ויליאם הולמן האנט: שעיר בעזאזל

 

"שעיר לעזאזל", שצייר ויליאם הולמן האנט על חופי ים המלח ב-1854 ושהובאה כאן בפוסט הקודם, מוכרחה לטרוד את מנוחתנו כפי שהיא וללא שום ידע והקשר. זהו דיוקן של תיש השרוי במצוקה נואשת, חסרת סיכוי למרפא גם במוות, טלפיו תפוסות בקרקע של עולם הדראון.

ויליאם הולמן האנט, תרשים הכנה של תיש ל"שעיר לעזאזל", 1855

 

האנט, דמות מרכזית בחבורת הפרה-רפאליטים האנגלים, צייר את "שעיר לעזאזל" באמצע המאה ה-19, בעת שהותו הראשונה מתוך שלוש בארץ הקודש. את הרעיון לתמונה גיבש בתקופה שבה שקד על למודי התלמוד, לו נדרש לשם הכרת המסורת היהודית בעבודתו על "מציאת המושיע במקדש" (The Finding of the Saviour in the Temple). הוא אף הרבה לבקר בבתי כנסת בעיר.

 

ויליאם הולמן האנט, "מדברים – מתלחשים בבית כנסת מלא מפה-לפה", רישום

 

מחקריו של האנט הביאו אותו לגילוי מצוות שילוח שעיר לעזאזל ביום הכפורים בתקופת בית המקדש. בהתאם, מצויר חוט השני ("לשון של זהורית") על קרניו של בעל החיים, שאמור להפוך לבן כשלג ( ישעיהו א') משזכו בני ישראל למחילת עוונותיהם. האנט תפס את מסורת השעיר לעזאזל כאות נבואי לבואו של המשיח הנוצרי שהעמיד עצמו לקרבן ובכך כיפר בגופו על חטאי האנושות כולה. סימוכין לכך מצא באמונה הנוצרית, כי בואו של ישוע המשיח מנובא בתנך ("הברית הישנה"), בין היתר בישעיהו נ"ג, ד', המצוטט על מסגרת התמונה: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. למרות שהתלמוד איננו מציין היכן בגופו של השעיר השלוח לעזאזל נקשר חוט השני, שזר אותו האנט בקרניו, פרה-פיגורציה לזר הקוצים שהונח על ראשו של ישוע, "מלך היהודים" המבוזה, בעת עלותו על הצלב.

 

ויליאם הולמן האנט, מבט על ים המלח מסילואן, צבעי מים, 1854

 

השעיר שבתמונה נמצא בעזאזל, הישימון אליו שולח (ויקרא ט"ז, י', המצוטט על מסגרת התמונה אף הוא). המקום אמור להיות סדום שעל חוף ים המלח (ים המוות, באנגלית) עם הרי אדום במרחק. האנט תאר את המקום כ"נוף שממה איום ומלא יופי". בים המלח מצא "סמל נורא של חטא" בהאמינו, כרבים כמוהו בזמנו, כי בדיוק שם שכנה סדום המקראית. Karen D. Rowe מציינת בעבודת הדוקטורט שלה, Painted Sermons(עמ' 82), כי האנט ירד לים המלח קרוב ליום כפור כדי לתפוס את האור ב"עזאזל" בעצם התקופה שבה שולח לשם השעיר.

ויליאם הולמן האנט, מראה בבית כנסת, ירושלים, 1854

 

הציור, שעורר לאורך השנים רגשות מעורבים של תעוב, בעתה והערכה עמוקה, הוא תמונת נוף אבדון ועונה על כל הגדרות הגיהנום על פי תלמוד בבלי, (ערובין י"ט): "… שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר שַׁחַת, וּבוֹר שָׁאוֹן, וְטִיט הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ תַּחְתִּית".

ויליאם הולמן האנט, מבט על עמק רפאים מהר ציון, צבעי מים וגואש, 1855

 

ויליאם הולמן האנט שהה על חוף ים המלח במשך שבועיים בלוית מדריכים מקומיים, עבד בנוף והכין רישומים ורשימות. אמנם הוא נטל עמו תיש לבן, אך הלה נצרב במרחבי המלח ובחום השמש ומת (כך, על פי מישורי במאמר המקושר למטה). בנוסף (וזאת לפי הפרק על האמן באתר Disclaimer המקושר למטה), האיצו בו מלוויו למהר לצאת מהאזור בשל סכנה שנשקפה לו מצד בדואים חשדניים. לכן השאיר הצייר ריק את מקומו של בעל החיים בתמונה והשלים את הדמות כשחזר לסטודיו שלו בירושלים. הוא אף נטל עמו גושי בוץ ומלח כדי להסתייע בהם להשלמת ציור הרקע. בירושלים קנה האנט גלגלות של כבש ותיש ואיתם גם שלד שלם של גמל, והציבם בסטודיו שלו.

 

אדית הולמן האנט, פנים בית משפחת הולמן האנט ברחוב הנביאים בירושלים, 1876-81

 

William Holman Hunt (1910-1827) English Pre-Raphaelite Artist באתר Disclaimer

 

אלכסנדר מישורי: צייר אנגלי 'אוהב ציון ' – ויליאם הולמן הנט. בחיבור מפרש מישורי בדקדקנות את "שעיר לעזאזל" של האנט, ומספר על האנשים שאתם התחבר בירושלים וביקוריו התדירים בבתי כנסת בעיר.

 

על "שעיר לעזאזל", המוצג ב- Lady Lever Art Gallery של מוזיאון ליברפול, באתר המוזיאון.

 

ניתוח מפורט של התמונה ורקע היסטורי ניתן למצוא באתר של George P. Landow, A Victorian Web Book.

 

זמן, אחווה וטוהר

דף מכִּתבי אחואן אל-סאפה, אסטרונומיה: היררכית היקום

 

לעולם "…לא נדחה מדע כלשהו, לא נבוז לספר כלשהו, לא נדבק בקנאות באמונה מסויימת אחת. שכן, כל [מקורות הידע]… מקיפים את כל האחרים ויורדים לדעתם של כל המדעים בכללם. [כל] עקרוני האמונה… לוקחים בחשבון את כל הנמצאים, הן החושיים הן התבוניים, מראשונים ועד לאחרונים, אם נסתרים ואם גלויים, מובהקים או מעורפלים… עד כמה שהם כולם נובעים מעקרון אחד, סיבה אחת, עולם אחד והנשמה האחת." (מוטו הרזעיל, האנציקלופדיה של "אחוות הטוהר", אחואן אל-סאפה, Brethern of Purity, מסדר מוסלמי נאופלטוני, אגודת סתר שפעלה בשלהי המאה העשירית בבצרה שתחת שלטון בית עבאס. תרגום לא מחייב מאנגלית, מתוך: Majid Fakhry, A History of Islamic Philosophy, NY & London 1983, p. 166)

  
 
 

ואילו אנו, שמחוץ להאחד הננו, המלה עצמה, "אנו", בוערת מתוכנו-אנו בשלמות ריקה שכן כשלעצמנו לא ממנה באנו. הנה אנו, אחותכם, ניצבות בצד הזה של גדות הזמן. אנחנו כאן. כמו סתומות אנחנו מנסות לפסוח על הקו כדי לאלץ את המציאות להשתנות בעודה נשארת כפי שהיא.

 

רק ספור נשאר: מעשה בחבורת בנות שקמה על חצרות אחוּאן אלספה, המסדר שאין יודעים היום את שידע מכבר: הצורך בככר.

 

ירדנו בחומות.

 

באנו בעצמנו חמושות לפתוח במשא ובמתן עם עמודים שחורי זקן בגלביות לבנות דקורות באמצען. 

 

העתק בן המאה ה-17 מספר הכשפים (1089 או 90) של מוחמד אִבן אחמד טאבאסי, דרך סות'ביס

כך נולד הזמן לתוך שנים טרופות, מוטרפות בגעגוע, ברצון לשוב לַבית היצוק באות.

 

אין מלים תנכיות לזה. אין. אין מלים תנכיות באין לתרגמן לשפת הזמן. הן תמיד חיצוניות כקוביות, לא חדורות, מלים תנכיות שאין ברירה אלא להתאהב בהן. יופין עושה אותן קדושות בעוד שאנו, הבנות, הננו מוטרפות, מטורללות, שקופות, מגורשות מהמלה.

 

עד כדי כך הגענו.

 

עד כדי כך: פעם היו הוגי הדור זקנים, כִּבדי מבע, דחוקי רצון, פרועי גבינים, פרצופנים מאד וחקוקים וחרותים במחט וצרובי חומצה, מאובנים על מדפי האנטיקווריאט. בתקופתנו אין הוגים לדור ובמקומם ישנם אקדמאים בעלי משרה, מנוערים, מתמסטלים (באופן מבוקר אמנם), משפחתיים, שקועים בישׂוּמים ואנליטיים, כרוכים בג'ינס, ריאליים יותר, תכליתיים, שונים ואיכשהו טובים יותר, איכותיים. 

 

ומה חדש?

 

כבר סוקרטס ואפלטון וכל-שכן אריסטו אנליטיים היו ובעודם הוגי הדור התמסטלו.

 

הזמן ההגותי צעיר הנו בתקופתנו וקליל, רב-משמעות, רוקד ומשחק. אך מי המציא את המשחקיות (הרבה לפני שהומצאה) אם לא הוגה הדור החומצתי עמנואל? הזמן עכשיו איננו מטאפיסי, לינארי לאו דווקא ולא כבול, קופץ מן העבר ישר אל העתיד, אך.

 

העתיד שלנו כבר היה פעם עבר וכבר מהתחלה קראו לו זמן, אמנם. ובנוגע להגות, ג'ינסית, מתמסטלת או גביניה יגולפו בגבס: כל כולה בזמן.

 

רוצה לומר, אפשר הינה משא אחריותו של ההוגה נָשָׂא הזמן.

 

הזמן ניתן להתפס קטוע ושבור ומטאפיסי, אנושי, חוזר ומתמשך, ברם, תמיד הנו באחריות הוגה הזמן, אחריותו של הנושא בזמן.

 

הזמן, כי כן, משא.

 

"הכיצד?", הוגה ישאל.

 

בהביטךָ הצידה (מעתה אמרי לו), נוע לכל צד. הזמן תמיד ירדוף אותך, מקביל, אחרי השגתך: כגרם ליל בשמים הדולק אחר הילד, זמן הוא ילדותי הוא רק מרדף ילדוּת.

 

Prisse d'Avennes's Dazzling Compendia of Islamic Art and Architecture, Emile Prisse d'Avennes (1807-1879

 

איגרת בעלי החיים – רודנות האדם עומדת למשפט בספרות הערבית הקלאסית, באתר אנונימוס

Geeks Rule : Quasicrystalline Patterns in Mediaeval Islamic Architecture

The Muslim Philosophy website an article by Ian Richard Netton, Copyright © 1998, Routledge

From the Manuscript Tradition to the Printed Text: The Transmission of the Rasa’il of the Ikhwan al-Safa’ in the East and West

אלכימיה: סוד הסודות, מכתבי אחואן אל סאפה, מקורות.

Ikhwan al-Safa באנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד.

מומלץ: GODEFROID DE CALLATAŸ, Ikwan al-Safa': A Brotherhood of Idealists on the Fringe of Orthodox Islam, גרסת PDF, הוצאת אוקספורד.

כתבי יד, בדרך כלל העתקים מאוחרים, לרזעיל, באתר: The Hidden Horizons Project

מראות בצרה וסביבותיה, לרבות בתים עתיקים, אתרים וממצאים ארכיאולוגיים, לרבות "ביצות מסופוטמיה" ואומנות הארכיטקטורה שנשמרה במשך 6,000 שנה של בניה בקני סוף. הביצות יובשו והאזור הושמד והוכחד על ידי משטר סדאם, אבל עתה שבים בני המקום ומשקמים את תרבותם ואורח חייהם.

Pattern in Islamic Art

William Holman Hunt, שעיר לעזאזל, שמן על בד, 1854

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: