גורל או חירות? – בהחלט!

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

 

בהשראת אלת הגורל של הטרגדיה פיתחו הפילוסופים את הדוקטרינה הדטרמיניסטית. מדובר באמונה שזכתה לביטויים ונימוקים משוכללים רבים ולפיה מכל נקודת מבט, פרטית או כללית, סיבתיות קשיחה היא שמכתיבה את ההתרחשויות. יכול הדטרמיניזם לסמוך את הסיבתיות הקשוחה שלו על האל או על חוקי הטבע והביולוגיה (הנפש היא המוח), בכל מקרה הוא יוצא מנקודת השקפה כי אין בנמצא משהו שיוכל אי פעם להשתבש. שהרי המסקנה הבלתי נמנעת מהשקפה זו היא, כי דווקא בשעה שתוחלת הדברים נכזבת קורה הדבר בהתאם לחוקיות הטבועה בהם. זה העקרון הטרגי של החיים, המופיע גם כעקרון הקומי ואף הגרוטסקי שלהם שאותו ניסח מרפי.

 

המסקנה הסופית, הטרגית (ולחילופין הגרוטסקית) של ההשקפה הדטרמיניסטית היא שלילת החירות במבט-על, שלילת חירות-הרצון במבט פנימה – ובסופו של דבר שלילה מכל וכל של הרצון והפיכתו לדחף (ורתיעה) ולמניע. מעצם שלילת האפשרות של אוטונומיה או סוברניות רצונית, של חירות, נובע כי הברירה והבחירה הרצונית, כביכול, איננה אלא הִפּעלות אחת בתוככי שרשרת ההוויה המותנֵית. כל בחירה חופשית לכאורה, אם מעמידים אותה על פעילות מוחית, פיזיקלית (תוך כדי בטול, למשל, של ההבחנה בין הליכה לבין הליכה-לאן), תתקבל בתוך כך בתור מלה ריקה.

 

מדענים, שחשפו בתנאי מעבדה (תנאי כליאה) את העובדה שקופי קפוצ'ין מזהים יחס לא הוגן כלפיהם, לעולם לא יתקדמו צעד נוסף להניח שבעלי החיים הללו עשויים להפעיל רצון חופשי (מוגבל, אמנם, בטווח הנושאים והמטרות שלו). העמדת כל התופעות האנושיות על הבסיס הביולוגי, הנוירופסיכולוגי, יתייחס אל תודעת החירות ואל אפשרות הבחירה כאל תודעה כוזבת, אשליה.

 

תודעה כוזבת? אשליה? הרי אין מדובר בשבוש אלא בשבוש לכאורה של מהלך עניינים בלתי מבואר. את כל מונחי השבוש והקלקול ניתן לרוקן ממשמעות באמצעות חוקיות סבתית קשוחה פיזיקלית, ביולוגית או לשונית. כי כן, תנאי יסוד לדטרמיניזם הוא שלעולם לא נוכל להפריכו. הוא לעולם לא ישתבש, כאמור, שכן גם בהשתבשותו הוא מאשר ומוכיח עצמו מחדש. ככל שנבקש להחלישו – כך נלך ונחזק אותו עוד. אפילו השבוש ישובש בכלים שלא ניתן לשבשם.

 

למרות זאת, המימד האנושי איננו נכנע לכבלים דטרמיניסטיים וכל נסיון לשחזר את ההיסטוריה, "להחזיר עטרה ליושנה" מכל בחינה שהיא, בתור חברת הלכה על פי גרסת הרב עובדיה יוסף, בתור "ארץ ישראל הישנה והטובה" או בתור "הארץ הגדולה המובטחת" נגזר עליה להשתבש, להתקלקל ולחזור כפארסה, אם לא כאסון (קארל מארקס בחבורו, "השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה": "…ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה..").

 

ואם חייו של אדם נעים ברצף של שגרה מדכאת, של חזרה נצחית שתנועתה סביב השמש יחד עם כדור הארץ, ילווה אותו צמא תמידי לדרמה אסתטית, רגשית או פיזית – צמא המלמד על תודעת חירות שקבלה ביטוי שלילי, מתקומם. ההתקוממות האישית-אוניברסלית הזאת מוצאת לה דרכי ביטוי קומיות ככל שתימנע מפניה למוצא הטרגי. בשעה שהארפו מרקס משבש את רחמנינוב – הוא מתקומם, בשעה שצ'יקו מרקס "יורה" בקלידים ומנגן בתפוח – הוא מתקומם.

 

הומור הוא שבוש עמוק, יסודי של הדוקטרינה הדטרמיניסטית, ובמופע העילאי שלו, דהינו כשהוא עושה עצמו כי איננו יודע בשעה שהוא יודע, אזי הוא אירוני.

 

אירונית "עד סוף הדרך" היא היצירה The Way Things Go, שלהלן, של צמד היוצרים השוויצרי פטר פישלי ודויד וייס (Fischli/Weiss). יצירה זו היא אירונית בדיוק במובן המדובר, המתקומם ומוכיח במפגיע. הסרט עוקב אחר תגובות שרשרת בין חפצים "בלתי אמנותיים" בעליל, לרבות צמיגים וכסאות, שהוכנסו לסביבת מעבדה מטורללת. התוצאה מזכירה באירוניה שלה את סרטי האחים מרקס בהקשר המוזיקלי. רבות תורמת לשימת "הדברים כפי שהם מתנהלים/מתקדמים" ללעג היא העובדה, שהסרט נמשך ונמשך מבלי שדבר ישתבש בשרשרת התגובתית המופרכת-עד-מדעית ביניהם. את הסרט צילם ב-1985 חברם של שני האמנים, הסופר והמוציא לאור השויצרי פטריק פריי, והוא הוצג לראשונה עשרים שנה אחר כך, בתערוכת הרטרוספקטיבה של פישלי/וייס שהתקיימה ב-2006 בטייט מודרן בלונדון. דויד וייס הלך לעולמו באפריל השנה ממחלת הסרטן.

 
 
מודעות פרסומת

הייתי מעדיף שלא

 

אם יש לסרבנים הגדולים, לגבורי הרוח העלומים, מדריך ומופת ללכת בעקבותיו, הריהי הנובלה בַּרְטְלְבִּי הכתבן של הרמן מלוויל (Herman Melville, 1819-1891). הלבלר ברטלבי, "היה מעדיף שלא" (Would prefer not to), לעשות את המתבקש ממנו במשרד, מקום שהיקפו המציאות. סרובו הוא "ספיץ' אקט" של עקיפין וישירוּת, כוחנות ורפיסות. באמצעות סירוב, הנמלץ ובה-בעת שגוי מבחינת תקניות השפה, הוא מנסה לשווא להחלץ מיקום המבוסס על חוקים קשוחים מתמטית של משוואה מרובת נעלמים, המגולמים בתופעות של צדק, משפט, מוסר, פרנסה ויחסי אנוש ומשמעותם תודעה עצמית. ותודעה זו, ביטוייה כל טווח היחס בין אדם לבין עצמו ועולמו, מה שמכונה "סובייקטיביות".  עמדתו הסרבנית מנסה לסתור את המשוואה אפילו יחרב בתוך כך את קיומו-שלו.

 

כלבלר, מסתכם תפקידו של ברטלבי בהעתקת מסמכים משפטיים, תפקיד שאיננו אלא מעשה הייצור מחדש של החוקים המתמטיים הקשוחים שהמציאות האנושית נשמעת להם. כזהו גם תפקידן של כל שאר הנפשות המופעלות בנובלה, לרבות נפשו הבדויה של "האני הכותב" את זכרונותיו. הכתבנות היא שעתוק מדוקדק של הכתוב כבר, מלאכה הדורשת נעילה באמצעות בחינה ומחיקה של כל גורם בלתי צפוי.

 

הנובלה "ברטלבי הכתבן" של מלוויל, כאמנות, היא מקסם, בריאת הבלתי צפוי שבתורו, הוא יקום שבו הבלתי צפוי איננו קיים או יכול בכלל להתקיים.

 

שכן, מציאות עמלו של ברטלבי מרוּקנת מרוח, מאל, ממקסם, מהבלתי צפוי. מציאות זו היא מכונה מושלמת, פֶּרְפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה, יקום אורבני רציונליסטי של "משרד" עורכי דין השוכן, לשם סגירת טבעת החנק האלגורית, בוול סטריט, ניו יורק. סגירות זו, באמצעות עווית מובנית של תיעוב ואימה, מאחדת את הקורא עם הכותב לתודעה אחת כפי שמתרחש בסיוט הלילה. האלגוריה, אם כן, היא ממשות שאינה גדולה מן העולה על הדעת, והרוח, היא אינה יכולה לה, לממשות מוחלטת זו. מעבר "למשרד" אין כלום, בתוכו פנימה אין ולא-כלום. אחדות זו מייתרת את הדיון בכוונת הכותב ממש כשם שהחלום המסוייט מייתר אותו, שכן הכותב, הכתוב והנקרא חד הם.

 

ברטלבי הוא האחרון בין חמש הדמויות, או הנפשות הנכזבות, המאכלסות את המשרד שהוא מעגל התודעה המוחלט שבו כל גורם זהה כבמשוואה מתמטית עם זולתו. הראשון הוא "אני המספר", המעביד או יותר נכון המעביד לכאורה, שגם אותו מפעילים חוקי המציאות-מכונה ממש כפי שהם מפעילים את שאר התודעות הממוכנות המוצגות בנובלה.

 

ובכל אחת מהדמויות מופיעה נקודת חיכוך של התפרצות חולי, בולמוס, חרדה או מזג רע, המשמשת להן ביטוי חסר תוחלת למצבן הקיומי הנורא. אין אלה ביטויים טרגיים, הרואיים, כי אם חולשות מבישות המזילות את חדלותן של הדמויות הללו ובה בעת מעניקות להן נופך, אישיות, ייחוד כוזב. אפילו "תודעה כוזבת" אין לאנשי המשרד. וזאת משום שדיני המציאות השלטת אינם זקוקים כלל לצידוק, תודעה או הכרה שכן שררתם כטבע.

 

וטבע מכאני זה הפועל לשם עצמו, עולם זה המשולל קסם (Magic, Enchantment), אפילו לא אפשרות של קסם, השיל מזמן את ההזדקקות לאשליות של "יעוד" ( Calling) ו"נִבְחַרוּת"  (Being preferred) נוסח מקס ובר (Max Weber). ואם עדיין מופעלת אשלייתן של תודעות, כאילו נבחרו ליעוד מסויים ועמדו בו "בהצלחה", הרי זה רק בקומות הגבוהות של הבניין המכאני, קומות שבהן הקפיטל כסמן היעוד והנבחרות מוחש ונחלק. אבל, כל קומה צד במשוואה, והיא לעולם עומדת ומשמרת את כזב התכלית שבתכליתיות הטהורה, שבחיי עמל חינם.

 

רק כתיבה יוצרת כמו הנובלה ברטלבי הכתבן של מלוויל נותנת אפשרות לבלתי אפשרי, לבלתי צפוי, להבליח פתאום בסיוט המתקרא חיים, שבו הרצון היחידי האפשרי הוא הרצון להיות עבד. הנובלה היא הסירוב המוחלט למצופה ממך בעולם כזה: חיי עמל מרוקנים מקסם המופעלים בדפוס רצניונליזצית יצורו של הקפיטל. הנובלה, הכתובה בלשון רזה, מדודה ומדוקדקת, תנכית, היא כתב סירוב בשמנו, הקוראים. ואילו אנו, המסורבים באמצעותה, לא ניתן לנו אלא להתנער ממנה כמסיוט לילה ולהפנותה למדור "מכתבים ללא גואל" לשם שריפה עם שאר "המכתבים המתים". לא נוכל אחרת, אלא אם נצטרף לסירוב ובתוך כך נעלה עצמנו על המוקד יחד עם ברטלבי הנובלה ויחד עם הקוסם הרמן מלוויל, שכתב בשמנו מכתב מעצמנו לרוחנו-שלנו.

 

ישראל הירשברג, תל קקון, 2005-2007

 

הרמן מלוויל, ברטלבי, בתרגום דפנה לוי, המעורר, 1997

 

ז'יל דלז, ברטלבי או מטבע לשון, בתרגום איה ברויר, המעורר, 1997

 

BARTLEBY, THE SCRIVENER – המקור בפרויקט גוטנברג

 

מכתבו של הרמן מלוויל לנתניאל הותורן מצוטט במאמר בעתון הארץ. במכתב המצוטט, משבח מלוויל את ניתוחו של הותורן לספרו מובי דיק, שלפיו: "כל דמות בספר.. היא אתה עצמך. אתה אחאב – האובססיה היא שלך, הרצון להתמזג עם כל מי שראה את הלווייתן… אתה חילקת עצמך לחלקים רבים". דברים אלה יפים גם לנובלה  ברטלבי, שבה מתמזגות תודעות הכותב והקורא באמצעות יקום "המשרד", על כל הדמויות המאכלסות אותו ועל כל המתרחש בו.

 

את המכתב ניתן לקרוא ב: The Life and Works of Herman Melville 

 

 לשמיעת הרצאתו של האנתרופולוג אלן מקפרליין (Alan Macfarlane) על קסם, על הסרת הקסם בתיאוריה של ובר, ועל עולמות בהם הקסם שריר וקיים: 'On Enchantment'

 

%d בלוגרים אהבו את זה: