והמשמעות – לא כלום

 

Keith Carter, טבעת נישואין, 1981.  Etherton Gallery, Tucson, Arizona

Keith Carter, טבעת נישואין, 1981.
Etherton Gallery, Tucson, Arizona

 

קינת דידו באופרה דידו ואניאס (לחן הנרי פרסל, לִברית נחום טייט) היא אולי השיר העצוב בעולם. התרגום כוון לשרת את המוסיקה. המשפט האחרון צריך להיות זכרי אותי, אך הא! שכחי את אסוני (או גורלי): Remember me, But ah! Forget my fate. אבל עברית שפה קשוחה.

 

הביצוע של טטיאנה טרויאנוס לקינה, כמו מבקע את גרעין העצב של צלילי הרקע האפלים:

 

עת בעפר ללון אלך

ידך, בֶּלִינְדָה; צלמוות שָׁת בי,

חיקך הבי לי לִמנוחתי

עוד קצת, אך מוות קם בי,

עתה המוות בן בריתי.

 

עת בעפר, עת בעפר ללון אלך,

בל משוגותי יִטַּעוּ

רוב מכאוב בלבבך;

 

עת בעפר, עת בעפר ללון אלך,

בל משוגותי יִטַּעוּ

רוב מכאוב בלבבך;

 

זכרי אותי, זכרי אותי

אך הא! לא זה האֵיד.

 

ג'ף בָּקלי שר אף הוא את הקינה. הרוק, חוטר של המוסיקה הקלאסית, האפולינית ביסודה, גדל בערוגות הדיוניסיות של המוסיקה השחורה, ממנה למד להתמסר לאקסטזה ולשבש את תבנית הצורה הטקסית. לרוק, הצלילים האפלים, "השטניים", הם קול ראשון. שני הביצועים כואבים ומענגים בה-במידה אבל אחרת. בסרטו של מייק לי, "מר טרנר", מזייף השחקן טימותי ספּאל את קינת דידו, והוא עושה זאת ברגש המביא את הסרט לשיאו ומבסס את הספור שלו. אין זה באמת סרט על הציור של טרנר. הוא מנצל את הביוגרפיה של טרנר כדי לספר את חייו של אמן דיוניסי הכלוא בחברה שניתן לקרוא לה אפולינית, כלומר היררכית קשוחה, תבניתית וטקסית.

 

Keith Carter, רייצ'ל, 1985.  Etherton Gallery, Tucson, Arizona

Keith Carter, רייצ'ל, 1985.
Etherton Gallery, Tucson, Arizona

 

ואשר למוות, זה המושר בקינת דידו על עצמה, מוות זה הוא צורת הסתירה הפנימית האומרת אותנו בשלילה כפולה, זו שלנו כנגד ועם זו של העולם. מצד השלילה שלנו, נהיה במותנו כלא-היינו. אבל, בזכות האל היודו-נוצרי (כלומר תודעת הכלליות המערבית), מובטח לנו כי העולם, הוא זה שיחרב ויהיה לאַין שעה שנסתלק ממנו. במותנו, ימות העולם עם כל האחרים. חֲיֵיה – ושימותו כל האחרים. הצו, הדחף הרצחני הזה, הוא חיים במבעם.

 

ואילו מצד השלילה של קיומנו-אנו, מוצג לנו המוות בתודעתנו בתור תו של עונש וכשלון (עלינו להלחם בו ואסור שיהיה "סתמי", "בזוי", "מוקדם"). המוות רצוע תחת המסכה הארעית של השחקן האנושי, זה המשמש קהל שבוי בדרמה של עצמו. זאת הפרשנות של פטריק סטיוארט למונולוג "מחר, ועוד מחר, ועוד מחר" במקבת שבביצוע "עכשוי" לשייקספיר.

 

אבל נוכל גם להוסיף ולומר, על פי פרשנות של איאן מקלן למונולוג של מקבת, כי יכולים החיים להיות אמנות, מבע עז הרודף אחר צורת עצמו. מקלן ממליץ על כפל-כיוונים בביצוע המונולוג, דוגמת נגן פסנתר "המכניס" את היצירה לכלי ובה-בעת גם "מוציא" אותה ממנו. "החיים כאמנות" הם לפיכך יצירה מוכתבת אך גם מבוצעת.

 

מקבת – מערכה 5, תמונה 5, בתרגום דורי מנור, באתר שיקספיר ושות':

 

סייטון: המלכה, אדון, היא מתה.

מקבת: היתה צריכה למות אחר כך;

          ואז היה זמן לְמילה כזאת –

          מחר, ועוד מחר, ועוד מחר

          זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם

          לְיום, עד הברה אחֲרונה

          על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים

          שלנו רק האירו לְטִפּשים

          שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,

          לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל

          חולף, שחקן עלוב שמקפץ

          ומתאמץ על הבמה שעה,

          ולא נשמע עוד. הם מעשיה

          מפֶּה של מפגר, כולה הומה

          סופות ורעש, והמשמעות –

          לא כלום.

 

Keith Carter, קוברים את בסי, 1990.  Etherton Gallery, Tucson, Arizona

Keith Carter, קוברים את בסי, 1990.
Etherton Gallery, Tucson, Arizona

 

קית' קרטר הוא צלם רליגיוזי, אפילו פרנציסקני באווירה, שהתמחה בדימויים טרנסצנדנטיים, של בעלי החיים בעיקר. רוח של יראה שורה בצילומים של קרטר, המביט ביצירי הבריאה, גדולים כקטנים, במבטה של רייצ'ל הקטנה בכנסיה (תצלום האמצעי).

 

דויד גילמור מפינק פלויד שר:  סונטה מס' 18 לשיקספיר

 

ג'ון קיטס: המכתב האחרון לפָאני בּרוּן

 
 

באחד מימי תחילת אוגוסט 1820 ישב ג'ון קיטס, צעיר נוטה למות בן 25 שהא' הידיעה של תארו, "המשורר", יתווסף לשמו רק שנים אחרי מותו, לכתוב בפעם האחרונה, ככל הידוע, לארוסתו-בסתר פָאני בְּרוּן. הוא ימות פחות משבעה חודשים אחר-כך, ב-21 בפברואר 1821 במלון ברומא, לשם נשלח על ידי רופאיו "כדי להחלים".

 

העמדה הרומנטית של המאה ה-19 קרובה בעיני להתכוונות הרוֹק של תקופתנו (רק במבט הנעוץ ישירות בכוכבים, לא דרך השתקפות הנאון בשלוליות הכרך). אני מוצאת עמדה זו באנרגיה הפורצת במכתב המתורגם מטה. כַתשוקה הנואשת ב-"צִיּוֹן, הֲלא תִשְׁאֲלִי…?" הוא עוצר זעם אין-אונים של "…אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו…", הוא יהודה הלוי מאות בשנים קודם לכן:

 
 

קנטיש טאון,

אוגוסט 1820 [?]

 

לא אכתוב זאת עד האחרונה

פן תשיגוֹ עין.

 

ילדתי היקרה מכל,

 

Dante Gabriel Rossetti, איור ל-The Prince's Progress מאת Christina Rossetti, מתווה דמות לנסיך ב-"היה עליך לבכותה אתמול", 1864-5

אילו רק יכולת לקסום לי אמצעים לנחת כלשהי בלעדיך. בכל שעה אני מרוכז בך יותר ויותר ולכל דבר אחר טעם של תֶּפֶל בפי. אני חש כי עוד מעט לא אהיה מסוגל לנסוע לאיטליה – עובדה היא, שאין ביכולתי לעזבך ולא אטעם רגע של שלוות נפש עד שהגורל ימצא זאת לנכון ויתיר לי לחיות עמך לתמיד. אם כך זה ימשך אני לא אחזיק מעמד. אי אפשר שאדם בריא כמוך יהיה לו שמץ מושג על האימים שעצבים ומזג כשלי סובלים. איזה האי שאליו מציעים חבריך לפרוש? הייתי בשמחה יוצא לשם איתך לבד, אך בחברה ייטב לי לסרב לכך. צרות העין והלשונות הרעות של המתישבים החדשים שאין להם דבר אחר להתבדר בו הן בלתי נסבלות. מר דילקה ביקר אותי אתמול והעניק לי מדה רבה של כאב מעונג. אני לעולם לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד [?] חברתם של מי מאלה שנהגו להפגש באֶלְם קוטג' או וונטוורת' פלייס. טעמן של השנתים האחרונות הן כמְרֵרָה על צלחתי. אם לא אוכל לחיות אתך, אחיה לבד. איני סבור שבריאותי תשתפר באופן ניכר בנפרד ממך. מחמת כל זאת אני בוחל במפגש אתך – איני יכול לסבול הבזקי אור ואז לשוב לקדרותי. אינני כה אמלל עתה כפי שהיה עלי להיות אילו התראיתי איתך אתמול. להיות מאושר איתך נראה כל-כך לא אפשרי! נדרש לכך כוכב ממֻזל משלי! לא יהיה הדבר לעולם. אני מצרף קטע מתוך אחד ממכתביך שרצוני ממך כי תשני מעט – אני חפץ (אם תואילי) כי תפחת קרירות הבעת העניין כלפי. אם היתה בריאותי עומדת בכך הייתי כותב את השיר האצור בראשי, שאנשים שמצבם כמצבי היו מוצאים בו נחומים. הייתי מציג מישהו כמוני המאוהב כל-כך באדם המנהל חיי חירות כמוך. שיקספיר  ידע תמיד להעמיד דברים על תמציתם באופן המזהיר ביותר. לבו של המלט נמלא שכאלה יסורים כמו אלה בלבי שלי כשהוא אמר לאופליה "תלכי, תלכי לך לְמנזר!" בהחלט רצוי היה לי לעזוב את הענין מיד – למות היה רצוי לי. מאוס עלי העולם הגס שאיתו את מחייכת. אני שונא גברים – ונשים עוד יותר. העתיד צופה לי רק צנינים – בכל מקום שבו אהיה בחורף הבא, באיטליה או בשום מקום, שם בראון יתגורר בקרבתך עם מעללי הזימה שלו. אינני צופה סיכוי כלשהו למנוחה. נאמר אני ברומא – ומה, עלי אז לצפות בך כבמראת קסמים יוצאת העירה ושבה ממנה בכל שעה ושעה. הלוואי יכולת את להפיח בלבי מעט אמון בטבע האדם. אני, אין בי שמץ לֶאֱזוֹר – העולם אכזר מדי מבחינתי – אני שמח שיש דבר כזה כמו הקבר – אין לי ספק שלא אדע מנוח עד שלא אגיע לשם. בכל מקרה אתענג על כך שלא אתראה עוד עם דילקה או בראון או מי מידידיהם. ולוּ אני בזרועותיך מלא באמונה או שהיכה אותי ברק.  

 

יברכך האל – ג'. ק.  

 
 
 

הערות שאפשר לקרוא Kentish Town: במאי 1820 החליט ג'ון קיטס לעבור להתגורר בקנטיש טאון הסמוכה ללונדון. במשך החודשיים הבאים המשיכו הוא וארוסתו-בסתר  Fanny Brawne להתכתב. רופאיו של קיטס האיצו בו לנסוע לאיטליה, וזאת מתוך שכנוע עמוק שחורף אנגלי נוסף יקטול אותו לבטח. אבל המסע המתיש והמרחק מפאני עוד האיצו את מותו. זאת, בנוסף לטפול הלקוי שזכה לו (שכלל כמויות אדירות של אופיום נוזלי הקרוי Laudanum; כספית, שהיא חומר רעיל ביותר כידוע, הרעבה שיטתית שכילתה את כוחותיו והקזות דם שהביאו ל"רגיעה מידית" של החולה; זאת, בפרק Physician Nature בספרו של Stanley Plumly,  Posthumous Keats). אחרי כתיבת המכתב, כבר ב-10 באוגוסט, שב קיטס ל-Wentworth Place מס' 45 שברובע המפסטד, לונדון, שם התגורר במשך שנתיים קודם-לכן בשכנות למשפחת ברון, שם פרחה אהבתם של ג'ון ופאני ושם גם נכתבו ב-1819 חמש "האודות הגדולות", שהן בפסגת השירה. בתקופה קצרה זו, טרם שהפליג לרומא, זכה קיטס לטפול מסור מצד אמה של ארוסתו והשתקמו בטחונו ואמונו בפאני ובאנושות. לא אכתוב… קיטס מתכוון ל"ילדתי היקרה מכל" שבפתח המכתב ומרמז להמולה בבית ידידו ליי האנט בקנטיש טאון. מר דילקה:Charles Dilke, היה שותף עם צ'ארלס בראון בבעלות על וונטוורת' פלייס. לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד..: "…to endure to..", במקור. הבשורה עפ"י מתי כ"ד:13 בברית החדשה: "אולם אלה שיחזיקו מעמד עד הסוף יינצלו!". ? יכול היה להיות "לשאת את.. חברתם", "להחזיק מעמד למען החברה ש-…". אני מעדיפה את כל הפירושים הללו גם יחד, מקופלים ב"להחזיק מעמד עד.." Elm Cottage: מקום מגורי משפחת ברון ליד וונטוורת' פלייס למשך תקופה קצרה. טעמן של השנתים האחרונות כמררה על צלחתי: כמו בפואמה הבלתי גמורה Hyperion, 1:188-9. במקור: Brass, פליז, הרומז על זעם ולכן תרגמתי ל"מְרֵרָה". ..אדם המנהל חיי חירות כמוך: פאני ברון לא "ניהלה חיי חירות" ואשמתה היחידה בכך שהיתה בריאה, צעירה ויצאה לנשפים בעוד קיטס החולה נאלץ להשאר ספון בביתו. אהבתה של ברון לצעיר חסר אמצעים שכתב שירה וחודשים אחדים לאחר שנפגשו החל לירוק דם, שהוציא לאור 3 כרכים צנועים של שירים ופואמות וזכה לביקורות קטלניות ועמד, לדעתו-הוא, לשקוע באלמוניות היתה, ללא ספק כנה ואמיצה. משהתבשרה על מותו צבעה את בגדיה בשחור והסתגרה בביתה במשך שנים רבות (ולא שהיינו דורשים זאת ממנה). כעבור 13 שנה היא נישאה לאחר, אך המשיכה לשמור בסוד על פרשת אהבתה לקיטס (גם מבעלה), אפילו לאחר ששמו נודע ברבים כאחד מגדולי המשוררים הרומנטיים בפרט, ובכלל. תלכי לך למנזר: המלט, מערכה 2, תמונה 1, בתרגומו של דורי מנור. אמירה זו של קיטס לא רק צרובה בכאב כי אם גם באירוניה. נאמנותה של פאני מוטלת בספק כשהיא "בחברת מרעיה" וקיטס רוצה אותה נאמנה כאופליה. ובתוך כך שהוא נוהג בה כהמלט באופליה ומטיל בה דופי על לא עוול בכפה, תוך שהוא מודה בכך במשתמע. המות האורב לו, הוא המזהם את נאמנותה בספק, שכן, מהם ארוסים אם לא התחייבות לאהבה עד מות? קיטס מבטא כאן ביושר מתפרץ את קנאתו לה בחייה בלעדיו ויותר מכך, את קנאתו בעצם חייה, בחיוניותה. כדאי לקרוא בהקשר זה את שיריו של חנוך לוין בקובץ "חַיַּי הַמֵּתִים". למשל, השיר הקצר "אהובתי, כאן חשך": אֲהוּבָתִי, כָּאן חשֶׁךְ,/ הָאֲדָמָה עַל עֵינַי מְהֻדֶּקֶת,/ אֲני לא רוֹאֶה עִם מִי אַתְּ מִתְחַבֶּקֶת,/ לְמִי אַתְּ לוֹחֶשֶׁת מִלִּים נִפְלָאוֹת,/ שֶׁהָיוּ רַק שֶׁלִּי, וְעַכְשָו גַּם שֶׁלּוֹ." Plumly,מגדיר את התקפי הקנאה של קיטס במכתביו לפאני כהתעמרות. בראון: Charles Brown ידידו של קיטס ובעל הבית של וונטוורת' פלייס. השניים נפגשו ב-1817 ויצאו למסע רגלי בסקוטלנד, שתועד ע"י קיטס במכתביו. מעללי הזימה שלו: …with his indecencies, במקור. לבראון היה ילד מחוץ לנשואין.

 

את מכתבו האחרון של ג'ון קיטס לפאני ברון ניתן לקרוא תואם למקור, עם הקטעים שהושמטו בפרסומים, כמו בספר שיש בידי, בעריכת Robert Gittings מ-1970 (1958), בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. קיטס לא תיקן את מכתביו ואין בהם כמעט סמני פסוק. השארתי את המכתב כפי שהוא, בלי פסקאות.

 

למען הסר ספק, דמותו של קיטס המצטיירת ממכתב יחיד זה, כמו מכל מכתביו שהותיר אחריו לעשרות, היא של צעיר עז תחושות ורוח "שאהב את החיים", כמו שאומרים אצלנו ולמרבה הצער חלה ומת בטרם עת. אין מצב שהיה נער תשוש, חולני והוזה כפי שבקשו לציירו רבים. בשנת חייו האחרונה, אמנם גברה עליו מחלתו. למרות קומתו הלא גבוהה (עם כתפיים רחבות) הוא היה משכמו ומעלה, גאון שירה ואציל נפש. יכולת ההתבוננות שלו בעצמו ובעולם, יחד עם יכולת אמפתיה שאין לה אח ורע, הזינו את הפן הסינאסתטי של שירתו, שאמנם איננה כוחנית או אובייקטיביסטית אך כמובן שגם "רגשנית" או בלתי נשלטת איננה. רכותו אופיינית לאנשי רוח שאינם "מפגינים בטחון עצמי" והדבר ניכר בהתייחסותו המתבוננת לעולם, למשל בכך שהוא משכן עצמו בדמיונו בין זרועותיה של אהובתו ולא להפך.

 

לקריאה נוספת (באנגלית), שני שירים על קיטס, פאני ברון והמות מאת: סיד קורמאן (Cid Corman) ואדגר לי מאסטרס (Edgar Lee Masters).

 

אין ספק, קיטס עצמו לא העלה בדעתו שעין זרה תיפול על מכתביו לפאני. יש בפרסומם, הבלתי נמנע אמנם, חילול גס של קדשי פרטיותם של השניים. קיטס גם לא מצא במכתביו שום ערך אמנותי בלתי תלוי כלשהו, אך כיום הם נחשבים שיאים של יופי והגות (שלא לומר ולמרבה האירוניה, של תמחור. המכתב היחיד לברון שהסתובב מחוץ לארכיונים החשובים בעולם נמכר לא מזמן ב-96 אלף פאונד בריטי). המכתבים והפתקים לברון, 37 במספר, נשמרו על ידה במסתור יחד עם מזכרות אחרות: תלתל ערמוני בתליון זהב, טבעת אירוסין משובצת אלמנדין ודיוקן מיניאטורי של המשורר מעשה ידי ג'וזף סברן (Joseph Severn), שסעד את קיטס עד מותו ברומא. יחד אתם שמרה ברון כל חייה על שלושת הפרסומים הכרוכים של קיטס שיצאו לאור בחייו ואת ספריו: דאנטה, ספנסר, מילטון וכמובן שיקספיר. את האוצר הזה העמידו בניה למכירה לאחר מות הוריהם.

 

ב-1829, שמונה שנים לאחר מותו של קיטס, ביקש ידידו צ'ארלס בראון את רשותה של פאני ברון לצטט בעילום שם שירים ומכתבים המזכירים אותה בביוגרפיה שכתב על המשורר. היא נתנה לו את הסכמתה וכתבה לו, כי,   "…אפילו ביסוס תהילתו לא ימציא לי את העונג הראוי. מבלי לתבוע עקביות יתרה לעצמי, אוכל רק לומר באמת ובתמים כי זכרו שמור עמי היטב וכי, מכיוון שדי לי בכך, טוב היה לי אם לא ידע איש מלבדי כי הוא היה אי-פעם קיים." (אפשר לקרוא גם ב- John Keats & Fanny Brawne)

 

ויליאם הולמן האנט, איור להִיפֶּרִיוֹן מאת ג'ון קיטס, רישום מ-1847. הכיתוב מתוך היפריון: למטה: הִגִּיעָה הִיא אֶת גְּדָל מִצְחָהּ הַצַּח לַקַּרְקַע, שֶׁיִהְיֶה שָׁם שֶׁפֶךְ שַׂעֲרָהּ הַמִּתְפָּרֵשׂ מַצָּע רַךְ וּמִשְׁיִי תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל סָטוּרְן – למעלה: וּדּמוּמִים נָחוּ שְׁנֵי אֵלֶּה בְלִי תְּנוּעָה כְפֶסֶל שֶׁל הַטֶּבַע בְגֻּמְחַת הַכְּנֵסִיָּה

 

ג'וֹן קִיטְס: סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 
 

סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה נוֹקְפִים שׁוּב עֲגוּמוֹת,

לְעוֹד מִינֵי תְּפִילוֹת קוֹרְאִים לָאֲנָשִׁים,

לְעוֹד מִינֵי דִּכְדּוּךְ, עוֹד מוֹרָאִים קָשִׁים,

לָשּׂוֹם עוֹד קֶּשֶׁב לִדְּרָשָׁה בְקוֹל אֵימוֹת.

וַדַּאי מוֹחוֹ שֶׁל הֶאָדָם חָגוּר עוֹז רְתָמוֹת

שֶׁל מִין כִּשׁוּף אָפֵל; שְׁכֵן בְּנֵי מִינוֹ נוֹטְּשִׁים

אֶת מַנְעַמֵּי תַּנוּר בֵּיתָּם, קְלִילוּת וְרִיגוּשׁים*,

לְשֶׁם שִׂיחָה גְּבוֹהָה בְגִּבּוֹרֵי תְּהִילּוֹת רָמוֹת

בְּרָם, בְּרָם אַף אֵלֶה, וְעוֹלֵה בִי געַל-מָה, –

צִינָה כְמוֹ מִתּוֹךְ דֻּמָּה, הַיָּה וְלא הִשְׂכַּלְתִי דַּעַת

כִּי כְמְנוֹרָה דּוֹעֵכֶת כַּךְ מַמָּשׁ גוֹוְעִים הֶמָּה;

כִּי זוֹהִי אַנְחָתַם, אֲנִיָּתַם בְּטֶרֶם שַׁעַט

אֶל טִמְיוֹן הַשִּׁכְחָה;- כִּי יִצְמֵחוּ פִרְחֵי נִטַּעַת**,

וְעוֹד רָבִּים לתְּהִילָּה אֲשֶׁר אַלְמָוֶת חוֹתַמָה.

 

*במקור, השתמש קיטס במונח Lydian airs. מנגינות או מזמורים לידיים הם פזמונים חושניים, קלילים ואווירה לידית היא אווירה של הנאה קלילה. את המונח לקח קיטס ככל הנראה מג'ון מילטון, L'Allegro.

  

**"נִטַּעַת": רבים של נִטַּע, נפעל של נָטַע, הנטועים, הם הנטעים: אילוץ לטובת החריזה.

 

Sonnet: Written in Disgust of Vulgar Superstition, נכתבה על גבו של מכתב מאוגוסט  1816 מג'ורג' קיטס לאֱחַיו ג'ון וטום. רישום בתחתית הסונטה, לפיה נכתבה על-ידי "ג'. קיטס ב-15 דקות", הוא של טום. ככל הנראה, נכתבה הסונטה במסגרת אחת מתחרויות כתיבת הסונטות שנהג לארגן ליי האנט (Leigh Hunt), ידידו של קיטס. בדרך כלל נבחר נושא והוקצב זמן לכתיבת הסונטות (Poetry manuscripts at Harvard). התוכן חושף את יחסו של קיטס לדת הממסדית. הוא מצוטט גם כמי שאמר כי איננו זקוק לאלוהים אחר על פניו של שייקספיר ("All the God I need is Shakespeare"), אך (עדיין) לא מצאתי סימוכין לכך.

 

כיצד כתב קיטס סונטה "מהודקת" שכזאת ברבע שעה? הוא לא יכול היה "לחשוב אותה" מראש משום שהחל בכתיבה רק לאחר שנבחר הנושא, זאת בהתאם לכללי התחרות. אולי כתב את הסיומות של כל שורה, בנה בדרך זו את החרוזים (אבבאאבבאגדגדדג), ורק אחר כך השלים את השורות במשקל של פֶּנְטַמֶטֶר יַאמְבִּי.

 

בנג'מין רוברט היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, 1814-20. שמן על בד, Mount St Mary's Seminary, Cincinnati

 

הצייר בנג'מין היידון (Benjamin Robert Haydon, 1786-1846), פגש במשורר ג'ון קיטס באוקטובר 1816 בביתו של ליי האנט (Leigh Hunt). יחסיהם היו קרובים מאד במשך שלוש השנים הבאות. היידון כלל את דיוקנו של קיטס בעבודתו המונומנטלית "הכניסה של ישוע לירושלים" (Christ's Triumphant Entry into Jerusalem) לצד חבריו המסאי ויליאם הזליט (William Hazlitt), המשורר ויליאם וורדסוורת (William Wordsworth) וצ'רלס לאמב ( Charles Lamb), הידוע עם אחותו מרי בעיבוד ספורי שייקספיר לילדים. הציור מציב את האמונה כמנצחת על הספקנות, המיוצגת ע"י רציונליסטים כמו וולטר וחבריו האנטי ממסדיים של הצייר בקהל מקבלי פניו של ישוע, נצחון המוצא בטוי בהבעת פניהם.

 

בדצמבר 1817 התקיימה בביתו של היידון "הסעודה האלמוּתית", כהגדרתו של זה באוטוביוגרפיה שלו. הסועדים היו קיטס, הזליט, וורדסוורת,  בן דוד של היידון וג'וזף ריצ'י (Joseph Ritchie), חוקר שמצא את מותו שנה מאוחר יותר בדרכו לטימבוקטו.  הסעודה התקיימה בסטודיו של הצייר כשהתמונה הענקית, שהעבודה עליה נמשכה שנים, תלויה כרקע מאחורי הסועדים:

 

"..וורדסוורת נטה גרונו ובמרץ פתחנו בדיון – על הומרוס, שייקספיר, מילטון ווירגיליוס. לאמב נהיה עליז ביותר ושנון עד אימה; וחידודיו, שחדרו את נעימתו הקודרת של הנאום של וורדסוורת נשמעו כהערותיו העוקצניות והפקחיות של השוטה בהפוגות מסע יסוריו של ליר. הוא פתח את פיו לדבר וציין כי אינני קשוב לנעשה, וגרם שישתו לחיי. 'ועכשיו', אמר לאמב, 'משורר אגמים שכמוך, בן נעוות המשוררים שכמותך, מדוע אתה מכנה את וולטר תפל?' כולנו יצאנו להגנתו של וורדסוורת, ועמדנו על כך שהיה אצל וולטר הלך רוח כזה שניתן היה להגדירו תפל. 'אם כך', אמר לאמב, הנה הוא וולטר – משיח האומה הצרפתית, ובהחלט ראוי גם ראוי.' בפרץ הומור שאין לתארו הוא המשיך וקינטר אותי על כך שהכנסתי את ראשו של ניוטון לתמונה שלי; 'הברנש', הוא אמר, 'לא האמין בדבר אלא אם היה נהיר כשלוש הצלעות של משולש'. והוא וקיטס הסכימו ביניהם אחר כך כי ניוטון הביא חורבן על שירת הקשת כולה בכך שצמצם אותה לכדי צבעי המנסרה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, וכולנו הרמנו כוס 'לחיי ניוטון ואבדן העצות במתמטיקה'. וורדסוורת גרם לנו עונג רב בכך שהפגין חוש הומור משובח ומבלי להעמיד פנים נכנע לכל משובותינו וצחק בכל לב כטובים שבינינו. וורדסוורת צחק רק לעתים רחוקות…". 

 

 "בציור המונומנטלי של היידון "הכניסה של ישוע לירושלים" יש דיוקן-צדודית של קיטס באיכות של 'פניו קרנו'.. ראשו של קיטס שוכן

היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, פרט

 

 בפינה הימנית של הציור מעל וורדסוורת המפגין אמונה שלמה, שלצדו ניצבים וולטר וניוטון.   בקרב הדמויות הרבות שברקע ניתן לזהות הערצה או לפחות התעניינות במשיח הנוצרי אבל קיטס עצמו, שפיו ועיניו  פעורים לרווחה, מתעניין ככל הנראה במשהו אחר. עיניו פראיות, אם לא אגנוסטיות..."                                (Posthumous Keats: A Personal Biography, by Stanley Plumly, 2008, p. 30)

 

"..כינויו הנפוץ של העולם בקרב התועים ובעלי האמונות הטפלות הינו 'עמק הבכא' שממנו עלינו להיוושע באמצעות תיווך שרירותי עם האל ולהלקח השמימה – כמה שהרעיון כבול במגבלותיו! אם תוכל לקרוא לעולם 'עמק  התחוללות הנשמה', או אז תמצא שמושו של עולם (אני מדבר עכשיו במונחים הגבוהים ביותר בנוגע לטבע האנושי ומקבל בזה את היותו אלמותי וכדבר מובן מאליו וזאת כדי להציג את המחשבה שהכתה בי ביחס לזה). אני אומר 'התחוללות הנשמה', נשמה במובחן מתבונה – אפשר שיהיו תבונות או ניצוצות אלוהיים במיליונים – אבל אין אלה נשמות עד שרכשו לעצמן זהויות, עד שכל אחת ואחת מהן נעשית עצמה כשלעצמה. תבונות הנן אטומים של תפיסה – הן יודעות והן רואות והן טהורות, תמציתו של דבר הן אלוהים – כיצד נוצרות אם כן הנשמות? כיצד אם כן זוכים הניצוצות האלוהיים הללו בזהות – כך שיחזיקו באושר המיוחד לכל אחת ואחת [מהנשמות] בקיומה האינדיוידואלי? כיצד ולא באמצעות התווך של עולם כמו זה? תקוותי היא לדון בנקודה הזו במלוא הכנות משום שאני סבור שהיא מהווה שיטת גאולה רחבת היקף בהרבה מהדת הנוצרית – ולחילופין הינה שיטה של היווצרות-הנשמה – דבר שמחוללים שלושה דברים הפועלים האחד על האחר במשך רצף מסויים של שנים – הדברים הללו הם התבונה – הלב האנושי (כפי שהוא מובחן מן התבונה או ה-mind) והעולם או חלל היסודות [החלל התלת-מימדי] המותאם לפעולתם זה על משנהו של התבונה והלב לתכלית יצירת הנשמה או התבונה שיעודה הוא קבלת תחושה של זהות. אני מתקשה לבטא את עומק השגתי – ועם זאת לדעתי משיג אני את זה – כדי שתוכל לבחון את הדבר ביתר בהירות אפשט זאת ככל האפשר – אקרא לעולם בית ספר שנוסד כדי ללמד ילדים קטנים לקרוא – ואקרא נשמה לילד יודע קרוא שהוא פרי יצירתם של בית הספר וספר הלמוד. האם אינך מבין כמה הכרחי עולם היסורים והצרות להשכלת התבונה ולשם הפיכתה לנשמה? מקום שבו על הלב לחוש ולסבול באלף דרכים שונות! הלב איננו רק ספר למוד, הוא התנך של המוחות, הוא התנסותם של המוחות, הוא הינו הפטמה שממנה יונקים השכל או התבונה את זהותם – כמה שחיי האדם שונים הם – כך נעשות נשמותיהם שונות ומובחנות, וכך בורא האל את הישויות האינדיוידואליות, נשמות, נשמות זהות של ניצוצות מהותו-שלו...". (מתוך מכתב של ג'ון קיטס לאחיו ג'ורג' ואשתו ג'ורג'יאנה מאפריל 1819, Ed., Robert Gittings, Letters of John Keats,Oxford, 1970, pp. 249-250)

 

בנג'מין רוברט היידון, דיוקן של ג'ון קיטס, רישום הכנה ל"הכניסה של ישוע לירושלים", 1816

 
%d בלוגרים אהבו את זה: