זמן, מקום, אדם: "הכרך" לפרַנס מַסֶריל

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

"ספרים, אנדרטאות, תמונות ותעוד היסטורי – כל אלה ניתנים אמנם להכחדה, אבל את העולם המודרני ניתן היה לשחזר אם ישרדו רק הדפסי העץ של מסריל (Frans Masereel). רק הם היו יכולים במקרה כזה לסייע בהבנת הגאונות, המגמות והסכנה שהרה הרוח בתקופתנו", שטפן צווייג (Via THE NEW YORK SOCIETY LIBRARY). 

 

בהקדמה לרומן ב-167 הדפסי-עץ Mein Studenbuch של מסריל, כתב תומאס מאן, כי רצף ההדפסים אינו אלא "סרט אילם בשחור-לבן וללא כותרות".

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

ספר ההדפסים, "הכרך" (Die Stadt) מ-1925, שגם הוא מוגדר "רומן גרפי ללא מלים", סוגה שהיא פרי המצאה של מסריל, מחזיק רצף דימויים שיכול היה לצור חוקר עולמות מהחלל החיצון שנחת באחד מכרכי אירופה של מפנה המאה הקודמת. ההזרה המעין אובייקטיבית שעושים הדמויים הללו לחיים בכרך מצליחה לזעזע ולעורר אותנו. הלוחות הובאו לכאן Via Nebulous Cargo – an observant walk through modern ruins. את כל הלוחות ניתן לראות ברצף באתר המוקדש לספר: Frans Masereel's The City.

 

מסריל מציג את הכרך כמכונה המתדלקת את עצמה בבני אנוש, כשבקצה שרשרת המזון נמצאת האשה.

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

חוקר העולמות מתחיל ממבט-על על הנוף העירוני ובהמשך מצמצם את עינית המשקפת ומרכז את המבט באחרוני היצורים שהמכונה העירונית גורסת אותם וניזונה מהם.

         

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

פרנס מסריל (1889-1972) נולד בבלגיה שם למד אמנות ולאחר נדודים בין גרמניה ואנגליה, פריס ושוויץ הוא השתקע בצרפת. ספוריו הגרפיים ללא-מלים נחשבים, כאמור, חלוציים בתחום ומתוכם עובד "האידאה" ע"י ברטולד ברטוש לסרט אנימציה בשם זה (ר' פוסט קודם). 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

 ניתן לעלעל בספר כולו גם ביוטיוב, וכמו כן בעבודות נוספות של האמן.

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

"האידאה" לברתולד ברטוש: ההנפשה המלנכולית הראשונה

 

Berthold Bartosch, L'Idée, 1931

 

ברתולד ברטוש (Berthold Bartosch 1893-1968), היה במאי קולנוע שנולד בבוהמיה, היגר לברלין ב-1920 ושיתף פעולה עם האנימטורית והבמאית לוטה ריינינגר (Lotte Reininger) ביצירת סרטי הנפשה בצלליות. ב-1930 היגר לפריס ויצר את סרטו הידוע ביותר, "האידאה", הנחשב לַ"רציני, הפואטי והטרגי הראשון בין סרטי ההנפשה בכלל". הדמויות והתפאורות בסרט עשויות שכבות נייר בדרגות שונות של שקיפות. אפקטים כמו הילות, עשן וערפל נעשו מקצף סבון מרוח על לוחות זכוכית שהוארו מאחור. הסרט מבוסס על ספר הדפסי עץ בשם זה של פרנס מסֶריל (Frans Masereel), שדרכו נודע לי על ברטוש. המוסיקה המלווה את הסרט היא של המלחין ארתור הונגר וכלול בה אונדז מרטנו (Ondes Martenot ), דבר שמעניק זכות ראשונים נוספת לסרט, על שמוש בכלי אלקטרוני בקולנוע.  בין השנים 1935-39 עבד ברטוש על סרטו האנטי מלחמתי "פרנציסקוס הקדוש" או "סיוט וחלומות". הסרט, שהופקד לאחר שהנאצים נכנסו לפריס בסינמטק הצרפתי, הושמד ע"י הכובשים הנאציים או משתפי הפעולה עמם ונותרו ממנו קטעים בלבד. ב-1948 עבד ברטוש מטעם אונסק"ו בפריס והיה מורו של ג'ורג' דנינג (George Dunning), במאי סרטם של הביטלס, "צוללת צהובה".

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 

L'IDÉE, הוא סרט המספר את סיפורה של אידאה מופשטת שיצר אמן, המופיעה בדמותה של אשה מעורטלת, חשופה ופגיעה ועל יחסו של העולם כלפיה. ברטוש מצהיר, בכותרות הסרט, כי "האדם חי ומת למען האידאה.. האידאה היא אלמותית. אפשר לרדוף אותה, לדון אותה לכף חובה, לאסור אותה, לגנות אותה עד מוות – אבל האידאה ממשיכה לחיות במחשבותיהם של בני האדם."

 

אמנם הסרט דידקטי במופגן, ומהווה הצהרה וקריאת תיגר פוליטית, מעין כרזה מונפשת, אבל האיכויות האמנותיות פורצות את גבולות התקופה. 

 

וכתוספת וכמזון למחשבה, סרטו של אדם קרטיס (Adam Curtis) מ-2004, "כוחם של סיוטים". הסרט טוען, בהרצאת דברים דוקומנטרית ארוכה, כי לאחר שנכזבו התקוות שתלו אנשים באידאולוגיות הגדולות, פנו פוליטיקאים ושליטים לאמצעים פוליטיים של הפחדה. המורא מפני הרוע המוחלט, מפני האופל המחלחל בכל, הוא הכלי שבאמצעותו מתמרנים השואפים לכוח את ההמונים. הבטחת התקווה, המבטאת את זמנה ב"האידאה" של ברטוש, התחלפה באיום, בהבטחה שהרוע בוא-יבוא. מבחינה זו, אומר קרטיס, אין הבדל בין הפונדמנטליזם המוסלמי לבין השמרנות האמריקאית המתחדשת. הסיוט, הוא שהחליף את ריבוי הרעיונות והאידאות שנגסו בכוח הפוליטי, והפך לכוח היפנוטי מאחד בפני עצמו. ויש גם מאמר על הסרט ב"העוקץ".

סרט נוסף של קרטיס, המהווה רצף של דימויים מההיסטוריה של המאה ה-20, משתמש בדמוי של האשה האידאלית בתרבות האמריקנית של הרדיפה אחר האושר, אותה מגלמת "בת השכנים" הכל אמריקנית דוריס דיי. קרטיס אמר כי הסרט, It Felt Like a Kiss, הוא "סיפורו של עולם מכושף שהוקם על ידי אמריקה בעודה הולכת ונעשית למעצמת-על.. וכיצד אלה החיים בעולם חלומי כזה הגיבו עליו".

 

"רציתי להראות לכם, כי האופן שבו אתם חשים כיום ביחס לעצמכם וביחס לעולם הוא תוצר פוליטי של רעיונות התקופה ההיא", אומר קרטיס, שלדעתו, כפי שהוא מצוטט בוויקיפדיה, "נטועה הפוליטיקה של תקופתנו באופן עמוק מאד באידאות האינדיוידואליזם…אבל לא במובן של 'בכל מכל כל', שאומר כי תגשימו עצמכם רק אם יוגשמו חלומותיכם, תשוקותיכם במלואם…זה רעיון פוליטי."

 

הבלוג של Adam Curtis.  

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 
%d בלוגרים אהבו את זה: