כריסטופר פלאמר מפיו של נבוקוב על קפקא: יופי הוא חמלה

 

אין ליופי מליצים בימינו, ובקרב קובעי המדיניות האינטלקטואלית והאמנותית הוא, לא כל שכן הדבקוּת בו, נחשבים סמן של נחיתות. חשבתי על כך בשבוע שבו אני מתרגמת את הפואמה "ליל סנט אגנס" של ג'ון קיטס שכל-כולה הזדווגות (אין מלה אחרת לתאר את זה) של צבע, מוסיקה ומלים לכדי יופי מפואר שמדבר בעד עצמו, מוכיח את עצמו בתור נאורות. ביופי כזה נמצאת ההוכחה, שאין אווילי מן העמדה הצינית כלפי העולם, שרק פחדנות מסתתרת מאחוריה.  

 
Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

 

יחד עם העבודה על קיטס אני קוראת את "החולה הנצחי" של חנוך לוין. לכאורה, אין רחוקים יותר זה-מזה כמו השניים הללו. ולא רק בדורות ובמגמות הדור אלא ביחס ליופי, שלוין חודר אותו תוך כדי שהוא הופך את כל השאיפות ליפי החיים לתמונת עולם נלעגת עד מוות. אבל כשחנוך לוין חוזר על "המלמול הנצחי" של האוהב ב"החולה הנצחי" שלו, "…יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב…", וכך הלאה – בחוסר חמלה גמור, לכאורה, כלפי הדמות הנלעגת שלו, הוא משיג בדיוק את מה שהוא לכאורה בועט בו, את ההוכחה שיופי הוא חמלה וחמלה היא יופי.

 
Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

 
 

בדיוק על כך מדברת דמותו של ולדימיר נאבוקוב המשוחקת על ידי כריסטופר פלאמר, המרצה על "הגלגול" של קפקא בפני תלמידיו, בנאום הנפלא שלהלן: 

 
 

ובהקשר לאירועי הירי האחרונים בארה"ב, קטע מדיון שנערך עם יוצר "באולינג לקולומביין", מייקל מור, על האלימות באמריקה. הדיון נערך בעקבות הירי בבית הקולנוע "אורורה" בקולורדו, ביולי האחרון.

 
 

ניתן גם לצפות בדיון כולו, ולשמוע את דברי הטעם הזועמים של מייקל מור.  

 
 
Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

 
מודעות פרסומת

אלדוס האקסלי על בתי הכלא המטאפיסיים של פִּיראנֶזי

 

ג'ובאני בטיסטה פיראנזי (1720-1778 ,Giovanni Battista  Piranesi) , ארכיטקט של בניין אחד, משחזר מבנים עתיקים ואמן הדפס, ידוע היום בעיקר בזכות סדרת תצריבי בתי הכלא הדמיוניים (Carceri d`Invenzione) מ-1778. הדימויים הללו, אותם פיתח מהחורבות הרומאיות שברישומיהן התמחה, עוררו את דמיונם ההוגה של רבים, ביניהם הסופר האלדוס האקסלי. האקסלי מזוהה בעיקר עם דיסטופיות ובעיקר עם עולם חדש מופלא, אך אלה מאפיינות בעיקר את נעורי כתיבתו. בהמשך הוא עבר לאוטופיות מטאפיסיות-רוחניות שאינן תלויות חברה. הוא האמין בסמים מרחיבי תודעה וביכולתם לקרב את המשתמש בהם להארה, לתודעה המוחלטת של אמת הנמצאים כפי שהם לעצמם, תודעה הנולדת בהתאחדות הפיסי עם המטאפיסי.

להלן, קטעים מחיבורו של האקסלי על בתי הכלא של פיראנזי. הקישור למקור נמצא מטה.

 

"..בנוסף לבתי הכלא שבמציאות ההיסטורית, אלה המוסדרים בקיצוניות כמו גם אלה שאנרכיה שוררת בהם, אנרכיה המייצרת גיהינום של כאוס פיסי ומוסרי, קיימים גם בתי כלא אחרים, אמנם פנטסטיים ולא מוחשיים – בתי הכלא המטאפיסיים, אשר מושבם בתוככי הרוח וחומותיהם עשויות סיוט ואבדן עשתונות, כבליהם אימה וסיגופיהם אשמה אישית אף גם כוללנית. רחוב אוקספורד של תומס דה קוינסי (Thomas De Quincy)  והדרך שבה חזה את מותו הפתאומי היו בתי כלא ממין זה. כזאת היתה התופת המפוארת שתוארה על ידי בקפורד (Beckford) בוואתק (Vathek). כאלה היו הטירות, אולמות המשפט, מושבות העונשין המאכלסים את גיבורי הרומנים של קפקא. ובמעבר מעולם המילים לעולם הצורות, נמצאים בתי הכלא המטאפיסיים שעוצמת התווייתם מיוחדת במינה בתצריבים של פיראנֶזי, שהם זרים, מוזרים ומלאי יופי יחיד ומיוחד במינו.."

 

"גלוי לעין כי כל לוחות הסדרה הם גרסאות של אותו סימבול עצמו הפונה אל דברים הנמצאים במעמקים הפיסיים והמטאפיסים של הנשמות האנושיות – ל-acedia (אפתיה) ומבוכה, לסיוט ול- angst (אימה), לאבוד העשתונות ואבדן העצות מבהלה.

 

"העובדה המטרידה והגלויה מכל בנוגע לבורות הכליאה הללו היא אפס הטעם המוחלט השורר בהם. הארכיטקטורה שלהם קולוסלית, רבת הוד והדר. עלינו לחוש כי גאונותם של אמנים גדולים ועמלם של עבדים רבים מספור היתה במלאכת ההקמה של המונומנטים הללו, שכל פרט ופרט בהם נטול תכלית כלשהי.

"ואמנם נטול תכלית: שכן המדרגות אינן מובילות לשום מקום, הקשתות אינן תומכות בדבר לבד ממשקלן שלהן והן מקיפות מרחבים עצומים שלעולם אינם אולמות ממש, כי אם מבואות, בתי גבב, פרוזדורים ותוספות בניה. וכמו כן סולמות עץ, כבשׁים תלולים ומעברים צרים מרבבים מכל עבר את האבן הציקלופית (Cyclopaean) הזו. ומלאכת הגיבוב לשם גיבוב באה, משום שכל הדרכים הרעועות הללו נעות דרך החלל בהפגנתיות לאין יעד. מתחת להם, על הרצפה, ניצבות מכונות ענק שאינן מוכשרות לעשות דבר מסוים כלשהו ומן הקשתות מעל תלויים חבלים שאינם נושאים דבר לבד מרמז מחליא לעינויים. כמה מבתי הכלא מוארים בחלונות צרים בלבד. אחרים פעורים למחצה אל השמים, עם רמיזות לעוד קשתות וקירות נוספים במרחק. אבל אפילו במקום שהסגירות נשלמת פחות או יותר, תמיד מצליח פיראנזי לתת רושם כי אפס הטעם הקולוסלי הזה ממשיך והולך לאינסוף ומקביל בהיקפו ליקום. דמויות ספורות, קטנות ונטולות פנים, רדופות צללים, עסוקות בפעילות שאינה ניתנת לזיהוי ומבלי להקדיש תשומת לב כלשהי האחת לרעותה. נוכחותן המזערית מדגישה ביתר שאת את העובדה כי אין איש בבית.

 
Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 15 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1760. Etching, Via Ketter Kunst

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 15 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1760. תחריט, via Ketter Kuns

 

"באופן פיסיולוגי, כל בן אנוש הרי הוא גלמוד תמיד, סובל בבדידותו ונהנה בבדידותו, באין יכולת לשתף את רעיו בהוויות החיים. אם אמנם מוכל-עצמו, לעולם אין אורגניזם-אִי זה מספיק לעצמו. כל בדידות חיה תלויה בבדידויות חיות אחרות, ובאופן גמור עוד יותר, באוקינוס של הויה שממנו הוא מרומם את צוק האינדיוידואליות הזעיר שלו. מימוש הפרדוקס הזה של בדידות הנטועה בתלות, של בידוד המלווה חדלות, הוא הסיבה העקרית למבוכה ו-acedia ואימה. ומבוכה ו-acedia ואימה, מגבירות, כמובן, את תחושת הבדידות ונותנות בפרדוקס האנושי את טעמו הטרגי היתר.

 

"שוכני בתי הכלא של פיראנזי הם הצופים נואשות בעולמות פאר הללו, בחבלי לידה הללו – בהדר זה שאין לו משמעות, בזה הסבל האינסופי והבלתי נתפס, שמעל ומעבר יכולתו של אדם להבין ולשאת.

 

"נאמר כי הרעיון הראשון לבתי הכלא שלו בא לפיראנזי בהזיית קדחת. אין להטיל ספק, עם זאת, בכך, שהרעיון הראשון לא היה האחרון; שכן כמה מן התחריטים קיימים במצבים מוקדמים, שבהם חסרים רבים מן הפרטים שאנו מכירים, המאפיינים והמטרידים ביותר של בתי הכלא האלה. מכאן יש להסיק כי הלך הרוח המבוטא בעבודות הללו היה כרוני לפיראנזי, כרוני ובמובן מסוים תקין. אפשר שקדחת עוררה את בתי הכלא; אך בשנים שחלפו בין הנסיונות הראשוניים של פירנזי והוצאתם לאור של התצריבים,  הישנות מצבי הרוח של המבוכה, ה-acedia וה-angst אחראיים בהכרח וכפי שאנו רואים עתה, לסמלים האפלים אף גם החיוניים של החבלים, המכונות נטולות התכלית, גשרי ומדרגות העץ הארעיים…"

 
Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 16 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1749-1750. תחריט,   via Katter Kunst

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 16 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1749-1750. תחריט,
via Katter Kunst

 

את כל המסה של אלדוס האקסלי כדאי לקרוא ב: Aldous Huxley on Piranesi’s Prisons

 

 ציטוט נפלא של דה קוינסי (De Quincey) על פירנזי ב-WorldLingo:

 

עוד כתבו על בתי הכלא של פירנזי:

 

Margurite Yourcenar, The Dark Brain of Piranesi and Other Essays

 

  John Wilton-Ely,J., The Mind and Art of Giovanni Battista Piranesi

    

תערוכה מקיפה של האמן מסתיימת באמצע ינואר במוזיאון Fondazione Giorgio Cini באי San Giorgio Maggiore, ונציה.

 

Giovanni Battista Piranesi, Carceri d`Invenzione, Etching, 1761

קפקא: המתאבד

                                 
         
 

המתאבד הוא אסיר, הרואה עמוד-תלייה מוקם בחצר בית-הכלא,

חושב בטעות כי העמוד נועד לו, פורץ מתאו בלילה, יורד ותולה את עצמו.

                                                              פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק

 

התאבדות איננה כשל מוסרי (רצח עצמי), אלא מעשה של הצלה עצמית. הכשל המוסרי של טעותו (אם אכן מדובר בטעות) מוטל על אחרים, אם ישנם כאלה.

 

מנקודת מבטו של המתאבד, הוא עושה מעשה אחרון של חמלה ואהבה עצמית, מעשה אחרון בהחלט של היודע. כל דיבור שאיננו בשורת שחרור הוא בבחינת נביחה מרושעת של כלבי הגהנום. אין למתאבד חברים. יש בעולמו רק סוהרים ורוצחים.

 

שיקום הפילוסוף שהצליח לדון כראוי בהתאבדות לפני או אחרי המשפט הקצר האחד הנ"ל שכתב קפקא.

 
%d בלוגרים אהבו את זה: