אורי גרשט: על טבע דומם של פרנסיסקו דה זורבאראן – קאנט: על הדימוי האמנותי

 

אורי גרשט על פרנסיסקו דה זורבאראן, "טבע דומם: ספל מים וורד", 1630 לערך. אוסף ה-National Gallery, לונדון:

 
 

"במיוחד אני אוהב בציור הזה את הצניעות והענווה. מחד, מצטיינת הקומפוזיציה בפשטות ומאידך הציור כה משוכלל ומשופע בתשומת לב לפרטים. Zurbarán יוצר כאן מתח דיאלקטי בין הפשטות לבין אופני האיזון הווירטואוזיים. 

 

"אני אוהב את האופן שבו נדחסו החללים בציור באמצעות השמוש ברקע כהה ביותר ובמדף צר יחסית בעבור קדמת התמונה, דבר המחולל בה מתח ייחודי ביותר, עם היותה חסרת חיים כמעט ומשוללת הדגשים. וחרף זאת יש משהו חי כל-כך בציור! 

 

"יש משהו באירגון המתמטי של הציור, המנסה להשיג איזון מושלם בין מרכיביו המועטים, ובתוככי האיזון המושלם הזה מושגת קומפוזיציה מזוקקת, אידאה של שקילות גמורה שניתן לשייכה לַמוות או לקץ החטאים.

 

"בשעה שאני מתבונן בציור הזה נראה הביצוע שלו מופנם כל-כך. ונוספים לכך העיסוק בפני השטח, בנושא, ביחסיו המעודנים ומלאי היופי עם הפרח, התלוי בשווי משקל מדויק, בתואם של עלי הכותרת עם קצות הספל, בעשית הקווים [?] לתוך הרִיק של הצלחת.

 

"אם נתבונן בצורות המעגליות בציור בכללותו, נוכל לראות מעגלים בצלחת, בכל אחד מעלי הכותרת ובספל. קצה הספל הוא מעגל בתוך מעגל. ובאותו אופן ניתן להתבונן ביחסי משולש, המתקיימים בין שלושת המרכיבים [הצלחת, הספל, הפרח], כמו-כן באופן שבו היחס בין הגיאומטריות הללו מקיימות מתח ביניהן.

 

"היחסים בין משיכה לדחיה הם שמעוררים יצירת אמנות לחיים ובציור זה יש משהו צנוע וטהור כל-כך, אבל רואים בו גם אנרגיה, זמן ומה שנראה כמו מופע של איכויות המתעוררות לחיים בהחזרים שעל פני השטח, והללו הן מלאכת מחשבת של ממש. מצד המצויינות, כישורי הצייר משאירים הרחק מאחור כל טבע דומם אחר בהיסטוריה של הציור ואינני מגזים באמרי זאת.

 

"אני סבור שיש משהו מלא יופי בהיקסמות גרידא ובהתבוננות, בקבלת נוכחותם של הגורמים הללו במישור.

 

"כשאני עוסק בעבודה המשוחחת בדרך זו או אחרת עם יצירה של אחד מרבי האמנים בעבר, נמצאת נקודת ההתחלה שלי בעבודות כגון זו, שנגיעתן מגיעה מעבר למרחק רב של זמן, זאת עד ליום שבו מתחבר משהו בדרך כלשהיא, שאינני יכול לעמוד עליה במדויק. אינני יכול לבטוח בכך שעבודה שלי תשרוד מאה או מאתיים שנים מעכשיו, ואם מאן דהוא יתמודד איתה וכיצד יפרשה; ואולם אני תקווה, באמת, שההתנסות הזאת תהיה בהתבוננות צורנית."

 
אורי גרשט, "נגד הזרם: מבודד", 2010. Via CRG Gallery, ניו יורק

אורי גרשט, "נגד הזרם: מבודד", 2010. Via CRG Gallery, ניו יורק

 

מה שמעורר לחיים, לפי אורי גרשט, את עבודתו בפרט ואת האמנות בכלל, הוא "היחסים בין משיכה לדחיה". הגדרה זו ניתן להרחיב לכדי תנאי ולומר כי, כדי שעבודה מסויימת תעורר בנו ענין צריכים להיות בה "צרימה", "סתירה" או "פרדוקס" הפורעים את שלמותה ומעוררים אותה.

 

הדרישה של גרשט מקבלת עוצמה רבה, בעיני, בשעה שהיא "משוחחת מעבר לזמן", כלשונו, עם ההגדרות של עמנואל קאנט ליופי ולאמנות. ב"ביקורת כח השיפוט" (עמ. 129, ואני מקצרת בהפניה מטעם הקיצור, וכמו כן ההדגשות במקור.) מתדיין קאנט עם גרשט ישירות. בפתח דבריו שם, הוא אומר כך:

 

"היופי שבטבע הוא דבר יפה; היופי שבאמנות הוא דימוי יפה של דבר…".

 

דמוי אמנותי מופשט, שאיננו דימוי של דבר, נכנס אף הוא להגדרה של קאנט בתור דימוי לעצמו, או בתור דבר שהוא דימוי. אין המופשט "דבר יפה", כמו משהו בטבע (במציאות הנתפסת בחושים), אלא דימוי ללא דבר לדמוֹתוֹ. דימוי כזה מוכיח לנו כי הוא קודם לכל תוצר של הכרה, של תודעה – ורק אחר כך ובזכות זה משהו להכירו, לתפסו, לחוש בו.

 

אני מוצאת בלבול רב בדיונים עכשויים על אמנות ויופי, בין יופי לבין קיטש או בין יופי לבין קישוט וכיו"ב. אין ליופי סניגורים רבים בימינו. יש בבלבול הזה חוסר ענין (למצער) במה שקאנט הגדיר "גרימת הנחת שביפה", שממנו אין האמנות יכולה להפטר. אמנים עכשויים רבים עלולים להבין את המושג הקאנטיאני של גרימת נחת כפוליטי, וזאת על שום הנטיה להתכחש לאוניברסליזם הקשור בו.

 

קאנט מבין את היופי, בין באמנות בין בעולם, כפן של ההכרה בשעה שהיא נוכחת בעצמה. באמצעות הדבר הנתפס כיפה מכירה ההכרה בעצמה ומפיקה מכך נחת, מתפעלת מעצמה כשלמות סוברנית.

 

בכך בדיוק מקבילים, כפי הבנתי את קאנט, היופי והמוסר: בשניהם אין לנו שום תועלת. להפך. הן היופי הן המוסר מהווים הפרעות בשיקול הדעת התועלתי. תועלתנות היא פניה בלתי מוסרית, התיחסות אל העולם משיקול אינטרסנטי. נוכל לומר כבר, כי ההפרעה, או מה שגרשט מכנה "דחיה", היא אכן חיונית לאמנות ויש לה קשר, מסתורי אולי אך גם מובנה, עם יופייה. ההפרעה, ההטרדה, שיבוש ההבנה המלולית ודפוסי הידיעה – כל אלה הם תנאי חיים לאמנות. בלעדיו היא הופכת לקלישאה.

 

"זה יתרונה של האמנות היפה [ממשיך קאנט ואומר], שהיא מתארת דברים, שהיו בטבע מכוערים או מגונים, תיאור יפה. אלילות-נקמה, מחלות, הריסות-מלחמה וכיוצא באלה, ניתנות, בחינת פורענויות, להיות מתוארות תיאור יפה מאוד, ואפילו להיות מוצגות בציור…".

 

אם נחזור לדבריו של גרשט, לא רק שהוא מסכים עם קאנט כי אם יותר מכך אומר, כי לא רק שהאמנות "מתארת" את המכוער, את הנתפס בתור שלילי, באופן יפה, אלא כי הגורם המטריד הכרחי לקיומה, "ומעורר אותה לחיים". כך אני מבינה את הגדרתו "יחסים של משיכה ודחיה".

 

"רק מין אחד של הכיעור [אומר קאנט בהמשך דבריו, שם] אינו ניתן להיות מוצג בהתאם לטבע, בלי להרוס את כל הפקת-הנחת האסתטית, וממילא את היופי שבאמנות; והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדימיון, מיוצג המושא [הדבר המבחיל] כביכול, כאילו הוא כּוֹפה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח; [במקרה כזה] יוצא שהדימוי האמנותי של המושא אינו נבדל מן הטבע של המושא הזה אפילו בהרגשתנו, ולכן מן-הנמנע הוא שהדימוי ייחשב כיפה."

 

הגדרה מדויקת. אנו נגעלים, מגיבים בהתנגדות פיזית מתגוננת קיצונית, למראה דבר כלשהוא, ממש כמו שאנו מגיבים על מזון, על ריח או על כל דבר שלילי שאנו מדמים כי חדר לגופנו להרעילו. משהו בעולם כמו כופה עצמו על "טעם החיים" שלנו, תוקף ומאיים עלינו וכמו ניזון עלינו, טורף אותנו ואת תודעת החיים שלנו. בכך, בנסיגת מקורה היוצר, החופשי של התודעה ממנו, מפסיק דימוי להיות אמנות ונהיה טבע בלבד. גועל הוא תגובת התגוננות בפני המאיים לגזול את חיינו, את חירותנו.

 

לתובנה אחרונה הבאה, בקשר לעמנואל קאנט, אני מגיעה בהתפעלות בכל פעם שאני חוזרת לכתביו: הפילוסוף נחשב אחד הקשים ביותר לקריאה והבנה. לא רק זאת, ידוע כי נקט במה שהוא ראה בתור "כתיבה צחיחה" מכל גורם של יופי. אבל, הקריאה ב"ביקורת כוח השיפוט", היא "הביקורת השלישית", פורשת בפנינו יופי רב של אמן המסרב לעצמו. כתיבתו יוצרת ערבסקות מסובכות לכאורה של מוטיב-מפתח, או מושג, המצמיח ענף הסברי המוביל למושג חדש וענף חדש. לכן היא דורשת קריאה מתבוננת, איטית. לאחר שנלמד את מילון מונחי היסוד הקאנטיאני, את המוטיבים החוזרים שלו, או-אז נוכל לעקוב אחר הפיתוחים ולהתפעל מן הפרט בעלייתו אל הכלל וחוזר חלילה, מהכלל אל הפרט, הליכה שבאמצעותה יוצר קאנט צלילות מעודנת, וירטואוזית. אפשר לומר שאנו רווים ממנו נחת אסתטית חרף רצונו. יצירתו היא קלאסיקה גם במובן שניתן לשוב אליה בכל דור-ודור כדי למצוא בה משהו חדש.

 

אורי גרשט:  Big Bang 2, 2007ב-National Gallery, לונדון. 

 
 
מודעות פרסומת

האמת, כיוונתי לכזבו

 

לכתחילה ברור: כנות היוצר איננה תנאי לאיכות אמנותית, אולי היא אפילו תו של אמנות קלוקלת כפי שסבורים ניטשה, אוסקר וילד ורבים אחרים. בכל אופן, אמת האמנות ואמת המקבל (המתבונן, הקורא, המאזין) נמצאים ביחס מוזר, מסתורי אפילו של הדדיות אמת המבע (כנות).

 

אמת המבע היא "הצבעה" על המביע ורק דרכו על מציאות, "עולם".

 

אמנות מחוללת את האמת הזאת.

 

זהו אפקט הַמַּרְאָה שוויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats, 1865-1939) מדבר עליו, בקטע המתורגם בהמשך.

 

את אפקט המראה ניתן להבין בתור יחס "מוחלט" (בפרפראזה להוכחת החלל המוחלט על ידי עמנואל קאנט באמצעות אותה מטאפורה), בין שניים, שהם דימויים הפכיים אחד לשני. כל נקודה על פני השניים הללו הפוכה במדויק לרעותה ולכן לא ניתן לתת הסבר הגיוני ליחס ביניהן. שניים אלה הם נבדלים בהחלט שאינם חופפים, אבל כל אחד מהם זוכה באמת מציאותו שלו מהיפוכו הזר לו.

 

האמנות לפיכך היא אפקט, אפקט המראה, ולא אחד הדימויים (או הדמויות) הללו כשלעצמו.

 

אמנות היא מבע המחולל את אפקט המראה.

 

וכשאנו מבינים את הפוסטמודרניזם כניהיליזם אנו מבינים אותו כוויתור על תנאי האמת של המבע, לאו דווקא כבגידה בדואליזם הפוזיטיביסטי (אמת/שקר) של המודרנה. ואולי גם הפוסטמודרניזם כך מבין את עצמו.

 

הקטע הבא לקוח מהמסה של ייטס, Synge and the Ireland of His Time מ-1910.

 

"אמנות גדולה מצמררת אותנו בראשונה בצינתה או במוזרותה באמצעות הגחמני לכאורה, ובה בעת היא מקבלת את סמכותה מן האיכויות הללו כאילו ניזונה על ארבה ודבש הבר. הכותב הבודה (The imaginative writer) מראה לנו את העולם כשם שהצייר עושה תמונה, הפוך במראה כדי שנוכל לראותו לא בעיניים קהות הרגל אלא כאילו היינו אדם הראשון וזהו הראשון בבקרים. וכאשר פוחתת מוזרותו של הדימוי החדש כשל הישן אנחנו נישאֵר איתו, שכן מצד המוזרות איננו זר לזה אשר חלק עמנו את חזונו בכנות שעשתה אותנו שותפים לתחושתו.

 

"שאדם יביע רגשותיו בלי מורא או שאפתנות מוסרית, שייחלץ מצל רוחם של אחרים, שישכח את צרכיהם, שיהיה הוא עצמו עד תום, זה כל מה שאכפת למוזות. בעיניהן ויון (Villon), סרסור, גנב ורוצח, הוא בן-אלמוות המציג בזעקת חורבנו אמת גדולה כמו דנטה (Dante) באקסטזה מופשטת, והוא מעורר את חמלתנו עוד יותר. האמנות כולה היא ניתוקה של הנשמה ממקום ומהיסטוריה והשעיתה באור יפה או נורא בצפיה ליום הדין, אבל, כיוון שכל ימיה הם היום האחרון כבר הוכרע דינה. אפשר שתציג את פשעי איטליה כפי שעשה דנטה או את המיתולוגיה היוונית כמו קיטס (Keats) או את הכפרים של מחוזות קרי (Kerry) וגולואיי (Galway), ובצלילות כזאת שאתבונן בעיניים אלה עד עולם, ועדיין אני יודע שצ'ינו דה פיסטויה (Cino da Pistoia) סבר שדנטה אינו הוגן, שקיטס לא ידע יוונית וכי הגברים והנשים הללו היו לא חביבים גם לא חסרי רסן כפי 'שיוצרי שר זאת אותי' אשר צרפתי לישותי, לא לידע שברשותי.

 

"…אין לעמוד רק בפני זה שאיננו מלמד, איננו מתחנן, איננו משכנע, איננו מוחל על כבודו, איננו מסביר. הוא נעשה בידי אנשים שהביעו עצמם בלי כחל ושרק, והוא פועל באמצעות הרוחות המצוינים ביותר; בעוד הכותבים כלפי חוץ ובאופן ציורי ומעושה.. מותירים את הרוחות המצוינים ביותר ריקים…"

 

הערות:

 

המשפט "יוצרי שר זאת אותי", "Mine author sung it me" לקוח משירו של המחבר  The Phases of the Moon.

 

(John Millington Synge (1871-1909 , סופר, מחזאי, משורר ולקטן פולקלור אירי היה ידידו של ייטס, שכתב את המסה אחרי מותו.

 

את המסה המצוטטת לעיל, Synge and the Ireland of His Time כמו גם את רוב (או כל) כתביו של ייטס ניתן למצוא ברשת. כתבי יד מועלים לאינטרנט ע"י הספריה הלאומית האירית, שאצור בה חומר רב נוסף.

 

על כנות ואותנטיות, בין היתר:

Theodor Adorno, The Jargon of Authenticity

 

Charls Taylor, The Ethics of Authenticity

 

Lionel Trilling, Sincerity and Authenticity

 
%d בלוגרים אהבו את זה: