי לאפשרות, כי לא המלחמות והכיבוש הם שהפכו אותנו אלימים. כי להפך: האלימות, כתנאי הקובע את התודעה הקולקטיבית שלנו, היא המספקת לנו את הדרמה המגדירה אותנו ומפעילה אותנו, ולה אנו קוראים "החיים". האם יכול להיות שאנו חווים את "השלום" כאיום, כדיסטופיה של רִיק קיומי? האפשרי הדבר, שאנו צמאים למנת האלימות שלנו ולבטחון החולני שהיא נותנת לנו כי החיים לא רק ממשיכים כי אם גם בכל תוקף? האם אלימות היא המַּטְעֵן הלא נכלה של אנרגית החיים שלנו? הבטחה לחזרה נצחית?

 

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס נפגשים עם אנשי החרון והזעף בנהר סטיקס, התופת קאנטו VIII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

המחשבה על כך מטרידה. אולי הבעיה נעוצה בכלל באור המסמא השפוך על האזור ומוחק כל צבע. אולי אנו זקוקים למעט דרמה בין-אישית ואזורית כדי להזריק צבעוניות, קודרת אמנם, למרחב חיינו המסונוור והממוסך. האם זה יכול להיות, שאנו ושונאינו יושבים גם-יחד ומזינים הללו את רעיהם במנות של אלימות הדדית כדי לייצר במשותף את התודעה הכוזבת של מה שאנו מבינים בתור "חיים"? האם יכול להיות שהאמת המסתתרת מאחורי מחזור הירי והבכי, היא, כי אנו יורים כדי לבכות?  האם האפשרות למוות אלים "המצווה לנו חיים", היא בכך שאנו מבינים את העדרותה כגזירת אַין, נפילה אינסופית בלימבו של כלום?

 

Amos Nattini, , מחללי שם שמים, הסדומיים ונושכי הנשך שוכנים בציה של חול בוער וממטרים של אש, התופת קאנטו XIV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ולגבי ההסבר "המרחבי". הרי, כשמתייחסים אליו כאל פרקטל תודעתי, ניתן אזי לקשור אותו למרחבים הסגורים, המבעבעים שמתקיימת בהם מלחמת חורמה על השליטה במקורות ההזנה והיוקרה. מדובר במאבק דמים על השליטה המבטיחה חיים ומשמעות במרחבים שאנו מכנים "עולמות", "חוגים", "תעשיות" או "בראנז'ות". האין מרחב האלימות מרחב השיח. האין הם חופפים?

 

Amos Nattini, דנטה וּוירגיליוס צופים בגרגרנים, התופת קאנטו VI, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ואולי איבדנו כל תשוקת אמת והחלפנו אותה בדחף חלול, הבא לבטוי בתוקפנות אשר נטענת באימת כזב. נוכחתי בכך לאחר שבעקבות התגובה המצוטטת למעלה עשיתי מעין "מחקר" על מקומו של המתרגם אריה סתיו "בשיח" הרלוונטי. ובכן, אלוהים! יש הבדל גדול בין קריאה אקראית של בקורת מדי צאת תרגום חדש לבין התגוללות מאסיבית בחומר הזה. הרבה ביקורת דקדקנית ומאירת עיניים יש – אבל קשה למצוא רגע של תשוקת-אמת ושל כבוד. עוינות יש. אלימות יש. אלימות, רק אלימות בכל. כולנו "פלסטינים" זה-לזה. אין אנחנו אלא "הם".

 

Amos Nattini, משיט המעבורת כארון על חופי נהר אכרון, קאנטו III, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

בהקשר זה, אצטט מה שנראית לי אחת התגובות המעניינות שמצאתי. מדובר בתגובה מס' 59 של אלמוני למאמר של קרן דותן מה-16.12.2007 ב-Ynet, שכותרתה "מפרט טכני לעולם הבא" ונושאה תרגומו של אריה סתיו ל"הקומדיה האלוהית" לדנטה. וזוהי לשון התגובה:

 

"לא בדיוק מעניין אותי הוויכוח בנושא איכות 'תרגומיו' של סתיו, תרגומיו במרכאות שכן עלי לגלות לקוראים סוד קטן אבל נבזי. כיוון שסתיו "תרגם" 17 כרכי שירה, 500 עמ' בממוצע לכרך בפרק זמן של 7 שנים, ברור שהוא לא עשה זאת לבד. הנושא עניין אותי מהיבט מסוים שאינני יכול לגלותו כאן. אבל בדיקה דיסקרטית בשטח העלתה כי סתיו חותם בשמו על תרגומי אחרים. סתיו, שהוא איש אמיד מאוד, מעסיק 5 מתרגמים ומשלם להם לפי מפתח של 3 יורו לשורה, סכום נכבד מאוד במושגים של ישראל. המתרגם מרוסית, לטינית וצרפתית הוא… עמינדב דיקמן!!! השניים הסכימו ביניהם שאחת לכמה זמן דיקמן יפרסם ביקורת קטלנית על "תרגומיו" של סתיו וכך לא ידבק בו צל של חשד. הביקורת [של דיקמן] במעריב היא תוצר מובהק של הבנה זו. ידיד מבין בשירה ניתח לפני את תרגומיו של דיקמן מצרפתית וערך השוואה ביניהם לבין "תרגומי" סתיו. אפילו אני, שאינני מומחה בנדון זיהיתי מייד במה המדובר. אגב, ידועים לי לפחות עוד שני שמות מבין החמישה המתרגמים עבור סתיו מאיטלקית, פולנית וגרמנית…אלא שבשלב זה אינני יכול לגלותם."

 

נו, ומה? – תרגום טוב, תרגום רע – הרי לא בתרגומים ובאיכותם העניין – מדברים אנו באיכות הדבור. אפשר להשתמש בתגובה  האחרונה המצוטטת לעיל (אם נכון הנטען בה בעילום שם, אם לאו), לשם חשיפתה של אמת עמוקה הפורצת פתאום אל פני המציאות הרותחת, האמת של הסכסוך האנושי, טעמיו ורווחיו. השאלה לגביו אינה "כיצד הוא באפשר" – אלא מה הוא מאפשר!

 

Amos Nattini, בתעלה הרביעית, המעגל השמיני בתופת, מוסבים ראשי נביאי השקר לאחור, התופת קאנטו XX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ומן הפרטי אל הכללי, רק כדי לרדת ממנו בחזרה אל הבין-אישי: יושבים כאן במרחב מתוחם היטב בני "שני עמים", היוצאים משורש אחד ועמוק מאד בזמן ומקיימים ביניהם מחוייבות לסכסוך מתמיד: "ברית דמים". התחייבות להקזת דם הדדית בכל תנאי היא מחויבות כוללת לשעבוד התנאים, שעבודה של המציאות לכלל קובע: אמונה קדושה. אולי ההבטחה להקזת דם תמידית היא המקיימת אותנו, לא מאימת על קיומנו. בדמייך חיי.

 

Amos Nattini, השטן, שהוא תלת-ראשי, שוכן במרכז אגם קוֹקִיטוּס הקפוא, התופת קאנטו XXXIV , "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הערה: השתמשתי בכותרת במונח "ארוטיקה" בכוונה למובן רחב של המלה, של ליבוי הדדי של כוח החיים.

 

Dante Alighieri (1265-1321), La Divina Commedia, Imagini di Amos Nattini, Milano: Istituto nazionale dantesco, (1923-1941

 

ב-1921, במלאת 600 שנה למותו של דנטה אליגיירי, הזמין Istituto nazionale dantesco במילאנו מהדורה מאוירת חדשה של "הקומדיה האלוהית". האמן שנבחר למפעל היה עמוס נאטיני (Amos Nattini), שחויב ביצירת לוח הדפס לכל קאנטו. במשך עשרים השנים הבאות, עבד נאטיני על דנטה שלו והשלים את שלושת כרכי היצירה בזה אחר זה בשנים 1928, 1936 ו-1941. סדרת הליתוגרפיות, 100 במספר, היתה מפעל חייו של נאטיני.

 

עמוס נאטיני, שנולד בגנואה ב-1892 ומת ופארמה ב-1985. הוא החל לעבוד כמאייר ב-1911 על סדרת איורים לשיריו של ד'אנונציו, שהשפעתו ניכרת בעבודתו על "הקומדיה האלוהית".

 

Amos Nattini, מטר האש, קאנטו XVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

האיורים הועתקו מאתר אוניברסיטת פרינסטון, המוקדש כולו להקומדיה האלוהית והזכויות עליהם שייכות למוסד זה. כותרותיהם ותיאוריהם תורגמו באילתור מאתר זה, ולא משום תרגום עברי לדנטה!

 

Amos Nattini, יועצי אחיתופל אֲפוּפֵי אש, קאנטו XXVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

Amos Nattini, פרוגטוריום, קאנטו XVIII, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגריירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, מלאך הענווה, פרוגטוריום קאנטו XVII , הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, קאנטו XX, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

Amos Nattini, קאנטו XXXIII, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, דנטה וביאטריצ'ה נישאים מפסגת הפרוגטוריום אל גן העדן, קאנטו I, גן העדן, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1941

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: