זמן, מקום, אדם: פּדוֹבָה ואַחְמֶדַבָּאד

מראה פנורמי של קאפלה ארנה מצד הפתח, Via האתר הרשמי של הקאפלה

 

קאפלה אַרֶנָה (Arena Chapel, היא קאפלה סְקְרוֹבֶנִי Scrovegni Chapel ) שבפַּדוֹבָה, איטליה, נפקחת אל תמירוּת כחולה כבבואת מים לרקיע. והכחול, כְּזה שתקופת חייו תמורת היום בליל. משנכנס אדם לקאפלה,  כשהוא יוצא מהמציאות היומיומית של חייו ונכנס ליצירת האמנות המקיפה אותו, עוברת ראותו "השתנות" המנצחת את הזמן והמקום הנמדדים ומחושבים. בתוך כך, נפקח צליין ההתבוננות לזמן ולמקום המכילים כל זמן, כל מקום וכל אדם. 

 

רצועות הפרסקו של ג'וטו בקאפלה ארנה, Via Lonelyplanetimages

 

התודעה האלוהית אמנם מכילה את התודעה ההישרדותית של האדם היומיומי על חישוביה האובססיביים ומחקריה, על מסעות הציד שלה, הרעב והצמא המתמידים שלה, התמכרויותיה וזוויות המבט המעוותות והצרות שלה, אך לעולם איננה נכנעת או משתעבדת לכורח השרידות המניע את תודעת היומיום כשם שאינה מחייבת אותה ואינה מצווה עליה או מורה לה דבר.

 

האמנות משנה, מתמירה אותנו, מלמדת אותנו את אלוהותנו. מהי אלוהות? לא יותר מתודעה מלאה, תודעה אמנותית, יוצרת, הפטורה מכורח השרידות. זאת האמנות, זה מה שהיא וזה מה שהיא עושה וכשהיא עושה את זה, או אז נסגר מעגל הגדרתה.

 

 

קאפלה ארנה, Via PadovaCultura, Scrovegni Chapel

 

האלוהי מוכרח להיות חושני ומשתאה. כן, מוחשי לחלוטין, אמנות. רבבות מלומדים לא יוכלו לכבות את דברי אריסטו (מטאפיסיקה א'), שאמר כי סימנה של הדעת הוא "תענוג הבא מן החושים" וכינה את דחף ההתפלספות "התפלאות" (בתרגומו של ח"י רוֹת). אבל ההתפלאות, או ההשתאות, היא סימן לעונג הבא מן החושים לקראת תודעה הגדולה ממגבלות הזמן והמקום של הדעת, כשהיא מייחסת ומחשבת ואומדת ומודדת אותם (לדעת). האמנות היא האמונה האמתית, תודעה מלאה בעצמה. כל הסמנים ניתנים בה. היא מעניקה חירות ואוסרת עלינו לעבוד אותה ולדבוק בה, היא קדוּשה שאינה מקדשת את עצמה. האמנות מתחדשת בתוך כך שהיא מחדשת אתנו. היא קיימת להתבוננות משתהה, משתעה ומשתאה. העובדה, שהאמנות תמיד תצליח להחלץ ממגבלות הכוח המזמין, המכתיב והסוחר בזכות השיקולים הסוברניים שלה, היא הנותנת לה את החירות כתנאי אפשרותה. אמנות היא הארה. היא תודעה המשרתת את עצמה ובתוך כך, ומתוך חירות גמורה של ישות סוברנית ומופתית, את האנושות כולה.

 

ג'וטו, רצועות פרסקו בחתך אנכי על קיר הקאפלה ארנה

ממציא סרטי ההנפשה ג'וטו די בונדונה, עיבד בקאפלה ארנה את ספורי האלוהות והאדם האלוהי לסרטים לינאריים, אופקיים ואנכיים, הנחתכים ומצטלבים בעין המתבונן כשהוא מתקדם בין קירות הקאפלה, הדרומי והצפוני. כל "פריים" רבוע מלכד את "קרני הראות" הנמשכים והולכים מכל האחרים ונחתכים במרחב. בדרך זו, מצטלבים הזמנים של "לפני ואחרי" בעודם ממשיכים להתקיים. מתחולל, בתוך כך, גם הנפח החומרי ועובר את עצמו יחד עם כל תופעות האנושיות בסולם שבין עונג לכאב, חיים ומוות. ספורי "הברית הישנה" אמנם מהווים "פרה-פיגורציה" לאלה של החדשה, אבל הבו-זמניות של השתיים בחלל משותף מלכדת אותן לאירוע אחד, כל-אנושי.

 

ג'וטו הכניס לתוך גן העדן האמנותי שיצר את זוועת החיים האנושיים והדרם להראות שהארצי הוא אלוהי, להפגין קדושה המתגלמת בפרט הירוד והפשוט ביותר. ומתוך כך, שינה האמן הזה בנקודת הזמן ההיא את העולם הנראה והכין אותו, בציור, לקבל את מימדיו ומבעיו הפיזיים ואיתם את האדם.

 
 

ג'וטו, ההורדה מן הצלב (Lamentation), פרט, פרסקו בקאפלה ארנה

 

ניתן לראות את זה ברצף המפגשים האנושיים והנשיקות שהוא מחלץ מן ההיסטוריה התנכית.

 

ג'וטו, המפגש בשער הזהב, פרט מפרסקו בקאפלה ארנה: אנה (חנה) ויואכים (יהויכין) לאחר שהתבשרו כי יהיו הוריה של מרים הקדושה, אם ישוע.

 

אפילו המלאכים של ג'וטו, האמורים להיות שליחי האל לעולם הארצי, הם אנושיים לחלוטין. אם ביאטריצ'ה גילמה בעבור דאנטה את האהבה העילאית שאיננה מטמאת עצמה במגע החושני, הבין ג'וטו את האהבה כאלוהות שביטויה חושני, אנושי, אבל כזאת המתעלה על ההבחנה בין טוב לרע. האהבה שמביע ישוע כלפי יהודה איש קריות בעת שהלה מנשק אותו ומוסר אותו לרוצחיו, אהבה שאיננה עיוורת למתרחש, היא-היא הנעלה באהבות, אהבה שאין דבר אנושי זר לה.

ג'וטו, הנשיקה (בגידתו של יהודה איש קריות), פרט מפרסקו בקאפלה ארנה

 

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם; וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. (תהלים כ"ד, ז) 

 

קאפלה ארנה, כפי שהיא נראית מעיניו של ילד בשעה שהוא נכנס בפתח הראשי (Via האתר הראשי של פדובה, קאפלה סקרובני)

 

בזכות אמנותו של ג'וטו, משמשת קאפלה ארנה עין-עולם הרואה את הנכנס בה, ואפילו הוא צל יחף בלבד או דמות דמיונית, קטנה כשריטה ונוצצת בפתחה כבהק דמע בבת-העין. דמות של ילד, נאמר. וכאן, אפילו הוא, הפחות והנקלה ביותר זוכה לראות ולהראות, אפילו אם קשור זנב חבל לקרסולו ואפילו אם כפות רגליו גסות ממסע עלייתו לכאן (בדרך נס של הדמיון), מבית מלאכה רחוק בהודו. בעצם עתה זו (שבדמיון), הוא בעיצומו של מסע התבוננות לאורך הקירות המצויירים בקומיקס הקדום, קירות הרווים בדורות של תפילות והשתאות.  

 

Jean-François Legendre-Héral, ג'וטו הילד, ברונזה, 1842

הרחק מכאן, בהודו, ממש כמו כאן בפדובה, שרוי הנער בפרוזדור של החזרים. שם, ניצבים לאורך מסדרון נולים ולכל נול קשור ילד. המסדרון הצר אפוף ברחש חליף-חלוף תופעתי ושוטף את הרצפה בארג מתגולל באלם דממה. שם, רחוק בהודו, עמלים פרחים של טף על יפי הלוטוס, הטרף, יסמין, צללי עלוה, וכל כף רגל בחבלה תלויה על נשמה.

 
 

ג'וטו, מלאך, פרסקו בקאפלה ארנה, פרט מהצליבה

 

וכשהוא כורע חבוק ברכים, אִדְרַת גבו על משענות שוקיו, נוכל לראות אותו שורף בדמע את פצעיו. 

 

ג'וטו די בונדונה, מלאך, פרט מההורדה מהצלב, פרסקו

 

מידע ומראות:  

Giotto di Bondone – Cappella degli Scrovegni,

Padova , רצף של תמונות ביוטיוב

הרצאה מלומדת ביוטיוב, אנגלית

והרצאה עממית יותר (וטובה יותר), המתעכבת על "ההורדה מהצלב", אנגלית.

Brian Boyd על מקורות הקומיקס

האתר הרשמי של הקאפלה, והווידאו של האתר ביוטיוב (באיטלקית),

 

מודעות פרסומת

איכות כרויה: הרומן הגרפי Ulysses Seen על פי ג'יימס ג'ויס

יש האומרים, כי אין צורך לקרוא את יוליסס של ג'יימס ג'ויס כדי לא להבינו. הרומן הדחוס, מציב בפנינו מחדש את שאלת ההבנה ונגישות היצירה מאתגרת וגִדולת מימדים כל-כך עד שאי-אפשר להכילה לא כל שכן "להשתלט" עליה.

 

הרומן הגרפי "יוליסס נראה" נוצר והולך באתר האינטרנט הקרוי על שמו, ומנסה להתמודד עם אתגר המסע וצליחת יוליסס בפרט ושל "הבנת" יצירת מופת בכלל. זהו אתר של בית ההוצאה Throwaway Horse, שארבעת חבריו מעידים על עצמם, כי הם "מסורים לקידום ההבנה של יצירות מופת.. באמצעות צירוף העזר החזותי של הרומן הגרפי והבאור בסיוע האינטרנט." רוברט ברי (Robert Berry), הצייר, ומיק ברזנטי (Mike Barsanti), המבאר, עסוקים בימים אלה ממש בעיבודו של הרומן לקומיקס, ערוך על-פי 18 פרקיו האודיסאיים. ב-16 ביוני, "בְּלוּמְסְדֵיי" האחרון, הסתיימה העלאת אפיזודות הפרק הראשון, "טֶלֶמַכִיָה".

 

כבר עריכה זו, לפרקים ששמם אינו מצוין ברומן, הופכת את היצירה "יוליסס ניראה" לעיבוד עצמאי. הרומן הגרפי, שנועד להנגיש את יוליסס לקורא, הן המתחיל הן המנוסה, מצליח לא רק בכך. ביומרתו, משתייך המפעל למסורת מפוארת יחד עם האדפטציה של ג'וטו לסיפורי התנך, העשויה רצועות לאורך קפלה ארנה בפדובה. גם הלה לא התימר אלא לספר מחדש את שתי הבריתות ולהעמידן זו מול זו, הראשונה כמנבאת את הבאה ממנה, ובכך להבינן ולהנגישן. ובתוך כך, היה ג'וטו למשנה עולם.

 

באיכות דימוייו הציוריים, ("פלטת" הצבעים העוברת מ"דיבור פנימי" אל החוץ בין כחול ושחור של הרגש לבין צבעי אדמה, קשת הדמויות שנראית לנו טבעית כל-כך לרומן של ג'ויס), אין ל"יוליסס ניראה" שום סיבה להתבייש במעמד התנך הגרפי של ג'וטו. הוא "טבעי" לעין העכשוית, אך גלומה בו התחדשות.

 

זה מפעל שעוד ידובר בו ובנסיון ההבנה שלו. כי, מהי, בכל זאת, הבנה? מדוע אנו משתמשים במילים לדובב ציור בציור לבאור המסתורין שבכתובים? היש הבנה אחת, מיצוי מילולי לעצם שותק, תרגום, העברה מכלי לכלי, דבוב המשפט הסתום ללשון מובנת? האם היומרה לנרדפות, לטאוטולוגיה אפשרית בכלל?

 

ומה מסתורי כל-כך במפגש עם האמנות לסוגיה? והמסתורין האמנותי, מה פשר לידתו בכל פעם מחדש, להעמיד אתגר בפני הידוע?

 

אנו עומדים, למשל, מול סדרת בתי הפרלמנט בלונדון של מונה, עבודות שהפכו מזמן טריוויאליות. והנה, לאחר שהרסה ההתבוננות את פטפוטו של הידוע במוחנו, שבים העצם הפיזיקלי שהוא הציור, והדימוי הציורי, ונדחסים למופע אחד. והללו, בהתלכדם, הם הקיר שאליו מתנפצות הסתירות האמיתיות. היפה האמיתי מורה החוצה ממנו ובחזרה אל עצמו, להיות דימוי ללא-דימוי, המצביע לכאורה על אובייקט חיצוני כדי לסמן את עצמו. נס מתרחש: מה שהתימר לייצג, להיות "רושם", היה לתופעה שהיא הכרה זכה של יש מושלם. ואת זו, אין למלל. לדבר על יצירה גדולה אמנם אפשר הרבה, אך לא יותר מזה, משום שהיא מלמדת אותנו אי-ידיעה מלומדת.

 
קלוד מונה, לונדון, בתי הפרלמנט, 1904. שמן על בד,  Musée d'Orsay, Paris

קלוד מונה, לונדון, בתי הפרלמנט, 1904. שמן על בד,
Musée d'Orsay, Paris

 

וגם את יוליסס של ג'יימס ג'ויס יש לקרוא כדי לא להבין – עם ההערות המלומדות או בלעדיהן. זהו האפוס המודרני, רומן ענק שכולו שירה. והשירה, היא דוברת אותנו בלשון שאינה יכולה להיתרגם לסך כל באוריה. יוליסס דחוס בציטוטים מובלעים של מקורות רחוקים זה מזה עד כדי כך, שלא ניתן בכלל להכילם בפירוש ובידע: הרחבת גבולות ההרמנויטיקה נגזר שיביא לאינסוף ההרסני שלה. יוליסס לוקח אותנו למסע עד אבדן לשם התנסות באי-ידיעה מלומדת ולשם המפגש המענג, הכואב, האירוני עם נס הריאליה של המופלא.

 

כנסו ל: Ulysses "Seen" אם אתם אוהבים את עצמכם. הרומן הגרפי הזה הוא אמנות העומדת לעצמה. וכך גם באוּּרוֹ הקשוב, החף גם שמץ של חשיבות עצמית. שהרי זוהי ההוראה האידאלית. בֶּרי משיב לתגובות על ציוריו בכבוד ובשמחה. הקוראים מוזמנים להוסיף הערות ובאורים ונוצר רב-שיח גלובלי של ידידים, קהילה גלובלית. אין לכלוכים (פרסומות). יש הפניה לקריאה משלימה, ללימוד נוסף באינטרנט ובלוג שבועי גדוש הומור עצמי. היתה אפילו שערוריה אחת הקשורה בעירום, בחברת מקינטוש ובאיוולת האנושית. ניתן להרשם לקניית הציורים המקוריים. אולי יש מי שיקחו על עצמם לתרגם את הבאור לעברית, לערבית (יש מי שמתרגם חלקים ממנו לצרפתית). Ulysses Seen הוא מפעל אדיר, משמח, סיור מודרך במבוך, אמנות בהתהוות. תתענגו.

 

ובשולי הדברים: היוצרים פתחו מבצע התרמה להעלאת הפרק השני של הרומן הגרפי. אחרי שתקראו את הראשון, מובטח לכם שתרומתכם, ואפילו אם יכולתכם עומדת על דולר אחד בלבד, תעניק לכם נחת נדירה. מבצע ההתרמה באמצעות: http://www.kickstarter.com/projects/1800336145/a-comic-of-james-joyces-ulysses-seriously/posts

 
%d בלוגרים אהבו את זה: