שקיעה בעונת הכותנה

 

(היתה פעם עבודה כזאת, קפיצה על כותנה. בני נוער היו קופצים ורוקדים על הכותנה הנאספת במכל כדי להדקה.) 

 

מֶחֱווֹת הַחֲלוֹף אֲרוּגוֹת בָּאָדַם   

כְּמוֹ אֶגְרוֹף לְאֹזֶן שׁוֹשָׁן שֶׁל תִּינוֹק

שְׁנִשְׁכַּח לפְעוֹת בֵּין סְלָעִים וְנִרְדַּם

וּפוֹקְחוֹת הַגְּבַעוֹת עֵין שֶׁקֶט סְבִיבוֹ רַק

נוֹקְשִׁים גְּדִילָנִים רָאשֵׁיהֵם בְּחֵמָּה

וּשְׂרֵפַת עֲנָנִים מִתְעַרְבֵּלֶת בָּהַר

מַצִּיתָה בַּמוֹרָד מַחְשָׁבָה עֲמוּמָה

כִּזְבוּב מְטֹרָד מִצֶּלֶם שֶׁל צֵל

אוֹ נְאוֹת הֲזָיָה מֻתָּכִים בַּסַּהֲרָה

מִקְוֵי נוֹרָאוֹת מֻצְפָּנִים בָּאֵד

הָעוֹלֵה מִלָּשׁוֹן מִתְפַּתֶלֶת שְׁחוֹרָה

מִגְלֶשֶׁת נַחְשׁוֹן הַיּוֹרֶדֶת נוֹפֶלֶת

צוֹנַחַת לָעֵמֶק שְׁהָיָה פָּעַם אֲגַם

עֵת מֵעֹמֶק נַפְשׁוֹ הִתְפָּרְצוּ חֲלִילִים

שֶׁל אַגְמוֹן וּקְנֵי סוּף וּבַלַּיְלָה נִרְגַּם

גֶּחָלִים בְּהָמוֹן מִכִּפַת מִשְׁכָּנוֹת שֶׁל

גּוֹיִים נָדֵּי-עַד מַרְעִישֵׁי צְלָלִים

נֶחְלְקֵי נֶגֶד-בַּעַד עַל טֶרֶף בִּצְוִיץ

שֶׁבִדְמִי צָהֳרַיִם רַחֲצוּ עוֹלָלִים

בְּרִיסוּס נְהָרָה עִם שְׁבִיבֵי

יַהֲלוֹמים בְּרִיקוּד שֶׁל בְּנֵי גָּוֶן

גָּז וְנָקוּד מִתַּכְשִׁיטִים שֶׁל מַיִם.

שָׁלֹשׁ בְּקָתוֹת שָׁם מִבּוֹץ וּמִתֶּבֶן

כְּרוּעוֹת נִכְרַתוֹת לְיָד עֵץ וּבְאֵר

וְהַבְּאֵר אַךְ תוּגַף בִּיְמֵי הַגְּשָׁמִים

וְתוּלַט בְּפַח הַמֻּטָּל לְצִדָּהּ עוֹד

יִּמְלָא שָׁמַיִם מִקְוֵה הַקְּסָמִים 

לְמַעְלָה אַפַּיִם שֶׁל זוֹךְ וְתַּחְתָּם

עַקְרַבִּים יִצְעַדוּ עַד כָּאן. וּפְקוּחוֹת

הָעַצְלָנִית יֶאֱמֹדוּ נְבוּאוֹתֵיהֶן בְּאֶלֶף

רִבּוֹא מָחֹגִים נִזְקָפִים שָׁוְא כּוֹרְכוֹת

נְטִיפֵי הֲגִיגִים לְרָאשֵׁיהֶן כִּי

לְאָן תְמַהֵר מְצוּלָה מֵעֵינַיִם

בְּאֵין מְשַׁעֵר. דִּינוֹזָאוּר אַרְסִי

גָּח אֵיפֹה שֶׁרָצִית לְהַנִיחַ יָדַיִם

מֵזִיז וּמֵסִיט אֵיבָר מָט שֶׁל  

בֵּית בּוֹץ רֵעָיו מֵצִיצִים מִקֻבּוֹת

עֵץ וְקוֹץ וְאֵין אֵין מִי הֵם אֵין

אֵיכָה וּבְשֶׁלּמָה. חוֹרֵף יָבוֹא חִרְבּוֹת    

לֵב בְּרִקְמָה כְשִׁלְיָה יַעֲטוֹף. פִּטְמַת

אֶצְבַּע נֹשֶׁקֶת הֶרְיוֹן עַכְּבִישִׁים חָפוּן

וְטָווּי בְשֹׁקֶת קְלִפָּה וּבְסֵתֶר הָחוּשָׁה

חֶרֶס נִשְׁבַּר בְּגִּזַּת טַל וָחֹרֵב צָפוּן

מִי? מִי שָׁעָה לָעָנָף הָעֵירֹם שֶׁנִנְעַץ

בֵּין הָחוּשָׁה לַבְּאֵר מֵטִיל צֵל עוֹבֵר

מוֹרֵה מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם וּמָה יֶחְפָּץ

רוֹב חָכְמָה וְדַּעַת תּוֹסִיף מַכְאוֹב

כֹּל אוֹת הָחָקוּק בַּמַּטֶּה הַנִּטַּש

סִימָן לַבָּאוֹת. נִפְרַשׂ כִּמְנִיפָה שְׂדֵה

כֻּתְנָה נֶחֱרַץ לְכַתֵּר נְוֵה בוֹץ מְרֻטָּשׁ

קָם רָץ חוֹתֵר בִּמְסִילוֹת יְשָׁרִים

לַבְּאֵר עַד כִּמְעַט נְגִיעָה. כִּמְעַט –  

בְּטֶרֶם יִמְעַד נֶחְרַד וְיִפְנֶה   

יָנוּס לְאָחוֹר. אֵיךְ יוֹדְעִים? אַט

רֶמֶשׂ שָׁחוֹר עָט עַל בֵּין הַשׁוּרוֹת

שׁוֹפֵךְ בָּרַד חַם מִזְּנַבוֹ לִמְכָל: הוֹ –

גֶבַע נִרְעַד בַּמְּכָל וּבָנִים –  

מוֹשִׁיטִים הַשְּׁחָקִים מֵחוֹשֵׁי נְגֹהוֹת

וְיָד עֲנָקִים מַבְהִיקָה חַכְלִילִית

חוֹפֵנֶת בְּלַהַט נוֹגֵהַּ כְּתֵפַיִם

מַגִּיר רַהַט-גַּב צוּף סוֹמֵק  

וּזְרוֹעוֹת מֹעֲלוֹת כִּכְנָפַיִם

תַּחְתָּן לְגַלּוֹת גוּר קָטָן בְּקִנּוֹ

וְעוֹד גוּר שָׁם לְמַטָּה נִפְלָא

פִּתְרוֹנוֹ. בְּגִּרְגּוּר נִסַּקִים עֲגוּרִים

אֶל הַמָּן הַנּוֹפֵל לְאִטּוֹ בְּהִלָּה

רְקוּעָה אַרְגָּמָן אֲרֻכּוֹת רַגְלֵיהֶם

פּוֹעַמוֹת בִּנְהָרָה קְצֻבָה-קְצֻבָה

תָּוֵי שִׁירָה מְכֻנָּפִים מַשִׁיבִים

הֵד נִשְׁאַל לִתְּשׁוּבָה בִתְּשׁוּבָה

מֵעַל עָל. הַרְחֵק. וּבַיָּד הַנּוֹגַהַת

קְוֻצּוֹת נֶחְפְּרוֹת לֶאֱסוֹף

תַּלְתַּל יְקָרוֹת כַּדָּם וּלָהַפִּילוֹ

כְּדֵי שֶׁיִפְרַח בְּחֵיק אֵין סוֹף.

שָׁם מַעֲרָךְ שֶׁל חֲסִידוֹת כְּלָהַק

עֶפְרוֹנוֹת בִּמְחוּגָה אַחַת תּוֹלוֹת

מַעֲגַלֵי תּוּגָה עַל מְשׁוֹטֵי הָעֶרֶב

וּבַתַּחֲנָה הָאַחֲרוֹנָה, לְיָד הַטַּלְטָלוֹת,

נִצְרַת הַזְּמָן סֻמְּנָהּ בִּפְסִיק שֶׁל גְּבוּל

בֵּין זֶרֶת לְשָׁמַיִם מְשֹׁעָר עַד כְּלוֹת

הָעַיִן וּכְעוֹפֶרֶת מְחֻקָּה. זֶה כַּד.

הָעַקְרַבִּים חוֹתְרִים אֵלָיו

וּלִקְרַאתוֹ הַנְּעוּרִים

מִתַּחְתָּיו סוֹדוֹת הַתְּהוֹם וּמֵעַלָיו

מְצַיֵרוֹת הַחֲסִידוֹת מַעֲגַלִים שֶׁל דֹּם

וּבְתוֹך הַכְּלִי הָאַפְרוּרִי רָחוֹק-רָחוֹק

רָחוֹק מֵאֹד-מֵאֹד נוֹבֵעַ דְּבָשׁ מֵאֲדָמָה אָדֹם.

 

 

jungjin-lee-everglades-18-2014-howard-greenberg-gallery

Jungjin Lee, Everglades #18, 2014. Howard Greenberg Gallery, NYC

 

הצלמת ג'וּנְגִ'ין לי סבורה כי הצילום הוא חוטר של השירה, זאת אולי מפני שהצילומים שלה הם מטאפורות. אין הם מציגים מציאות כי אם "מציאות" אחרת, המתחוללת בתווך, בין הדימוי להתבוננות בו. הצילום המוצג כאן מעלה על הדעת את "העורב" של אדגר אלן פו, שזמן מציאותו הוא Nevermore, לא עוד, לעולם לא עוד, או, "אַל עַד-אֵין-דּוֹר" נוסח ז'בוטינסקי. כך יוצרת את החלום גאוֹנוּתנו הסמויה מעינינו. אדגר אלן פו טוען, ומדגים גם, כיצד תיכנן ותיכן את השיר בשיקול דעת. אבל גם החלום יוצר באותה הדרך עולם רציונלי, אמנם כזה שתקפותו מטאפורית, פנימית ומסוגרת לכאורה. מטאפורת החלום מגלה כך, בלשון הכיסוי שלה, את סוד יוצר החלום שהוא ההגיון הקיומי שלו. הגיון זה, הוא ליוצר החלום הער כלי הישרדות קיומי המחזיק בסתירה, כזו שההגיון הער מתקשה להבין. במקרה "העורב", למשל, זהו קיום של חדלון שרק גאולת המוות מבטיחה לו נחמה ומאפשרת אותו: "לא עוד". 

 

 

שיר לסתיו

 

לסתיו

 

מִישׁוֹר הַהַר הַקַּיִץ בְּשׁוּלָיו עָיַף

עַל אֻכַּפוֹ נִגַּף בִּכְוִי עֲפָצִים בִּקְעֵי

שְׂפָתָיו נֶעֱקַצִים בְּכִידּוֹנֵי שָׁלַף

קוֹצָיו עַל בְּהוֹנוֹת. לִקְרַאת

הַמִדְּרוֹנוֹת מִשֶּׁטֵף קוֹץ רָמוּס

תַּחַת עִקְבֵי הַבְּהֵמוֹת נֵד רַם נִפְרַץ

קָלוּי בְּאֵשׁ עוֹנוֹת. בָּצוּק זֹרָק בָּרַק  

תַּשְׁבֵּץ נוֹצָק   

 

עֵץ תְּאֵנָה לְמַרְגְּלוֹת הַקִיר חוֹנֶט

חָלַל מָתוֹק יָרוֹק בְּחֵיק יָרוֹק

עַלְוָה צָלַל, בְּאֶצְבָּעוֹת חָלַב

נִטָף רְבָב דָבַל. בִּבְדַל צִלָהּ 

הַמִתְמַעֵט בְּמַעֲגָל כִּפָּת הַעֵץ

סְרוּגָה צְלָפֵי קָלָל. מֵנִיד בַּרְקָן

צַמֶּרֶת חֲרֵבָה בְּרוּחַ מְשֻׁנָּן עַד

יֶאֱפִיק זְמַן

 

נוֹף בְּנִימָיו צֹרַב יוֹמַם יָנִיד קוֹצָיו

עֵת יֶעֱרַב יָרַב עֵנָב יָרַב צָהֹב

רֹב חוּם-שָׁחֹר-לָבַן מֵרַב

שָׁם, בְּמֶרְחָב קָטָן מַחְצָב

פְּנִינִים עַל עַמּוּדֵי הַסְּתָיו וְשָׁם

נָפוֹצָה מַמְּגוּרָה שֶׁל עַבְדֵי שָׁרַב

בְּרָשִׁים שֶׁל מוֹץ תְּחַחֵי

עָפָר קִרְיָה

 

וְשָׁם שׁוֹפָר יוֹקֶשׁ בַּנְמָלָה

רַק עַל עַצְמָה, רַק עַל עַצְמָה

טַפֵּס וַשׁוּב לִנְפִילָה בְּמוֹרָדוֹת

זָבִים תִתְעָל בְּמַעֲלוֹת תְּחִנָּה

תִּנְפָּל פִּתְאוֹם יְצוּר נוֹרָא נוֹרָה –  

וּלָהָדָ"ם.

 

מוֹלֵךְ רָם אֵין, דִּין אַין

כֵּן, כִּי לֹא יֵדָּע עֵת נְמָלָה.­

 

עָקֹב הַקַּיִץ בְּשׁוּלָיו עָיַף  

נִגַּף וְנֶאֱסָף עִם אֹסֶם הַשֵּׁיזָף

נִקְטַף וְנֶאֱכַל נָשַר וְנֶאֱכַל

וְנֶאֱגַר וְנֶאֱכַל וִיְהֻדַּר

וְנֶאֱמַר

 

 

הקלת קריאה: "נד רם": היה משהו אחר, אבל יכול להיות ברוש, "עמודי סתיו": חצבים, "עבדי שרב": נמלים, "שופר יוקש": בור של ארינמל.

 

 

%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-1976-%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%a8-%d7%93%d7%a8
מיכה אולמן, שדה שבולים, 1976. עפרון על ניר, דרך תירוש בית מכירות

 

%d בלוגרים אהבו את זה: