מעולם לא

 

 

 

מֵעוֹלָם לֹא אָבַד לִי דָּבָר לֹא

גָּבִיעַ שָׁחוֹר יַהֲלוֹם לֹא

מִלָּה לֹא

טָעוּת

אוֹ לֹא מֵעוֹלָם

מֵעוֹלָם לֹא אַבֲד לִי דָּבָר מֵעוֹלָם

 

הַעוֹלָם  הַעוֹלָם

 

לְעוֹלָם הָעוֹלָם לֹא נִפְגָּם אֵיךְ מָלֵא אִם נִפְגָּם

 

 

 

 

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,  The Getty Museum, Los Angeles

Il Pordenone, מתווה הכנה ל"רצח סנט פטר המרטיר", 1526-1528. גיר אדום,
The Getty Museum, Los Angeles

 

פטר הקדוש מוורונה, זה הקרוי גם "פטר המרטיר" , נרצח  בהזמנה ע"י שונאים אידאולוגיים. אומנותו של הרוצח השכיר, המקדש במעשהו את קורבנו, היא גם הדימוי ברישום של פורדנונה וגם אומנותו של הצייר עצמו. יש קשר עמוק בין אלימות וידע, כנאמר "מלמד ידי למלחמה" (שמואל, תהלים). רצח הוא מיומנות, אומנות המחוייבת לדרישות אסתטיות של דיוק, נקיון וכיו"ב.

 

על אותו הרצף, עושה הרצח המאוגד את הלאום בכך שהוא מלבן ומחשל את ההתאגדות לכוח מחייה וממית.

 

אנו רואים בתמונה את אחיזת הגוף המיומנת. המאכלת שביד המתנקש כמוה כמכחול ביד האמן כשהוא נפגש בנסיבות המשתנות ונותן בהן צורה היודעת ומיידעת אותנו. במיומנות האצורה בגופו ומתחדשת במפגש עם קורבנו רוקדים השניים את מחול ההמתה. מבטו של הרוצח חותך, בקו מקביל לסכין, את מבטו המתחנן של קורבנו המבקש אחר זה שלו כשהוא משסף את צווארו.

 

החומר, שהונפש וקם לתחייה, נע על הספקטרום של מחזורי הדם, היום, החיים והמוות, שבין הנייר האדמדם לבין הגיר האדום כעפר שתוי.

 

כמו שקורה פעמים רבות, מגלה רישום ההכנה של פורדנונה את הסוד שיוסתר היטב תחת מחלצות העבודה הגמורה. אין הרישום ייצוג סתם ואובייקט דומם. או לא. הדימוי איננו משהו שרק "מעמיד בפנינו" התרחשות היסטורית ואנשים (שאפילו אנו מאמינים בקיומם אין אנו מכירים את עובדות קיומם). אין הדימוי כבול למה שמיוצג על הנייר. הדימוי הוא השלכה של הישות המציירת בצאתה להזדווגות יוצרת עם המבט המתבונן, שלנו, הצופים בו. הוא מייצר את המבט שלנו ויוצא לרקוד אתו את הריקוד האינטימי ביותר של הבריאה וההמתה. הוא מעורר את ההתבוננות לחיים ומלמד אותה להתבונן בעצמה הרואה, היודעת והעושה.

 

חמש מאות השנים מאז שעמד האמן מול הרישום הזה חלפו ואינן כלא היו. הדימוי הזה גובר על הזמן כשהוא מייצר את עכשיו ההתבוננות שלנו. הוא מראה לנו, הדימוי האמנותי, כי הזמן הוא אשלייה ונוטע אותנו בעכשיו ההתבוננות הנצחי. זה תלמודו של המורה הנעלם בדימוי. וזהו הנעלם הגדול שיש לדעת: המוות איננו. הרצח הוא מעשה סרק שמשיג את היפוכו ומי שמרים יד על רעו רק מעניק לו את הנצח.

 

 

בחינה של עסקת שליט: חיים תמורת שחרור רוצחים

P.J. Crook, בנים של אמהות אחרות, אקריליק על עץ ובד, 1991

שאלה לקרוביהם הכואבים של נרצחים בפגועי טרור, הזועמים על כך שרוצחי יקיריהם שוחררו במסגרת "עסקת שליט":

אם היו מציעים לכם עסקת "חיים תמורת שחרור", אשר במסגרתה יוּשְׁבוּ יקיריכם לחיים תמורת שחרור רוצחיהם לחופשי (לחיים נטולי סייגים מבחינת היכולת לפעול על פי מצפונם ורצונם), מה הייתה אז תשובתכם?

אם הייתם בוחרים בהשבת אהוביכם לחיים – אזי אין לכם שום זכות, לא מבחינת שקילות ולא מהבחינה המוסרית, לתבוע היום את השארתם בכלא של רוצחיהם. שכן, עסקת החליפין הנוכחית השיבה את גלעד שליט לחיים.

אבל מצד שני, אם העדפתם את הזכות שניתנה לכם מן הצדק להעניש את הרוצחים (שהרי מעשה הרצח עצמו לא נהפך ולא נמחק) ולהשאירם בכלא, הרי אז נעשיתם שותפים היפותטיים לרצח. זאת, מכיוון שבמקרה כזה אתם בוחרים להשאיר את יקיריכם בין המתים.

תשובה אפשרית אחרת וחזקה יותר תהיה, כי משוואת החליפין צריכה להיות ישירה, נקודתית ואישית. כלומר, להיות מורכבת משחרור "הרוצח שלכם" אך ורק תמורת השבתו לחיים של "הנרצח שלכם". תשובה כזאת מגלמת ראייה סימטרִית של הצדק על פי העקרון העתיק של "עין תחת עין".

אבל שוב, משוואה נוקשה של צדק מתמטי מסוג זה לא הייתה מאפשרת לכם להשיב לחיים את יקיריכם שעל דמם השפוך אתם זועקים, ממש כשם ודווקא משום שהיא לא הייתה הופכת את מעשה הרצח ולא הייתה רוחצת את ידי הרוצחים מן הדם ששפכו. המשוואה הקשוחה של הצדק לא הייתה מאפשרת בשום אופן שחרורם של רוצחים ולפי מדתה אף הייתה דורשת בלי תנאי את רציחתם-הם.

בחינת הצדק באמצעות המשוואה המדודה והקשוחה מרחיבה את תחומי חלותו גם עליכם והופכת אתכם לרוצחים בכוח. הרי, לא רק שהייתם משאירים את מעשה הרצח על כנו אלא גם מעניקים, באמצעות עסקת החליפין, היתר עקרוני ומוחלט לרצח.

ועוד יותר, העקרון של מידה-כנגד-מידה מעלה את הרצח לשלב העליון בסולם המוסר ומעניק לו מעמד של צווי. בצדק משוואתי מסוג זה מקבל הרצח צידוק עקרוני ומקבל את בטויו המעשי בזמן בהשתלשלות של עין-תחת-עין-תחת-עין.. כך עד אין קץ.

משום כך, טרחו המפרשים על החלשת חלותה של משוואת הצדק המידתי. החלשת חלותו של מה שאנו מכנים "צדק תנכי", היא המעניקה תקפות לטיעונים נגד עונש מוות (שאותו רבים מהטוענים נגד עסקת שליט תובעים ומצדיקים).

רבים מהמפרשים מבקשים להחליש את חלות "הצדק התנכי" בעודם דבקים באלוהותם של כתבי הקודש, כלומר במוחלטות ובשרירות הנצחית והאוניברסלית שלהם. אחרים, מתייחסים אל הכתבים הללו כאל טקסטים היסטוריים שנכתבו על-ידי בני אדם ושניתן למצוא בהם פרכות, שגיאות וסתירות.

אבל, פרכות, שגיאות וסתירות אינן פוסלות או שוללות את אלוהותו של טקסט שנכתב בידי בני אנוש. כי, ברגע שאנו מניחים את חירות הבחירה בתור יסוד אנושי מוחלט, קיים, שריר ואוניברסלי, דהיינו בתור יסוד האלוהי שבאדם, אזי אין אנושיותנו, על כל פניה הנקלים, שוללת את אלוהותנו.   

%d בלוגרים אהבו את זה: