הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! (ג'ון קיטס)

 
 

רק עוד מכתב אחד כתב המשורר ג'ון קיטס טרם מותו ברומא ממחלת השחפת, אף הוא לחברו צ'ארלס בראון, כמו זה המתורגם כאן בהמשך. והנוכחי הוא מאלה, שלא עורך אחד בלבד (ר' Gittings, p. xx) מנע הבאתם לדפוס, זאת עקב הסברה כי הכאב המובע בהם יכריע את כושר הספיגה של הקוראים. שֶצֶף התודעה שהעלה קיטס על הכתב, ללא עריכה או תיקונים, מפולח שתיקות המצויינות בקוי הפרד קצרים וארוכים. תחילתו של המכתב בנסיון כושל לשלוט ברגשות אשר נקטע בפרץ פתאום, הממשיך בקְרֶשֶׁנְדּוֹ אפל עד סופו תוך שהוא ממית באִבַּן התעשתויות חדלות ישע נוספות, שרק מבליטות את נגינת הנהי בבני גוון נוספים של מרורים. המכתב דורש קריאה בקול בתור שירה בפרוזה. כותבו ניצב על הגדה מנגד לחיים ומנסה לגבור בקולו על נהמתם כדי להגיע אל הנשארים מאחור, זאת בעוד צלליתו-שלו המתרחקת נשקפת אליו מדמותם. קיטס היה בטוח כי נידון לשכחה כמשורר וכי שמו "נחקק במים", כפי שביקש שייכתב על קברו.

 
Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

 
 
 

נאפולי. יום רביעי ראשון בנובמבר.

 

בראון יקירי,

אתמול שחררו אותנו מההסגר, במהלכו נפגעה בריאותי מהאוויר הקלוקל והתא המחניק יותר ממה שנפגעה במשך המסע כולו. האוויר הרענן השיב את נפשי במקצת ואני תקווה כי ייטב לי הבוקר דיי כדי לכתוב לך מכתב קצר ורגוע; –  אם ניתן כך לכנות כזה, שבו אני חרד לומר את הנקל ממה שמטריד את מעייני. ובאשר הרחקתי לכת בכך עד הנה, עלי להמשיך עוד קצת; – שמא יועיל הדבר להקל את עקת האומללות הרובצת עלי. האמונה כי לא אראה אותה עוד תהרוג אותי. אינני יכול           בראון יקירי, צריך הייתי לקחתה לי כשעוד הייתי בקו הבריאות, והיה עלי להישאר בריא. אוכל לסבול את המוות – את הפרידה ממנה איני יכול לשאת. הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! כל מה שמזכיר לי אותה בתיבות [המסע] שלי מפלח אותי כחנית. רפידת המשי שהיא שמה בכומתת המסע שלי חורכת את ראשי. הדמיון שלי חי להחריד בכל הקשור אליה – אני רואה אותה – שומע אותה. אין שום דבר בעולם שיהיה בו די עניין כדי להסיט אותי לרגע אחד ממנה. כך היה גם כשהייתי באנגליה; אין ביכולתי להיזכר, מבלי להתחלחל, בתקופת היותי כלוא אצל האנט, כשעיני נתלו בהאמפסטד כל היום. תקוות ממש הייתה לי אז לראות אותה שוב – עכשיו! – או, להיקבר ליד היכן שהיא חיה! אני פוחד לכתוב לה – לקבל מכתב ממנה – לבי ישבר למראה כתב ידה – אפילו לשמוע עליה באקראי, לראות את שמה על הכתב יהיה יותר מכפי כושרי לסבול. בראון יקירי, מה עלי לעשות? לאן עלי לפנות לנחמה או הקלה? שמץ סיכוי אילו היה לי, להבריא, הייתה התשוקה הזאת הורגת אותי. כך ממש במשך כל חוליי, הן בביתך הן בקֶנְטיש טאוּן, לא חדלה הקדחת הזאת לכלות אותי. כשאתה כותב לי, כפי שתעשה מיד, כתוב לרומא (poste restante) – אם היא בריאה ושמחה, ציין זאת כך +, – אם – מסור שלום לכולם. אשתדל לשאת את ייסורי באורך רוח. לאדם במצב בריאות כשלי לא אמורים להיות ייסורים כאלה לשאתם. כתוב פתק קצר לאחותי האומר כי שמעת ממני. סוורן בטוב מאד. אם היה מצב בריאותי טוב יותר הייתי מאיץ בך לבוא לרומא. אני חושש כי אין בידי איש להקל עלי. האם יש חדשות כלשהן מג'ורג'? או, אילו המזל היטיב במשהו עִמי או עם אחַי! – כי אז יכולתי לקוות, אך היאוש כפוי עלי כמו הֶרגל. בראון יקירי, למעני, הֱיֵה לה למגן עולם. אין ביכולתי לומר דבר על נאפולי; ריבוא החידושים סביבי איננו מעורר בי שום עניין. אני פוחד לכתוב לה. הייתי רוצה שהיא תדע כי איני שוכח אותה. הו, בראון, גחלים של אש יש בחזי.. יכולתו של הלב האנושי להכיל ולסבול כאב רב כל-כך באה לי בהפתעה. הלשם כך נולדתי? יברך האל אותה, את אמה, את אחותי ואת ג'ורג' ואשתו ואותך ואת כולם!

 

ידידך האוהב תמיד,  ג'ון קיטס

 

יום חמישי. הקדמתי ביום אחד את השליח. הוא יוצא עכשיו. היום הייתי שליו יותר, אף כי חרד למחצה כי לא אתמיד בכך. לא אמרתי דבר על בריאותי; אינני יודע עליה דבר; תשמע את הדוח של סוורן מ-XXX. עלי לחדול בזה. המחשבות שאתה מעורר בי קרובות מדי ל———-

 

יברכך האל!

 

 
Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

 
 

הערות:

 

ג'ון קיטס, שאצילות רוחו זוהרת במכתביו, שהם כשלעצמם יצירות מופת, הוא "המשורר שלי". כל שנכתב על-ידו ועליו שיש ברשותי ניתן לי מחברה אהובה שאיננה עוד, וכמו נמסר לי משניהם יחדיו. הוא שב ומופיע באכסניה הנוכחית ומתורגם כאן (עם הערות רבות), וכאן וכאן, ועוד כאן וגם כאן, ועוד כאן, ועוד. רוב הדמויות והמקומות המצויינים במכתב המתורגם ברשימה הזאת כבר נמצאים בהערות לתרגומים קודמים, אך בקצרה ניתן לומר, כי אהובתו של קיטס היא פאני ברוּן (Fanny Brawne), שכנתו ב- Wentworth Place, האמפסטד. מקנטיש טאון כתב המשורר את מכתבו האחרון לפאני. צ'ארלס בראון (Charles Brown) היה חברו הטוב ובעל הדירה בה התגוררו השניים בהאמפסטד, שם מת אחיו של המשורר, תום, משחפת, המחלה שתכריע גם אותו. האח השני, ג'ורג', נקלע לחובות באמריקה וקיבל את חלקו של ג'ון בקצבה מירושת הוריהם, דבר שמנע ממנו, יחד עם מחלת השחפת, להנשא לפאני. הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) ליווה את קיטס בהפלגה לנאפולי, שם הוכנסה האניה להסגר בן עשרה ימים מחשש ממחלות מדבקות. לאחר צאתם נסעו השניים לרומא ושם, בחדרון במלון שיהפוך בעתיד למוזיאון קיטס-שלי, כשסוורן ידידו לצדו, ימות ג'ון קיטס ב-23 בפברואר 1821 והוא בן 25. האיקסים בסוף המכתב הושמו על ידי הנמען, בראון, שעה שהעתיק ומסר אותו לדפוס וצ"ל רשום שמו של ויליאם האזליט (William Hazlitt) , אף הוא ידיד של קיטס. האנט (Leigh Hunt), היה מבקר, מסאי ומשורר, עורך ה-Examiner בו התפרסם לראשונה שיר של קיטס. poste restante – "דאר כללי" – הנשמר בבית הדואר לנמען.

 
"כאן מונח אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.  Via Deep Roots Magazine

"כאן טמון אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.
Via Deep Roots Magazine

 
 

תוספת לצפיה:

 

Andrew Motion ו-BBC, שחזרו את מסעו האחרון של קיטס מאנגליה לרומא. לקראת סוף הסרט גם נקרא המכתב המתורגם כאן.

 

אורפאוס ואאורידיצ'ה, קטע, כוריאוגרפיה של פינה באוש לאופרה של גלוק, פריס 2008 (1975)

 

ועוד פינה באוש, במזורקה פּוֹגוֹ, סנטיאגו 2007

ג'ון קיטס: המכתב האחרון לפָאני בּרוּן

 
 

באחד מימי תחילת אוגוסט 1820 ישב ג'ון קיטס, צעיר נוטה למות בן 25 שהא' הידיעה של תארו, "המשורר", יתווסף לשמו רק שנים אחרי מותו, לכתוב בפעם האחרונה, ככל הידוע, לארוסתו-בסתר פָאני בְּרוּן. הוא ימות פחות משבעה חודשים אחר-כך, ב-21 בפברואר 1821 במלון ברומא, לשם נשלח על ידי רופאיו "כדי להחלים".

 

העמדה הרומנטית של המאה ה-19 קרובה בעיני להתכוונות הרוֹק של תקופתנו (רק במבט הנעוץ ישירות בכוכבים, לא דרך השתקפות הנאון בשלוליות הכרך). אני מוצאת עמדה זו באנרגיה הפורצת במכתב המתורגם מטה. כַתשוקה הנואשת ב-"צִיּוֹן, הֲלא תִשְׁאֲלִי…?" הוא עוצר זעם אין-אונים של "…אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו…", הוא יהודה הלוי מאות בשנים קודם לכן:

 
 

קנטיש טאון,

אוגוסט 1820 [?]

 

לא אכתוב זאת עד האחרונה

פן תשיגוֹ עין.

 

ילדתי היקרה מכל,

 

Dante Gabriel Rossetti, איור ל-The Prince's Progress מאת Christina Rossetti, מתווה דמות לנסיך ב-"היה עליך לבכותה אתמול", 1864-5

אילו רק יכולת לקסום לי אמצעים לנחת כלשהי בלעדיך. בכל שעה אני מרוכז בך יותר ויותר ולכל דבר אחר טעם של תֶּפֶל בפי. אני חש כי עוד מעט לא אהיה מסוגל לנסוע לאיטליה – עובדה היא, שאין ביכולתי לעזבך ולא אטעם רגע של שלוות נפש עד שהגורל ימצא זאת לנכון ויתיר לי לחיות עמך לתמיד. אם כך זה יימשך אני לא אחזיק מעמד. לאדם בריא כמוך לא יכול להיות שמץ מושג על האימים שעצבים ומזג כשלי סובלים. איזהו האי שאליו מציעים חבריך לפרוש? הייתי בשמחה יוצא לשם רק אתך לבד, אך בחברה מוטב שאסרב. צרוּת העין ולשונותיהם הרעות של המתיישבים החדשים שאין להם דבר אחר להתבדר בו, הן בלתי נסבלות. מר דילקה ביקר אותי אתמול והעניק לי כאב רב הרבה יותר מעונג. אני לעולם לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד [?] חברתם של מי מאלה שנהגו להיפגש באֶלְם קוטג' או וונטוורת' פלייס. טעמן של השנתיים האחרונות הן כמְרֵרָה על צלחתי. אם לא אוכל לחיות אתך, אחיה לי לבד. איני סבור שבריאותי תשתפר באופן ניכר בנפרד ממך. בשל כך אני בוחל במפגש אתך – אינני יכול לסבול קיומם של הבזקי אור שאחריהם יהיה עלי לשוב לקדרות שלי. אינני כה אמלל עתה כפי שהיה עלי להיות אילו התראיתי אתך אתמול. להיות מאושר אתך נראה כל-כך חסר סיכוי! נדרש לכך כוכב בר מזל משלי! לא יהיה הדבר לעולם. אני מצרף קטע מתוך אחד ממכתביך שרצוני ממך כי תשני קצת – אני חפץ (אם תואילי) כי תפחת קרירות התעניינותך בי. אם הייתה בריאותי עומדת בכך הייתי כותב את השיר האצור בראשי, שאנשים שמצבם כמצבי היו מוצאים בו ניחומים. הייתי מציג בו מישהו כמוני שכל-כך מאוהב באדם המנהל חיי חירות כמוך. שייקספיר  ידע תמיד להעמיד דברים על תמציתם באופן המזהיר ביותר. לבו של המלט נמלא ייסורים כמו אלה שבלבי שלי כשהוא אמר לאופליה "תלכי, תלכי לך לְמנזר!" בהחלט רצוי היה לי לעזוב את העניין מיד – למות היה רצוי לי. מאוס עלי העולם הגס אתו את מחייכת. אני שונא גברים – ונשים עוד יותר. רק מדקרות צופה לי העתיד – בכל מקום שבו אהיה בחורף הבא, באיטליה או בשום מקום, שם בראון יתגורר בקרבתך עם מעללי הזימה שלו. אינני צופה סיכוי כלשהו למנוחה. נאמר אני ברומא – ומה, עלי אז לצפות בך כבמראת קסמים יוצאת העירה ושבה ממנה בכל שעה שהיא. הלוואי יכולת את להפיח בלבי מעט אמון בטבע האדם. אני, אין בי שמץ לֶאֱזוֹר – העולם אכזר מדי מבחינתי – אני שמח שיש דבר כזה כמו הקבר – אין לי ספק שלא אדע מנוח עד שלא אגיע לשם. בכל מקרה אתענג על כך שלא אתראה עוד עם דילקה או בראון או מי מידידיהם. ולוּ אני בזרועותיך מלא באמונה או שיכה אותי הברק.  

 

יברכך האל – ג'. ק.  

 
 
 

הערות שאפשר לקרוא Kentish Town: במאי 1820 החליט ג'ון קיטס לעבור להתגורר בקנטיש טאון הסמוכה ללונדון. במשך החודשיים הבאים המשיכו הוא וארוסתו-בסתר  Fanny Brawne להתכתב. רופאיו של קיטס האיצו בו לנסוע לאיטליה, וזאת מתוך שכנוע עמוק שחורף אנגלי נוסף יקטול אותו לבטח. אבל המסע המתיש והמרחק מפאני עוד האיצו את מותו. זאת, בנוסף לטפול הלקוי שזכה לו (שכלל כמויות אדירות של אופיום נוזלי הקרוי Laudanum; כספית, שהיא חומר רעיל ביותר כידוע, הרעבה שיטתית שכילתה את כוחותיו והקזות דם שהביאו ל"רגיעה מידית" של החולה; זאת, בפרק Physician Nature בספרו של Stanley Plumly,  Posthumous Keats). אחרי כתיבת המכתב, כבר ב-10 באוגוסט, שב קיטס ל-Wentworth Place מס' 45 שברובע המפסטד, לונדון, שם התגורר במשך שנתיים קודם-לכן בשכנות למשפחת ברון, שם פרחה אהבתם של ג'ון ופאני ושם גם נכתבו ב-1819 חמש "האודות הגדולות", שהן בפסגת השירה. בתקופה קצרה זו, טרם שהפליג לרומא, זכה קיטס לטפול מסור מצד אמה של ארוסתו והשתקמו בטחונו ואמונו בפאני ובאנושות. לא אכתוב… קיטס מתכוון ל"ילדתי היקרה מכל" שבפתח המכתב ומרמז להמולה בבית ידידו ליי האנט בקנטיש טאון. מר דילקה:Charles Dilke, היה שותף עם צ'ארלס בראון בבעלות על וונטוורת' פלייס. לא אוכל עוד להחזיק מעמד עד..: "…to endure to..", במקור. הבשורה עפ"י מתי כ"ד:13 בברית החדשה: "אולם אלה שיחזיקו מעמד עד הסוף יינצלו!". ? יכול היה להיות "לשאת את.. חברתם", "להחזיק מעמד למען החברה ש-…". אני מעדיפה את כל הפירושים הללו גם יחד, מקופלים ב"להחזיק מעמד עד.." Elm Cottage: מקום מגורי משפחת ברון ליד וונטוורת' פלייס למשך תקופה קצרה. טעמן של השנתים האחרונות כמררה על צלחתי: כמו בפואמה הבלתי גמורה Hyperion, 1:188-9. במקור: Brass, פליז, הרומז על זעם ולכן תרגמתי ל"מְרֵרָה". ..אדם המנהל חיי חירות כמוך: פאני ברון לא "ניהלה חיי חירות" ואשמתה היחידה בכך שהיתה בריאה, צעירה ויצאה לנשפים בעוד קיטס החולה נאלץ להשאר ספון בביתו. אהבתה של ברון לצעיר חסר אמצעים שכתב שירה וחודשים אחדים לאחר שנפגשו החל לירוק דם, שהוציא לאור 3 כרכים צנועים של שירים ופואמות וזכה לביקורות קטלניות ועמד, לדעתו-הוא, לשקוע באלמוניות הייתה, ללא ספק כנה ואמיצה. משהתבשרה על מותו צבעה את בגדיה בשחור והסתגרה בביתה במשך שנים רבות (ולא שהיינו דורשים זאת ממנה). כעבור 13 שנה היא נישאה לאחר, אך המשיכה לשמור בסוד על פרשת אהבתה לקיטס (גם מבעלה), אפילו לאחר ששמו נודע ברבים כאחד מגדולי המשוררים הרומנטיים בפרט, ובכלל. תלכי לך למנזר: המלט, מערכה 2, תמונה 1, בתרגומו של דורי מנור. אמירה זו של קיטס לא רק צרובה בכאב כי אם גם באירוניה. נאמנותה של פאני מוטלת בספק כשהיא "בחברת מרעיה" וקיטס רוצה אותה נאמנה כאופליה. ובתוך כך שהוא נוהג בה כהמלט באופליה ומטיל בה דופי על לא עוול בכפה, זאת תוך שהוא מודה בכך במשתמע. המות האורב לו, הוא המזהם את נאמנותה בספק, שכן, מהם ארוסים אם לא התחייבות לאהבה עד מות? קיטס מבטא כאן ביושר מתפרץ את קנאתו לה בחייה בלעדיו ויותר מכך, את קנאתו בעצם חייה, בחיוניותה. כדאי לקרוא בהקשר זה את שיריו של חנוך לוין בקובץ "חַיַּי הַמֵּתִים". למשל, השיר הקצר "אהובתי, כאן חשך": אֲהוּבָתִי, כָּאן חשֶׁךְ,/ הָאֲדָמָה עַל עֵינַי מְהֻדֶּקֶת,/ אֲני לא רוֹאֶה עִם מִי אַתְּ מִתְחַבֶּקֶת,/ לְמִי אַתְּ לוֹחֶשֶׁת מִלִּים נִפְלָאוֹת,/ שֶׁהָיוּ רַק שֶׁלִּי, וְעַכְשָו גַּם שֶׁלּוֹ." Plumly,מגדיר את התקפי הקנאה של קיטס במכתביו לפאני כהתעמרות. בראון: Charles Brown ידידו של קיטס ובעל הבית של וונטוורת' פלייס. השניים נפגשו ב-1817 ויצאו למסע רגלי בסקוטלנד, שתועד ע"י קיטס במכתביו. מעללי הזימה שלו: …with his indecencies, במקור. לבראון היה ילד מחוץ לנשואין.

 

את מכתבו האחרון של ג'ון קיטס לפאני ברון ניתן לקרוא תואם למקור, עם הקטעים שהושמטו בפרסומים, כמו בספר שיש בידי, בעריכת Robert Gittings מ-1970 (1958), בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. קיטס לא תיקן את מכתביו ואין בהם כמעט סמני פסוק. השארתי את המכתב כפי שהוא, בלי פסקאות.

 

למען הסר ספק, דמותו של קיטס המצטיירת ממכתב יחיד זה, כמו מכל מכתביו שהותיר אחריו לעשרות, היא של צעיר עז תחושות ורוח "שאהב את החיים", כמו שאומרים אצלנו ולמרבה הצער חלה ומת בטרם עת. אין מצב שהיה נער תשוש, חולני והוזה כפי שבקשו לציירו רבים. בשנת חייו האחרונה, אמנם גברה עליו מחלתו. למרות קומתו הלא גבוהה (עם כתפיו הרחבות), הוא היה משכמו ומעלה, גאון שירה ואציל נפש. יכולת ההתבוננות שלו בעצמו ובעולם, יחד עם יכולת אמפתיה שאין לה אח ורע, הזינו את הפן הסינאסתטי של שירתו, שאמנם איננה כוחנית או אובייקטיביסטית אך כמובן שגם "רגשנית" או בלתי נשלטת איננה. רכותו אופיינית לאנשי רוח שאינם "מפגינים בטחון עצמי" והדבר ניכר בהתייחסותו המתבוננת לעולם, למשל בכך שהוא משכן עצמו בדמיונו בין זרועותיה של אהובתו ולא להפך.

 

לקריאה נוספת (באנגלית), שני שירים על קיטס, פאני ברון והמות מאת: סיד קורמאן (Cid Corman) ואדגר לי מאסטרס (Edgar Lee Masters).

 

אין ספק, קיטס עצמו לא העלה בדעתו שעין זרה תיפול על מכתביו לפאני. יש בפרסומם, הבלתי נמנע אמנם, חילול גס של קדשי פרטיותם של השניים. קיטס גם לא מצא במכתביו שום ערך אמנותי בלתי תלוי כלשהו, אך כיום הם נחשבים שיאים של יופי והגות (שלא לומר ולמרבה האירוניה, של תמחור. המכתב היחיד לברון שהסתובב מחוץ לארכיונים החשובים בעולם נמכר לא מזמן ב-96 אלף פאונד בריטי). המכתבים והפתקים לברון, 37 במספר, נשמרו על ידה במסתור יחד עם מזכרות אחרות: תלתל ערמוני בתליון זהב, טבעת אירוסין משובצת אלמנדין ודיוקן מיניאטורי של המשורר מעשה ידי ג'וזף סברן (Joseph Severn), שסעד את קיטס עד מותו ברומא. יחד אתם שמרה ברון כל חייה על שלושת הפרסומים הכרוכים של קיטס שיצאו לאור בחייו ואת ספריו: דאנטה, ספנסר, מילטון וכמובן שייקספיר. את האוצר הזה העמידו בניה למכירה לאחר מות הוריהם.

 

ב-1829, שמונה שנים לאחר מותו של קיטס, ביקש ידידו צ'ארלס בראון את רשותה של פאני ברון לצטט בעילום שם שירים ומכתבים המזכירים אותה בביוגרפיה שכתב על המשורר. היא נתנה לו את הסכמתה וכתבה לו, כי,

  "…אפילו ביסוס תהילתו לא ימציא לי את העונג הראוי. מבלי לתבוע עקביות יתרה לעצמי, אוכל רק לומר באמת ובתמים כי זכרו שמור עמי היטב וכי, מכיוון שדי לי בכך, טוב היה לי אם לא ידע איש מלבדי כי הוא היה אי-פעם קיים." (אפשר לקרוא גם ב- John Keats & Fanny Brawne)

 

ויליאם הולמן האנט, איור להִיפֶּרִיוֹן מאת ג'ון קיטס, רישום מ-1847. הכיתוב מתוך היפריון: למטה: הִגִּיעָה הִיא אֶת גְּדָל מִצְחָהּ הַצַּח לַקַּרְקַע, שֶׁיִהְיֶה שָׁם שֶׁפֶךְ שַׂעֲרָהּ הַמִּתְפָּרֵשׂ מַצָּע רַךְ וּמִשְׁיִי תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל סָטוּרְן – למעלה: וּדּמוּמִים נָחוּ שְׁנֵי אֵלֶּה בְלִי תְּנוּעָה כְפֶסֶל שֶׁל הַטֶּבַע בְגּוּמְחַת הַכְּנֵסִיָּה

 
%d בלוגרים אהבו את זה: