מהתפרקות הקפיטליזם לשעבוד? (על-פי ובר)

 
Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

הקפיטליזם איננו סטרוקטורה, שיטה כלכלית בלבד אלא עמדה נפשית, תודעת עולם ואדם. הסוציולוג מקס ובר מציג אותו בתור "הרוח" (מקבץ האמונות המניעות, האתוס) שנזרעה במצע הרציונליסטי של האתיקה הפרוטסטנטית. 

 

הקריאה בוובר כמוה כמסע לארצות נעלמות דרך שבילים נידחים שכבשום עשבים שוטים. אורח מחשבתו סוטה, מעשה שטן, מן האתיקה הרציונליסטית של הכתיבה המדעית הקפיטליסטית שאת מקורותיו יצא לגלות. ובר כתב ספרות (העושה אמנם שמוש בתעודות היסטוריות). ואילו האתיקה של המדעיות הקפיטליסטית, היא מלמדת ריחוק וניתוק מן האובייקט הנחקר, אובייקטיביזם. כמוהו כפרקטיקה של המדע הקפיטליסטי שהיא מבנית, צורנית, נוסחתית ושואפת לאמדנות, לכימות וכמובן, לעמידה בתנאי השחזור וההחזרה. לכן מה שאנו מחשיבים בתור הא' הידיעה של מדע מחבב באופן טבעי את הסטרוקטורות הטהורות על-פני תכנים ואיכויות, מרשמים וסיפורת תבונית. אל הסטרוקטורות (כמו גם אל פירוקן) יפנה הכותב בגלימת מדען. ורצויות מן הסטרוקטורה המושגית המתמטיקה ובתה המעשית, הסטטיסטיקה.

 
Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

 

 

הפניה לאיכויות, היא שהדירה את מקס ובר אל מחלקת ההיסטוריה של המדע, הרחק מהפרקטיקה של הפקולטה למדעי החברה המתיימרים למדעיות. ובעיקר הוא משמש בתור משל מהופך לקארל מארקס, שפנה לסטרוקטורות ניתנות לשחזור והריהו פורה ומשגשג בשיטתו גם היום.

 

ומשבא הקפיטליזם אל שברו, נחוץ לנו לחשוב מחדש את מחשבת העולם. נתקשה לעשות זאת בתחום שלטונה של האקדמיה, שהיא מלכתחילה תוצר של האתיקה והפרקטיקה הקפיטליסטיות. הרי שברונו של הקפיטליזם מוכרח להיות גם שברונה של האקדמיה בתור תודעה קולקטיבית מובנית, מוסכמת ומוסדית השרויה בתהליך תמידי של החזרה. העין, היא איננה רואה את עצמה.

 

ומקס ובר הוא התחלה, מהוססת אמנם, אך טובה. פרויד, לעומתו, לא יוכל לשמש נקודת מוצא מקבילה בחקר החברות האנושיות משום שתורתו מתיימרת להיות מדע המשעבד את החלום לסטרוקטורה טהורה. הנשים הכותבות היו הראשונות להתקומם על שפרויד הפך את "האשה" לסטרוקטורת-צל של "האדם". אבל הן לא נשמעו "מדעיות" ונדחקו משום כך לתחום הנחשב פוליטי בעקרו הקרוי "מגדר". דבריהן נחשבים "מביעים" ולמצער "מתארים" יותר מאשר טוענים טענה. האתיקה הבורגנית של המדע גברה עליהן בהחשיבה אותן כמי שקנאת פין דוברת מפיהן, יותר מכך כמי שמוכיחות אותה מחדש. האליל לעולם איננו שוקע כי המדמנה שבה הוא משגשג מבטיחה את זריחתו מחדש. המדעיות מבטיחה סדרי עולם. 

 
Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

בספרו "על הכריזמה ובניית המוסדות" (עמ. 86-89), קושר ובר את הרציונל של הקפיטליזם המודרני, שעניינו חישוביות ואיזון ספרים אובייקטיבי עם חיסול העבדות. לא הדחף ההומני ביעֵר את העבדות ולא תודעת זכויות האדם, לא כל שכן "הנאורות" או "הקדמה" – אובייקטיביזם המחשב רווח מול הפסד, הוא שעשה זאת. את ההבחנה הזאת לא ניתן לכנס בסטרוקטורות יעילות, מרקסיסטיות או אחרות משום שמדובר כאן ברוח ובתודעה, בהשקפת עולם ובתכניה. ומכיוון שניתוח כזה איננו עומד בעקרון ההפרכה של המדעיות, מכיוון שלא ניתן להוכיחו או להפריכו, הוא נידון להישאר בתחום ההיסטוריה של מדע הסוציולוגיה. 

 

מחליפו של הקפיטליזם, אם ימשיך ויודרך על ידי חלקים נבחרים של האתיקה הישנה, בהחלט אפשרי כי ישיב בצורה זו או אחרת את העבדות אם ימצא בה תועלת. 

 
Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

ובר טוען, כי העבדות חוסלה משום שלא השתלם לקפיטליסט הרציונלי להשקיע משאבים ברווחת עבדיו כדי שיהיו כשירים לעמל. הקפיטליסט חישב ומצא כי ההשקעה במדורו, מזונו ורבייתו של העבד נוגסת בעמודת הרווח של טבלת המאזן שלו. לכן, נוצר

 

"הכרח שיהיו בני-אדם שיהיו נאלצים מבחינה כלכלית – ולא רק מסוגלים מבחינה משפטית – למכור את עבודתם בשוק בלי הגבלה.

 

"הרי זה מנוגד למהותו של הקפיטליזם אם נעדרת שכבה כזאת של חסרי-רכוש, מעמד הנאלץ למכור את שירותי העבודה שלו כדי לחיות – ובלעדי כך לא תיתכן התפתחות הקפיטליזם;

 

"ובדומה לזה אין הוא אפשרי אם מצויה-בעין רק עבודה בלתי-חופשית. החישוב הקפיטליסטי הרציונלי אפשרי רק על הבסיס של כוח-עבודה חופשי; רק במקום שכתוצאה מקיומם של פועלים המציעים את עצמם מרצונם החופשי, להלכה, אך למעשה באֶכף שוט הרעב [וכמובן שוט המדור והרביה, או הזוגיות המוסדית ובכלל מה שקרוי "החיים הטובים"], רק שם יכולים מחיריהם של מוצרים להיקבע חד-משמעית מראש על-פי הסכם." (שם)

 
Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

במלים אלה של ובר, השוכן על מדף המומיות בהיסטוריה של המדעים, אני קוראת את האזהרה המוכמנת בדברים שאמר ולרשטיין המצוטטים ברשימתי הקודמת: עבדות חדשה עלולה לבוא במקום הקפיטליזם והדמוקרטיה הייצוגית המשגשגת על מצעו.

 
 

לקריאה נוספת: 

 

‫מכס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. תרגם מגרמנית: ברוך מורן. אחרית דבר מאת ש. נ. אייזנשטדט. תל אביב, עם עובד, תשמ"ד.

 

מקס ובר, "על הכריזמה ובניית המוסדות", מבחר כתבים, בעריכת והקדמת ש.נ. אייזנשטדט ובתרגום אהרון אמיר, הוצאת מאגנס, תש"ם

 

אריה קרמפף בהארץ, האתיקה של הקפיטליזם

 

אורט ואן אירדן: הגינות בעבודה העולמית, ב-TED (כותרות בעברית)

 

GEORGE DVORSKY in io9: Why Freud Still Matters, When He Was Wrong About Almost Everything

 
Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.  Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.
Via Desighnboom

 

 

ספרות משווה: שירה-בדיחה-חיים

צלם לא ידוע, שדון נושך גַרְגוֹיל בלחי, תאריך לא ידוע. Salisbury Cathedral, Wiltshire, Uk

 

חיינו הם שירה. חיינו הם בדיחה. השיר, הבדיחה, מסתיימים שניהם בשורת-מחץ, באים כל פעם מחדש אל סופם במפתיע.

 

הבדיחה הורגת אותנו באקסטזה מענגת של צחוק שהוא נסיקת פתאום לחריגה מחליפת ההגיון היומיומי שחיינו לבושים בה. היא עוקפת את כונן המחשבה שלנו בהזדעזעות עוויתית המאחדת גוף ונפש. בדיחה היא גול עצמי והתעלות ניצחת.

 

השירה, כשהיא מעניקה לנו התעלות של יופי בכאב, כמוה כבדיחה, שכן היא נבנית מסתירה היוצרת עונג ביופי. ואילו הבדיחה, מצידה, רשאית ואף צריכה להשתמש בכיעור המוליד את השפלות.

 

באמצעות הכיעור, שהוא כאב נלעג, הבדיחה מראה לנו את חוסר ההגיון, הטרוף והאשליה שביסוד התבוני של טעם החיים: הרי החיים דורשים טעם וצידוק רק בהיותנו בני אדם תבוניים. הבדיחה היא הוכחה ניצחת לנצחון הכיעור על נוקשותם המתה של כללי ההגיון, כללי השפה, הכללים החברתיים. בדרך זו הבדיחה מחייה אותנו בעונג, שתדמה לו רק ההתענגות הרצינית תמיד.

 

בעוצמתה הישירה של האמת האסתטית, החושנית, מנצחת הבדיחה את השירה. כי, אם משהו מצחיק – אז צוחקים. הצחוק עמיד בפני זיוף. גם השיר עמיד בפני זיוף: היפה עמיד בפני זיוף. לומר ששיר מסויים הוא גרוע זה לומר שהוא משקר, כי זהו עצם הוויכוח בנוגע למשהו, אם הוא יפה או מכוער. היפה והמצחיק הם תמיד כשהם לעצמם, תכליתיות ללא תכלית. חיים.

 

שורת (או משפט) המחץ, הפאנץ'-ליין, היא תבנית אסתטית משותפת לבדיחה ולשירה. השורה הסופית (הסופנית), הצפויה במחויבותה להפתעה מסכמת כלשהי, נותנת להן, לשירה ולבדיחה, תבנית של טענה, של טיעון. אבל היא אמורה גם לכלול בתוכה הכשלה כלשהי של תקפות הטיעון, סתירה כלשהי של אמת הטענה. ובתוך כך על הטענה להשאר אמתית, על הטיעון להשאר תקף.

 

משפט המחץ האחרון הוא מסקנה. המסקנה מאשרת ביתר שאת את שלשלת ההנחות המובילות אליה. אבל היא עושה זאת באמצעות גורם ההפתעה, החריגה, הסטיה המובלעת בה מן ההנחות עצמן. המסקנה, בשירה ובבדיחה, סוטה מהשתלשלות ההנחות ופונה נגדה. היא בעדה והיא פונה נגדה. היא יוצאת ממנה לסתור אותה. היא לא הגיונית.

 

תנאי העונג האסתטי הוא שמבדיל, כאמור, בין הבדיחה לבין השירה. הבדיחה מעניקה לנו עונג של כיעור, דחיה, בוז ולעג. השיר נותן לנו יופי מכאיב גם כשמדובר ב"שיר הלל". הכאב משותף לשניהם, להומור ולשירה. השירה משקפת את הכאב ביופי – הבדיחה בכיעור. יופי וכיעור הם קיומיים לתודעה כי באמצעותם היא יודעת את עצמה, את החיים.

 

אפשר לקרוא עוד: זיגמונד פרויד, הבדיחה ויחסה ללא מודע, תרגום: רן הכהן, רסלינג, 2008

ועוד: "מלחמה זה לא בדיחה", הרצאה לבוגרי וסט פוינט היהודיים, רות וייס

 
 

לא, אי אפשר בלי ההספד שנשא ג'ון קליז  לגרהאם צ'פמן, שכתב את מערכון "התוכי" למונטי פייטון:

 

%d בלוגרים אהבו את זה: