פיטר בויל: הבנקאי שרכש את הכוכבים

August Sander, בנקאי, 1929.  Tate, London

August Sander, בנקאי, 1929.
Tate, London

 

הבנקאי שרכש את הכוכבים לקח אותי אל המצפה שלו על גבעה בפאתי רומא. "הבט", הוא אמר, "ההוא זה איפה שאני אגור וההוא בשביל בתי וההוא זה איפה שתגור אשתי." "ואלה שאין להם כסף עוברים גם הם לכוכבים אחרי מותם?" שאלתי. "בוודאי", הוא מושך כתפיים בשלווה, "יהיה עליהם לבלות את זמנם עם הרימה והתולעה אך אין דבר שימנע מהם רכישה מאוגדת של מניה בכוכב. גם לתולע יש נוכחות מַבְלַחַת השזורה בדממה מעל, וכמו-כן, מיהו שיכול לעמוד על מניין כוכבי השליטים שבציות לחוקי הבעירה נגרעים והולכים במה שאין לנו אלא לכנותו מצעד הליקויים בנוהַר." "האם יבואו השמים והכוכבים אל סופם?" שאלתי אותו. הוא שותק ומוציא מכיסו שעון זהב כבד שבתוכו ניתן לראות שעוני זהב קטנים יותר שכל אחד מהם מכיל שעונים נוספים והאחרונים, הקטנים ביותר, נִקוּדִים של חול מֻזהב. הבנקאי הוא אזרח מפוקח המסדיר את הרווח וההפסד של המסע. תחשיביו הכבירים נתונים במגירת עץ בה אומדים שרביטים של מרקורי את האמת שלהם. עתה פרים ורבים שברירי זוהר על זרועו המושטת ואני איני יודע עוד מה השמים, מה היד, מה הקדוּשה הלא מוצהרת של נֶמֶק עָפָר נוֹגֵהַּ.

 

Peter Boyle, The Banker who owns the stars

 

פיטר בויל הוא משורר ומתרגם אוסטרלי

 

Slavoj Zizek, First as Tragedy, Then as Farce, animated

 
 
מודעות פרסומת

מהתפרקות הקפיטליזם לשעבוד? (על-פי ובר)

 
Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

הקפיטליזם איננו סטרוקטורה, שיטה כלכלית בלבד אלא עמדה נפשית, תודעת עולם ואדם. הסוציולוג מקס ובר מציג אותו בתור "הרוח" (מקבץ האמונות המניעות, האתוס) שנזרעה במצע הרציונליסטי של האתיקה הפרוטסטנטית. 

 

הקריאה בוובר כמוה כמסע לארצות נעלמות דרך שבילים נידחים שכבשום עשבים שוטים. אורח מחשבתו סוטה, מעשה שטן, מן האתיקה הרציונליסטית של הכתיבה המדעית הקפיטליסטית שאת מקורותיו יצא לגלות. ובר כתב ספרות (העושה אמנם שמוש בתעודות היסטוריות). ואילו האתיקה של המדעיות הקפיטליסטית, היא מלמדת ריחוק וניתוק מן האובייקט הנחקר, אובייקטיביזם. כמוהו כפרקטיקה של המדע הקפיטליסטי שהיא מבנית, צורנית, נוסחתית ושואפת לאמדנות, לכימות וכמובן, לעמידה בתנאי השחזור וההחזרה. לכן מה שאנו מחשיבים בתור הא' הידיעה של מדע מחבב באופן טבעי את הסטרוקטורות הטהורות על-פני תכנים ואיכויות, מרשמים וסיפורת תבונית. אל הסטרוקטורות (כמו גם אל פירוקן) יפנה הכותב בגלימת מדען. ורצויות מן הסטרוקטורה המושגית המתמטיקה ובתה המעשית, הסטטיסטיקה.

 
Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

 

 

הפניה לאיכויות, היא שהדירה את מקס ובר אל מחלקת ההיסטוריה של המדע, הרחק מהפרקטיקה של הפקולטה למדעי החברה המתיימרים למדעיות. ובעיקר הוא משמש בתור משל מהופך לקארל מארקס, שפנה לסטרוקטורות ניתנות לשחזור והריהו פורה ומשגשג בשיטתו גם היום.

 

ומשבא הקפיטליזם אל שברו, נחוץ לנו לחשוב מחדש את מחשבת העולם. נתקשה לעשות זאת בתחום שלטונה של האקדמיה, שהיא מלכתחילה תוצר של האתיקה והפרקטיקה הקפיטליסטיות. הרי שברונו של הקפיטליזם מוכרח להיות גם שברונה של האקדמיה בתור תודעה קולקטיבית מובנית, מוסכמת ומוסדית השרויה בתהליך תמידי של החזרה. העין, היא איננה רואה את עצמה.

 

ומקס ובר הוא התחלה, מהוססת אמנם, אך טובה. פרויד, לעומתו, לא יוכל לשמש נקודת מוצא מקבילה בחקר החברות האנושיות משום שתורתו מתיימרת להיות מדע המשעבד את החלום לסטרוקטורה טהורה. הנשים הכותבות היו הראשונות להתקומם על שפרויד הפך את "האשה" לסטרוקטורת-צל של "האדם". אבל הן לא נשמעו "מדעיות" ונדחקו משום כך לתחום הנחשב פוליטי בעקרו הקרוי "מגדר". דבריהן נחשבים "מביעים" ולמצער "מתארים" יותר מאשר טוענים טענה. האתיקה הבורגנית של המדע גברה עליהן בהחשיבה אותן כמי שקנאת פין דוברת מפיהן, יותר מכך כמי שמוכיחות אותה מחדש. האליל לעולם איננו שוקע כי המדמנה שבה הוא משגשג מבטיחה את זריחתו מחדש. המדעיות מבטיחה סדרי עולם. 

 
Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

בספרו "על הכריזמה ובניית המוסדות" (עמ. 86-89), קושר ובר את הרציונל של הקפיטליזם המודרני, שעניינו חישוביות ואיזון ספרים אובייקטיבי עם חיסול העבדות. לא הדחף ההומני ביעֵר את העבדות ולא תודעת זכויות האדם, לא כל שכן "הנאורות" או "הקדמה" – אובייקטיביזם המחשב רווח מול הפסד, הוא שעשה זאת. את ההבחנה הזאת לא ניתן לכנס בסטרוקטורות יעילות, מרקסיסטיות או אחרות משום שמדובר כאן ברוח ובתודעה, בהשקפת עולם ובתכניה. ומכיוון שניתוח כזה איננו עומד בעקרון ההפרכה של המדעיות, מכיוון שלא ניתן להוכיחו או להפריכו, הוא נידון להישאר בתחום ההיסטוריה של מדע הסוציולוגיה. 

 

מחליפו של הקפיטליזם, אם ימשיך ויודרך על ידי חלקים נבחרים של האתיקה הישנה, בהחלט אפשרי כי ישיב בצורה זו או אחרת את העבדות אם ימצא בה תועלת. 

 
Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

ובר טוען, כי העבדות חוסלה משום שלא השתלם לקפיטליסט הרציונלי להשקיע משאבים ברווחת עבדיו כדי שיהיו כשירים לעמל. הקפיטליסט חישב ומצא כי ההשקעה במדורו, מזונו ורבייתו של העבד נוגסת בעמודת הרווח של טבלת המאזן שלו. לכן, נוצר

 

"הכרח שיהיו בני-אדם שיהיו נאלצים מבחינה כלכלית – ולא רק מסוגלים מבחינה משפטית – למכור את עבודתם בשוק בלי הגבלה.

 

"הרי זה מנוגד למהותו של הקפיטליזם אם נעדרת שכבה כזאת של חסרי-רכוש, מעמד הנאלץ למכור את שירותי העבודה שלו כדי לחיות – ובלעדי כך לא תיתכן התפתחות הקפיטליזם;

 

"ובדומה לזה אין הוא אפשרי אם מצויה-בעין רק עבודה בלתי-חופשית. החישוב הקפיטליסטי הרציונלי אפשרי רק על הבסיס של כוח-עבודה חופשי; רק במקום שכתוצאה מקיומם של פועלים המציעים את עצמם מרצונם החופשי, להלכה, אך למעשה באֶכף שוט הרעב [וכמובן שוט המדור והרביה, או הזוגיות המוסדית ובכלל מה שקרוי "החיים הטובים"], רק שם יכולים מחיריהם של מוצרים להיקבע חד-משמעית מראש על-פי הסכם." (שם)

 
Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

במלים אלה של ובר, השוכן על מדף המומיות בהיסטוריה של המדעים, אני קוראת את האזהרה המוכמנת בדברים שאמר ולרשטיין המצוטטים ברשימתי הקודמת: עבדות חדשה עלולה לבוא במקום הקפיטליזם והדמוקרטיה הייצוגית המשגשגת על מצעו.

 
 

לקריאה נוספת: 

 

‫מכס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. תרגם מגרמנית: ברוך מורן. אחרית דבר מאת ש. נ. אייזנשטדט. תל אביב, עם עובד, תשמ"ד.

 

מקס ובר, "על הכריזמה ובניית המוסדות", מבחר כתבים, בעריכת והקדמת ש.נ. אייזנשטדט ובתרגום אהרון אמיר, הוצאת מאגנס, תש"ם

 

אריה קרמפף בהארץ, האתיקה של הקפיטליזם

 

אורט ואן אירדן: הגינות בעבודה העולמית, ב-TED (כותרות בעברית)

 

GEORGE DVORSKY in io9: Why Freud Still Matters, When He Was Wrong About Almost Everything

 
Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.  Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.
Via Desighnboom

 

 

עמנואל ולרשטיין: מִשִברון הקפיטליזם לפרשת דרכים

 
Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להלן, מבחר מתוך שיחה שקיים  The Hankyorehהדרום קוריאני בתחילת 2009 עם עמנואל ולרשטיין, תחת הכותרת "המשבר הנוכחי נמצא במהות הקפיטליזם":

 

…מצדי אני סבור, כי נעשה שמוש מאד רופף במלה משבר. בפי מרבית האנשים פירושו רק מצב שבו העקומה שהיתה בעליה קודם לכן נמצאת עתה בירידה. לא זה האופן שבו אני עושה שמוש במונח שכן, לדעתי, אנו נמצאים במשבר מסוג נדיר ביותר. יש [למשבר] מספר גורמים נפרדים [שהראשיים בהם קץ ההגמוניה האמריקנית וקץ ההתרחבות הכלכלית]. אם מתבוננים בעולם מאז 1945, הרי שבמשך 25 השנים האחרונות לא היה כלל ספק בכך שארה"ב היא המעצמה ההגמונית במערכת-העולמית. בה במידה נכון היה לומר אז, כי אנו נמצאים בתקופה של התרחבות כלכלית. היתה זו ההתרחבות הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטורית הכלכלה העולמית. הצרפתים אוהבים לקרוא לה "30 שנות הזהר".

 
Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.   National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

שני אלה באו אל קצם במקביל כמעט בסביבות 1970, אם כי קשה מאד לתארך את זה. לדעתי, ההגמוניה של ארה"ב נמצאת מאז בשקיעה. כמו כן, …בחלוקה לשלבים על-פי [גלי] קונדרטייב (Kondratiev), בערך באותו זמן נכנסנו לקונדרטייב ב'. הכלכלה העולמית נמצאת אם-כן בסטגנציה יחסית כבר 30 שנה. …כלל התעשיות המונופוליסטיות, שנשאו רווחים עצומים, אינן עוד כשהיו מפני שאחרים נכנסו אז ביעילות לשווקים, כך שרמות הרווח של רוב התעשיות המכניסות קרסו…

 
Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

 

 

יש שני דברים שניתן היה לעשות בקשר לכך. האחד, להעביר את התעשיות לאזורים היסטוריים של שכר נמוך יותר, דבר שלא נעשה קודם לכן בשל ההפסד מעלויות הביצוע. מדובר במשבר הרווחים. הדבר השני שקורה בשלב קונדרטייב ב', הוא, שאנשים שרוצים לעשות הרבה כסף עוברים למעגל הפיננסי שעיקרו ספקולציה באמצעות מנגנוני חוב שונים. ומצד שחקניות הכלכלה החזקות בסביבות שנות ה-1970, שהן בעקר ארה"ב, מערב אירופה ויפן, מדובר בפעולות של יצוא אבטלה. מכיוון שיש כמות מסויימת של אבטלה במערכת העולמית כתוצאה מקריסת היצור התעשייתי, השאלה היא: מיהו זה שעומד לסבול. זה הרי לא מגיע לאפס, כך שכל שחקנית מנסה לייצא את האבטלה למישהו אחר. ולפי הניתוח שלי אירופה הצליחה בכך בשנות ה-1970, יפן נחלה הצלחה בשנות ה-1980 ובתחילת שנות ה-1990 צלחה ארה"ב.

 
Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ואולם, ספקולציה פיננסית מובילה תמיד לפשיטת רגל. כך היא עושה כבר 500 שנה ומדוע שתחדל עכשיו? ובפשיטת רגל זו בא סופו של שלב קונדרטייב ב'. מה שאנשים מכנים, אם כן, משבר פיננסי, איננו אלא פשיטת רגל. העסק האחרון של מר (ברנרד) מיידוף והונאת פונזי האדירה שלו, מהווים דוגמה מושלמת לאי-האפשרות להתמיד ברווח מספקולציה פיננסית. זה מצליח רק לזמן מוגבל…

 
Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

… השיטה הקפיטליסטית שרויה במשבר… משבר ביסוד השיטה… עד כדי שלדעתי היא לא תהיה כאן בעוד 20 או 30 שנה. יהיה עליה להעלם כדי שמערכת עולמית מסוג אחר תבוא במקומה. … ההסבר לכך נמצא בשלוש עלויות ההון, שהן עלות כוח האדם, עלות התשומות ועלות המיסוי. על כל קפיטליסט לשלם עבור שלוש העלויות הללו, הנוסקות בהדרגה, בתור חלק מהתמחור האפשרי של המוצר. אבל התהליך הגיע לנקודה שבה המחירים גבוהים מדי, עד לנקודה שמעבר לה נסחט הערך העודף הישיג כל-כך, עד כי איננו עוד משתלם לקפיטליסט ההגיוני. הסיכונים גדולים מדי והרווחים קטנים מדי. ואנשים מתחילים לחפש חלופות שונות.

 
Andrew Moore,  חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

הם מחפשים חלופות… לפי הניתוח שלי…, כבר עתה המערכת סוטה כל-כך משיווי המשקל שלה, עד שאיננה יכולה עוד בשום אופן לשקם אותו, אפילו לא באופן זמני. לכן אנחנו במצב כאוטי. כתוצאה מכך נוצרה הסתעפות של שתי תוצאות חלופיות שיש ביניהן קונפליקט והמערכת [העולמית], היא יכולה לבחור רק באחת מהן. אין לצפות מה תהיה תוצאת הבחירה, אבל אנחנו נמצאים בעצם התהליך. יכולה להיות לנו שיטה טובה בהרבה מקפיטליזם – או שתהיה לנו שיטה גרועה בהרבה מקפיטליזם. הדבר היחיד הנמנע מאתנו הוא השיטה הקפיטליסטית עצמה. וזה הטיעון שלי כולו.

 
Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009. National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

השיטה הקפיטליסטית קורסת כבר במשך 50 עד 80 שנים.. מתלווים אליה המנגנונים המייצאים אבטלה. משבר הנפט של אופ"ק היה מנגנון כזה, שקיבל תמיכה נמרצת מארה"ב. יותר מכך, ניתן לטעון שארה"ב עודדה אותו. עלינו לזכור בהקשר זה, כי שתי הממשלות שהובילו את עליית מחירי הנפט ב-1973 היו סעודיה ואירן של השאה, שהיו הממשלות היותר פרו-אמריקניות באופ"ק. עליית מחירי הנפט בפרט, ואיתה עליית המחירים הכללית, נועדה לאפשר העברת כסף למדינות המייצרות נפט, כסף שהופקד מיד בבנקים האמריקנים. אירופה ויפן התקשו יותר מארה"ב להתמודד עם המשבר.

 
Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

הצעד הבא בשנות ה-70 היה יציאת שליחי הבנקים לארצות העולם לשיחות עם השרים הכלכליים. "למה שלא תקח הלוואה?", הם אמרו להם, "הרי תוכל בדרך זו לייצב את בעיות התשלומים שלך שגורמות לך קשיים פוליטיים."… איך לא? בדרך זו עושים [הבנקים] קצת כסף על ההלוואה, אבל יותר מכל יוצרים חבות מועדת להתפוצצות – משום שהלוואות יש תמיד להחזיר.

 
Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

משבר החבות, כפי שהוא קרוי, מתוארך בדרך כלל ל-1982בגלל מקסיקו. ואילו אני מתארך אותו ל-1980משום שלדעתי הוא פרץ בפולין. בניתוח המצב הפולני מגלים, שהיתה זו בעית הלוואה מאותו סוג וכי השלטונות ניסו לטפל בה באותה צורה באמצעות סחיטת העובדים, שהתקוממו וכך הלאה. וכדי לפתור את בעית המדינות החייבות היה עלינו למצוא הלוואות מסוג אחר כלשהו. ושנות השמונים הצטיינו באגרות החוב הזבליות (Junk bonds). המנגנון הזה מתקבל בשעה שחברות קונות חברות אחרות ויוצרות את אג"ח הזבל כדי לייצר הרים של כסף. כמובן, זה מתפוצץ, ואז צריך לחפש מנגנון חדש. המנגנון החדש הוא ארה"ב והצרכן האמריקני של שנות התשעים והאלפיים. תחילתו בכניסה של ממשל בוש לחבות גבוהה, ואיתה התפתחות היחסים הסימבוליים עם סין ומדינות נוספות, לרבות קוריאה, המשקיעה את כספה בעסקי אגרות חוב. במצב חריג זה נמצאת ארה"ב בתלות גמורה בהלוואות, והלוואות יש להחזיר בנקודת זמן כלשהי. ובנקודת הזמן הזו אנו נמצאים כעת.

 
Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

ארצות כמו סין – כמובן, לא רק סין, עליה מדברים הכי הרבה, הדבר נכון גם לגבי נורבגיה, לגבי קטאר – נמצאות באותו מצב עדין. מצד אחד, הן רוצות לתמוך בארה"ב ולכן הן ממשיכות לקנות את מוצריה ומהצד האחר, הכסף שהשקיעו מאבד בהתמדה את ערכו משום שהוא בדולרים… שתי העקומות מצטלבות ובכל דרך מפסידים, ומפסידים עוד יותר. 

 
Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ככלל, הם יוצאים החוצה מהדולר באיטיות והדולר קורס. והדבר מוסיף עוד לקריסת ההגמוניה האמריקנית משום שעמודי התווך האחרונים של ההגמוניה האמריקנית בעשור הראשון של המאה ה-21 היו הדולר, שהוא כבר "קאפוט" עד כמה שאני מבין, והצבא, שהוא חסר תועלת. 

 
 
Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

אפס תועלתו של הצבא נעוץ בכך שחרף המיכון האדיר פי עשר מכל צבא אחר, כל המטוסים, הפצצות, העדכנות – חיילים אין. מעירק, מאפגניסטן ומכל יתר המקומות, למדנו, כי יש לשלוח חיילים. אבל אין חיילים, משום שבארה"ב אין הדבר אפשרי. מהשמוש האחרון בחיילים אמריקנים באמת [בגיוס כללי ושיוויוני] קיבלנו את המרד הקרוי משבר וייטנאם. לכן אנו עושים שמוש בשכירי חרב ולא בחיילים. אנו קונים את שירות העני: צעירים שחורים, לטינים ולבנים מאזורי הכפר. אלה הם מרכיביו של צבא ארה"ב והנחתים וכבר נעשה בהם שמוש יתר, אף כי הם עדיין מוצאים בצבא יתרון מספיק להביאם ללשכת הגיוס. מגוייסי המשמר הלאומי , לעומת זאת, שהם יותר טיפוסים של מעמד הביניים, לא העלו בדעתם מעולם שיוציאו שנים על גבי שנים בעירק, ואלה, הם אינם חוזרים להתגייס. אין לארה"ב חיילים והיא איננה יכולה לשגר איש לשום מקום. כל הדיבורים על צפון קוריאה, על עירק, על סומליה [והיום על סוריה] הם בגדר שטות. אין חיילים ורק להפציץ אי אפשר. והכל מבינים פתאום, ואומרים: "אתם לא מפחידים אותנו כי אין לכם כוח. אין לכם כוח צבאי. אתם יכולים להוציא כסף על מכונות גדולות – אבל זה לא עובד. באמצעותן לא תוכלו לנצח במלחמה." כולם מבינים עכשיו שאין לארה"ב דבר לתמרן בו.

 
Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ככה זה. היא במשבר פיננסי גדול, ארה"ב, הגרוע מכולם, אני מניח. הדולר איננו אלא מטבע אחד בין אחדים וכוח אחד בין אחרים. …אנו במצב גרוע שבעטיו בחרנו באובמה. אבל הוא לא יעשה שום קסם. כל שביכולתו לעשות זה מעט שבמעט דמוקרטיה חברתית בתוככי ארה"ב, שזה יפה מאד ואני לגמרי בעד. זה יכול להרגיע את הכאב. אבל אין ביכולתו לשקם את ההגמוניה של ארה"ב בעולם ואין ביכולתו לחלץ אותנו מהמיתון העולמי באמצעות מדיניות קסם כלשהי שיש לו. אין לו הכוח, ואין לאף אחד אחר. זה המצב. זאת הסיבה למצב הכאוטי המתנדנד פרא. איש איננו יודע היכן לשים את הכסף. איש איננו יודע פשוטו כמשמעו היכן להניח את כספו. הוא יכול לעלות והוא יכול לרדת. זה משתנה מדי יום כמעט. המצב הוא כאוטי באמת והוא ימשיך להיות כזה למשך זמן מה…

 
Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

…אין דרכים סטנדרטיות לצאת [מהמשבר הנוכחי]… אופני ההתגברות על זה; אחד מהם הוא יצירת תעשיה חדשה פרודוקטיבית, מובילה, שמקבלת בהמשך מונופול, משיגה רווחים גבוהים ומקבלת הגנה טובה, וכך הלאה. מבזרים מעט, כך שיהיה שוק לדברים הללו, וכך הלאה. בדרך זו יצאנו מזה קודם לכן, אבל הפעם זה לא הולך להיות קל כל-כך. כלומר, תהיה אולי מגמת עליה. בהחלט סביר שתהיה מגמת עליה בחמש השנים הבאות. אבל זה רק מעצים את הבעיה שיש מלכתחילה, וזה משום שמגמת העליה כשלעצמה מעלה את שלוש עקומות היסוד, מגביהה אותן עוד ועוד.

 
Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009.  מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ניתוח במדעי הפיזיקה הראה לפני זמן רב, כי אם עקומה מתרוממת לעבר אסימפטוטה ומגיעה עד כ-70, 80 אחוזים מהדרך, מה שקורה באותה נקודה זה שהיא מתחילה להזדעזע נוראות. זוהי האנלוגיה. אני נמצאים בנקודת ה-70, 80 אחוז על עקומות היסוד והן מזדעזעות נוראות. יש תנודות אדירות ואי יציבות רבה; לכן אנו מדברים על מצב כאוטי. ולא ניתן לייצבו באמצעות ירידה של 20 אחוז, נאמר, כדי לעלות שוב 30 ואחר-כך 40 אחוזים – כי אנו נמצאים בקצה. אין לנו עוד לאן ללכת. במונחי מחירי שכר אפשריים ניתן לומר, שכל העניין בכך שלא ניתן להגדיל לאין סוף את מחירי המוצרים משום שמנקודה מסויימת אנשים מסרבים לקנות. 

 

דאגה רבה שוררת בשל כך בארה"ב, בסין, בדרום אפריקה, בגרמניה. הכל חוששים שיקרה אצלם מה שהתרחש בשבוע שעבר ביוון – התקוממות ספונטנית של אנשים זועמים. ממשלות מאד מתקשות להתמודד עם זה… ומנסות להרגיע אותם בפעילות כלפי פנים [אבל אין בכך פתרון מהותי] כי מדובר בפתרונות מקומיים בלבד [ולא במערכת העולמית בכללה, לא בשיטה].

 

…למיטב הבנתי, ישנם כרגע שמונה עד עשרה מוקדי עוצמה גאופוליטית בעולם. זה הרבה יותר מדי. כל אלה, יפתחו בנסיונות לעשות עסקאות איש עם רעהו.. אבל לאיש מהם אין יתרון חד משמעי, כך שאנו נמצאים בתקופת לִהֲטוּט הדדי…

 
Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

…ואם באמת אני נמצאים, כטענתי, בתקופת הסתעפות קרניים של שני פתרונות אפשריים – אזי המייצגות של כל אחד מהפתרונות הללו הן דבוס ופורטו אלגרה, כל אחת בצדה. ככלל, שוררת אי-ודאות גמורה באשר לשאלה מי מהן תנצח. ברור עם זאת, כי מדובר בשתי השקפות שונות באופן נחרץ. אני עומד על כך, וזה דבר חשוב מאוד, שאנשי דבוס אינם מנסים לשקם את הקפיטליזם: הם אמנם מנסים למצוא לו חלופה… – [אבל] חלופה שתשמר את עקרונות היסוד של הקפיטליזם, שהם אי-שיוויון, היררכיה וכך הלאה. בהחלט יכולה להמצא שיטה שונה משיטת הקפיטליזם שתעשה את זה. ואילו הדחף של פורטו אלגרה הוא למציאת שיטה שהיא שוויונית במידה זו או אחרת, דמוקרטית במידה זו או אחרת. אבל לאיש מהצדדים אין שום חזון ברור הנוגע לסטרוקטורה הנדרשת למימושו. …מחנה דבוס חלוק בתוכו בין בעלי הראייה ארוכת הטווח לבין המודאגים באשר לשלוש השנים הבאות, והם פונים לכיוונים שונים. ואילו מחנה פורטו אלגרה, לעומתם, שרוי באי-ידיעה מוחלטת באשר למהות השיטה האמורה לשרור בעולם האחר שהם דנים בו. ואין הם יודעים כלל וכלל באיזה אסטרטגיה לנקוט כדי להגיע לשם.

 
Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להתרחשות הצפויה במשך חמש או עשר השנים הבאות במחנה דבוס אני קורא "הרוח של דבוס" – ואין כוונתי לדבוס כשלעצמה, לדבוס שבמציאות. וכמו כן מתרחש משהו במחנה "הרוח של פורטו אלגרה". בנקודת זמן זו אינני יודע מה תהיינה התוצאות, מי יגבש את האסטרטגיה המובהקת ביותר ומה היא תהיה. אנו בתקופה של אי-ודאות גמורה באשר לעומד להתרחש. אבל דבר אחד ברור: הצד שיאחז באסטרטגיה הטובה ביותר ויהיה בעל החזון המלוטש ביותר יהיה הצד הצולח.

 

...אנשים מתווכחים. יש ביניהם מחלוקות קשות באשר לטבעו של עולם שיוויוני. אחד הדברים, לדוגמה, שמרבים להתפלמס לגביו, הוא הטענה כי לכל אורך 200 השנים האחרונות היה השמאל העולמי יעקוביני [צנטרליסטי עד טוטליטרי וטרוריסטי]. נטען, בהתאם, כי לא רק שבמהותו דוגל השמאל במדיניות מוכוונת ממשל, אלא שהוא גם בעד תוצאה הומוגנית שבה כולם צריכים להיות זהים זה לזה. הרי זה מה  שהם [המהפכנים] ניסו לעשות. זה מה שהמהפכה הצרפתית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הרוסית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הסינית ניסתה לעשות… אנשים אומרים…, אנו רוצים לאפשר שגשוג של ריבוי תרבויות. למה כוונתם בדיוק?

 

[ולעומת כלל המתווכחים] טענתי-אני היא, כי אנו זקוקים לאסטרטגיה בעלת שתי קרניים, האחת קצרת טווח והשניה ארוכת טווח. מהצד האחד, יש להאבק באופן מתמיד ומיידי למען מיעוטו של הרע. וזה מפני שאנשים חיים בטווח הקצר עד-מאוד ואין ברצונם לדחות את שצריך להעשות היום לעוד 10 או 20 שנה. והאפשרות למעט את הרע תמיד נמצאת. הרע במיעוטו תמיד קיים. אבל בה-בעת יש תמיד להרחיק ראות אל הכדור הגדול של העולם החדיש שרוצים להקים ולבנות. ודבר זה הוא עניין מתמיד וקבוע לדיון, משא ומתן ומיזוג חזונות.

 
Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

לקריאה נוספת:

 

Immanuel Wallerstein, The Modern World-System

 

Immanuel Wallerstein, The Rise and Future Demise of the World Capitalist System: Concepts for Comparative Analysis

 

ביקורת על התיאוריה של ולרשטיין, אצל גיליה בנטיווליו מאוניברסיטת פדואה

 

Immanuel Maurice Wallerstein, The decline of Capitalism

 

ג'ונתן היידט: על שורשי המוסר מימין ומשמאל, ב-TED (כותרות בעברית)

דויד הארוי על משבר הקפיטליזם: אנימציה

שִבושי תועלת (אוֹרי ריזמן)

 

 

אוֹרי רייזמן, נוף עמק הירדן, 1967-1977. שמן על בד, אוסף פרטי

אוֹרי ריזמן, נוף עמק הירדן, 1967-1977. שמן על בד, אוסף פרטי

 

הצבע, הוא שמחזיק את הרוח בציוריו של אוֹרי ריזמן איש כברי (1991-1924). הליתוגרפיות שנעשו על פי אותם ציורי השמן מתקשות לעשות את המלאכה והופכות לקשוט את האיקונות הללו (שכן גם ציורי הנוף של רייזמן הנם דיוקנאות הרוח). נאטמת בהן, ליתוגרפיות, המערבולת הצבעונית הבראשיתית המגלגלת חושך באור.

 

בכתבה בעיתון הארץ על סרט שבו רואיין האמן, נאמר, כי "דמותו של רייזמן מעוררת אמפתיה, הוא מצטייר קצת כילד אבוד..". בוז ושאט נפש חבויים, או חביוניים, מגולמים במשפט הזה (בסרט עצמו לא זכיתי לצפות). בוז ושאט נפש למה שהתודעה הפרגמטית, זו שמהלכיה נקשרים היטב זה-בזה להוציא את הרצוי מן המצוי הוודאי לה, מבינה כחדלון יעילות ותועלת. זוהי עמדת יסוד המתלבשת בגלימת הגומי של הרחמים. כך מבינה התודעה הפרגמטית את הבלתי מובן לה בעליל.

 

אוֹרי רַיזמן, כברי, 1924-1991

 

 

הבלתי מובן, כשלעצמו הוא בל יאמן לתודעה הזאת. כך מתברר, ובאופן חד כחַלָּף, החלף הפרגמטי הבורר ומוציא, מדיר ושוחט את החימֵרה של הרוח, הרוח המשבשת את הבוחן הפרגמטי-רציונליסטי שמקיימת הדרישה לקשר ישיר בין סיבה מוחשית וניתנת לכימות ושיערוך לבין תוצאה של רווח או הפסד, כשלון או הצלחה. ומכיוון שהמשפט ארוך באופן בלתי יעיל בעליל, נתחיל אותו מתחילתו: כך מתברר מסרט ביוגרפי (אחר מזה המוזכר לעיל) על האמן אורי רייזמן, "אורי ריזמן – הציור הוא הנפש" מ-2003, שזכה להקרנה חוזרת בערוץ ההיסטוריה.

 

הסרט חושף לא רק את יחסו הציני והנצלני של קבוץ כברי כלפי האמן אורי רייזמן לאחר מותו. הוא חושף לא רק את עמדתו של הקבוץ בכלל, כתודעת הכלל, כלפי האדם היחיד כמי שנחסכת ממנו תודעה סוברנית וכמי שבאשר אין בו תועלת מוחשית ומיידית אין לו זכות קיום: הסרט, יותר מזה, חושף את הקשר העמוק בין הקפיטליזם כתודעה וכדרך חיים לבין הרציונליזם הפרגמטי, ואת יסוד הזהות שבין תודעה כזאת המשוקעת בחומר לבין פריה הישראלי של השקפת העולם המרקסיסטית, המטריאליסטית. כשההוויה קובעת את התודעה אין התשוקה ולא כלום לבד מתשוקה לחומר, לקפיטל. הקפיטליזציה של הקבוץ נגזרה, אם כן, מלכתחילה.

 

קרל מרקס עצמו ניהל חיים חסרי תועלת, חיים של כתיבה, דלות משוועת והשענות על כספם של אחרים שהכירו בגדולתו. אלמלא הם, לא היה קרל מרקס ולא היו כתביו – ולא היתה מוקמת בידי העושים ושומעים את דברו הקומונה הישראלית הקרויה קבוץ.

 

 

אורי ריזמן, דיוקן עצמי, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

אורי ריזמן, דיוקן עצמי, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

 

 

הקרקע גדושה ומלאה בדורות על דורות של אנשי רוח עלומים וחסרי תועלת. זוהי הקרקע שעליה בנה הפילוסוף האמריקני ארתור דנטו (Arthur Danto) את התיאוריה המוסדית המגדירה את הקיום האמנותי. על פי דנטו, יוגדר כאמנות כל מה שנועד להיות מוגדר כאמנות ע"י המוסדות האמנותיים. ההגדרה זו איננה רק מעגלית (והמונח "נועד" איננו מצליח לכסות את המעגליות של ההגדרה). יותר מזה היא פרגמטיית טהורה וחומרנית ביסודה. מוסדות חיוניים ומחוללי הכרה כמוזיאון, בית מכירות, ביקורת, מחקר אקדמי – כל אלה הופכים את פועלה של הרוח לתוצר שמושי ומבטלים את תנאי חוסר התועלת של הרוח.

 

אין בכוונתי להביע השקפת עולם מוסרנית או סגפנית, שהרי כולנו (אבל, כולנו) באנו לכאן כדי להנות. אני סבורה כי שבושי תועלת חיוניים להתגלות הרוח בעולם האנושי. אני סבורה שהתגלויות מתחוללות במקומות שאין להם קיום לדידם של מוסדות מעניקי הכרה. עבודתם תמיד נעשית בדיעבד, לאחר שהרוח גברה על נסיונם להמית אותה או לפחות להתכחש לה. זה מה שעושה מוסד הרבנות לאמונה ולנבואה, לדבר הרוח. חברה שאין בה חללים מקודשים וחסרי תועלת בעליל, חברה שאין בה "שמאנים" – אין בה כל תועלת לאנושות. גורלה של חברה כזאת, כמו גורלו של הקבוץ, למשל, חתום ביסודותיה.

 

אורי ריזמן, נוף, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: