אבוי לי, כי עלי לשוב להתקינו!

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles  ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles
ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

 
 

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמָן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! (המלט בתרגום שלונסקי)

 
 

דמיטרי מנדלייב נדרש לכסא מפלט של חלום (או דמדומי עייפות, אין זה משנה), שהציע לו דימוי של מחזוריות צלילית-מוזיקלית כדי להתפרק מהמושג של המשקל האטומי. כך הגיע (כמובן, כמובן שבעקבות מחשבה ממושכת, סיסטמית ויצירתית, עם שמוש בקלפי משחק, כמו גם עם ידע מעמיק בתחומו), לדימוי של מחזוריות בכלל ולטבלה המחזורית בפרט. יכולה פריצת פתאום כזאת לקרות רק בתום תקופה ממושכת של תקיעות ואין מוצא, אימה אפוקליפטית אפילו.

 

ובתקופה כזאת אנו חיים. סוף העולם המוכר איננו מצטיין בנהרות של דם דווקא (ולא שאין כאלה בסביבה). חומות יריחו של הדת, המדע, מדינות הלאום או המשטר הדמוקרטי, כמו גם הנאורות, כל אלה לא התמוטטו לצלילי הפיצוץ האטומי ושירים, הם עדיין נכתבים אחרי אושוויץ. חריקת העצירה של גלגלי המודרנה נשמעת רק עתה ואין אלה החצוצרות של הפוסט מודרניזם האקדמי המכריזות על כך. את היללות וחריקת השיניים של האדם הגלובלי אנו שומעים, האדם שתוחלת חייו והגיונם הפכו לגיהנום חסר פשר ותקווה. הכל מתפרק – והממשלות מקצצות בנטיעות ובפנסיות. כך פועלים משטרים תשושי נפש: הם עוברים משוטים לעקרבים. אין לצפות מהם להמצאת הגלגל לא כל שכן לחשיבה מחדש של השיטה. שיטה, ממציאים רק מחוץ לשיטה.

 

וזאת היא מטלתו של מי שמוכן להתנגח בקיר ביחד עם שאר חריגים של "תלכו לעבוד". יושבים מומחים באולפן טלוויזיה המשולם מכיסו של האביון הלאומי ומסבירים בצל מצחם, כי לאנשים אין פנסיה משום שהם "אופטימיים" מדי. הפוך, גוטה! בשלך ושכמותך הם שרויים בכלל במצב של הישרדות מידית שאין ביכולתם להחלץ ממנה. מה פנסיה? הילדים צריכים קייטנה כדי שהם, "האופטימיים" המשוללים ראיה עתידית כלשהי יוכלו לצאת לעבוד, עכשיו. עכשיו צריך לקנות ספרי למוד, מחברות ותיקים. וכן, יש גם להנות משהו, ובדחיפות. כי מהי הזכות להנאה אם לא זכות יסוד? ההנאה, השמחה, היא המציינת חיים "ראויים", היא המניחה כתנאי את החירות ושאר הזכויות. חיים כאלה צריכים שלא יהיו אפופי חרדות, שיצטיינו בזמן פנוי שעניינו חירות אישית, במרחב פנוי ובמותרות הכרחיים, שהם חפץ או עיסוק המספקים הנאה. זכותו של אדם על זמנו, צריך אדם זמן לילדיו, לבן זוגו, לעצמו.

 

ואילו הטבח חסר הרחמים שנעשה בעתידו של אזרח "המפותחות" מציב אותו על קרקע משותפת עם אחרון עובדי היזע בסין ובאינדונזיה הרחוקות. והיא רועדת בסולם תנכי, הקרקע הזאת. לא גוועים ברעב כאן? גם ביוון אין כרֵסות נפוחות, אמנם, אבל גם להם אין עתיד. ופנסיה היא חשיבה עתידית שאמורה להיות זכות מובנית בחיי כל אזרח בכל מקום. אין הוא אמור "לתכנן" לעצמו פנסיה ממש כשם שאיננו אמור לבנות לעצמו רכבת שתקח אותו לעבודה. תלוש משכורת אמור להיות לו, וזה, הוא אמור להיות ברור ושקוף ולכלול עמודת פנסיה מובנת לכל, כך שיתאפשר לו לא רק לצייר לעצמו עתיד אלא גם לשאת ולתת עליו עם מישהו ממשי. זוהי משמעות ראית העתיד. ועתיד אין. הורגים אותו. בהדרגה אמנם, אך בעינויים קשים המערפלים את תפיסות המרחב והזמן. פשעים נגד האנושות הם תמיד שקופים בהתחלה, בלתי נראים ומובנים מאליהם, נידרשים אפילו.  

 

רק התפרקות לכאורה מאחריות לחיי היומיום הידועים תאפשר, למי שרוצה לקחת אחריות למפעל של יצירת עולם חדש, להתרכז במשימה. לא מוכרחים להפסיק לעבוד ולהתפרנס לשם כך, אבל מוכרחים, איכשהו, להפסיק להזדהות עם התועלת הדמיונית שיש בסגנון החיים הזה כי היא לא קיימת. כפי שהדברים נראים כיום אין בחיי העמל הנוכחיים, יהיו אלה פיזיים, אנלוגיים או דיגיטליים ככל שיהיו, שום שחר ושום תועלת לבד מאילוצי ההישרדות המיידית. העתיד מת. ואנו הם אלה שצריכים להמציא לנו אחר תחתיו.

 
Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

 

מודעות פרסומת

שייקספיר: When in Disgrace

 

הסונֵטה ה-29 במספר של שייקספיר שייכת למחזור הסונטות שנכתבו ל"עלם הצח", שזהותו נותרה עלומה. הפעימות הריתמיות של הסונטה עגומות והן נעצרות בפסיקים, היכן שהלב מחסיר, נצרב. האהוב הוא השתקפות הטוב במשורר, כלומר שירו, ובו הוא יכול לאהוב שוב את עצמו.

 

רופוס ויינרייט (Rufus Wainwright) הלחין ושר, פרשנות מושלמת:

 

 

 

נִבְגָּד בְּיַד מַזָּל וְלא רָצוּי לְאִישׁ

גַּלְמוּד אֶשָׂא קִינָה עַל שֵׁפֶל מְקוֹמִי,

מַרְגִּיז בְּצִרְחוֹתַי רָקִיעַ מַחֲרִישׁ,                                       

בִּקְלַסְתֵּרִי אַבִּיט וַאֲקַלֵּל יוֹמִי.

גּוֹרַל זָרִים אֶחְמוֹד, פְּלוֹנִי כִּשְׁרוֹנוֹתָיו,

לָזֶה זְכֻיּוֹת יָתֵר וּלְאַחֵר תִּקְווֹת;

עֵינִי צָרָה בָּאִישׁ כִּי מְרֻבִּים רֵעָיו,

וּמִמֵּיטָב שֶׁבִּי אֲנִי בּוֹחֵל עַד כְּלוֹת.

כּה אֲהַרְהֵר נִכְלָם, וּבְעַצְמִי אֶמְאַס,

כִּי אָז אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ וְשָׁב לִבִּי לִפְעוֹם.

וְשׁוּב הוֹמִים חַיַּי כְּעֶפְרוֹנִי הַטָּס

מֵאֶרֶץ לִשְׁחָקִים, וְרָן חַסְדֵי מָרוֹם.  

כִּי בְּאַהֲבָתְךָ לִי אֹשֶׁר וּבְרָכָה, 

וְלא אָמִיר אוֹתָהּ וְלוּ בְּכֵס מְלוּכָה.

 
                                 תרגם: אריה סתיו: סונטות שקספיר – הַזְּמַן הַנָּס, חוֹמֵק אֶל 
  נֶצַח כְּגַנָּב, הוצאת דביר, 2000.  
 

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף,  Ham House, Surrey, UK. Via Bridgeman Images

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף, British Galleries, Victoria and Albert Museum, London. Via Bridgeman Images

 

 הצעיר האליזבטני המסתורי האפוף בלהבות הוא ציור מיניאטורי שנועד ל"שמוש פרטי", כמו אלה שאנו מחזיקים כיום בארנק או אוצרים באיפון. בגרדיאן הבריטי הדן במיניאטורה של ניקולאס הילארד (1547-1619) מתוארת הדמות כ"איש צעיר, פרום חולצה, הבוער אליך".

 

בהקשר זה, כדאי להאזין לשיר "מוצא האהבה" (The Origin of Love), מילים: ג'ון קמרון מיצ'ל (John Cameron Mitchell) , לחן: סטיבן טראסק (Stephen Trask), שבוצע במקורו במיוזיקל (מחזה וסרט) Hedwig And The Angry Inch, בעברית: "הדוויג והשארית העצבנית", שיצא באלבום ב-1991.

 

השיר מפתח רעיון הלקוח מדיאלוג "המשתה" לאפלטון, מהמיתוס שפורש בנאומו אריסטופנס. לפיו, היה האדם בשחר ימיו אנדרוגינוס, יצור שלם, אחדות זכרית-נקבית שלא ידעה אהבה ותשוקה. משום שאחדות שלמה זו סיכנה את עליונות האלים, ביתר זאוס את האדם לשניים, זכר ונקבה, החשים לעולם את החתך (שנקשר ונשאר לזכרון כצלקת במרכז הגוף: הטבור). השיר מוסיף פרשנות למקור האהבה כפצע של כיסופים, ארוס, של הזכר והנקבה זה-לזה. לפי פרשנות זו, אין מדובר אלא בכיסופיו של אדם למקורו-שלו, לשלמותו, לעצמו. שכן, במקור הזכריות נחבאת מהות נקבית חסרה, ולהפך. כאן, בביצוע של רופוס ויינרייט, הרך יותר מזה המקורי, שכדאי בהחלט להכיר בביצוע דראג מתוק-מריר.

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: