The Times They Are A-changin (סטיב ג'ובס: הביוגרפיה המחוקה)

 

"מבקרים וסופרים התנבאו בעטכם/ את עיניכם פקחו, פן תחמיצו זמנכם/ עוד סובב הגלגל, אז שמרו שתיקתכם/ כי השם שינקוב לא ידוע לכם/  הלוזר יגבר ברבות הימים/ כי הנה הזמנים משתנים." בוב דילן מפי סטיב ג'ובס, 1984. 

 

סין מופיעה פעמיים בביוגרפיה של סטיב ג'ובס. בראשונה היא מוזכרת בקשר להפיכה שתכנן מייסד אפל ב-1985 נגד מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי, כשהלה נשלח לשם על ידי ג'ובס לחתום על הסכם יצוא מחשבים עם הרפובליקה העממית. בשנית, היא מוזכרת בפרק הדן ביחסיו של ג'ובס עם ברק אובמה. בפגישה הראשונה ביניהם הזהיר ג'ובס את הנשיא האמריקני כי הוא עלול לאבד את תמיכת המגזר העסקי ואיתה את תקופת שלטונו השניה. הוא תיאר בפני הנשיא (בתרגום חופשי מהמקור האנגלי של הביוגרפיה, עמ. 544),

"את הקלות שבה ניתן להקים מפעל בסין ואמר לו, כי הדבר הוא בלתי אפשרי כמעט באמריקה, בעקר עקב רגולציות ועלויות מיותרות."

 

מה השיב הנשיא בנוגע לאותן "רגולציות ועלויות מיותרות"? הספר חוסך זאת מאתנו. ככלל, הוא חוסך מאתנו עניינים שבחומר, לרבות החומרים מהם עשויים המכשירים ששינו את העולם (אלא אם כן מדובר בעיצובם עד כמה שהוא "מאוחד" עם ההנדסה שלהם), מהיכן הם מגיעים וכיצד. ומכיוון שהספר איננו מצטט את תשובת הנשיא אובמה לאזהרתו של ג'ובס (שם), כי עלול הוא "להיות נשיא של קדנציה אחת", ברור כי היא מועלית רק לשם ביסוס מעמדו של ג'ובס בתור אח"ם של ההיסטוריה החדשה. קריאה ביקורתית של האיום "הידידותי" הזה, מוטב לה שתסיק הכבדה סוגסטיבית של המשקל ההיסטורי לטובת ג'ובס על פני זה של ברק אובמה.

 

"רגולציות ועלויות מיותרות". זהו המשפט האחד החשוב לפירוק הביוגרפיה של ג'ובס, המחזיקה 630 עמודים. משפט יחיד זה, עניינו ההגבלות שמציב החוק לכוח הפוליטי הנצבר בהון (רגולציות), וכן זכויות העובד המייצר את ההון הזה (עלויות). מדובר בו בלא פחות מאשר בהגבלת הקשר הון-שלטון, זו שג'ובס מבקש בקול רם להסירה. מדובר כאן בלא פחות מאשר בזכויות אדם שג'ובס חושף כאן את יחסו האמתי, העמוק אליהן. מדובר, אם כן, בלא פחות מאשר במשטר הדמוקרטי עצמו.

 

השלט של "קמפוס אפל" (המטה הראשי החדש של החברה), רחוב לולאה אינסופית 1 ("לולאה אינסופית אחת"), קופרטינו, קליפורניה, ארה"ב.  Via Wikipedia

השלט של "קמפוס אפל" (המטה הראשי החדש של החברה), רחוב לולאה אינסופית 1 ("לולאה אינסופית אחת"), קופרטינו, קליפורניה, ארה"ב.
Via Wikipedia

 

קריאה ביקורתית מחייבת חשיפת פערים, חורים, שתיקות, טקסטים סמויים והכוונות סוגסטיביות. עליה לבלוש, לחפור, להסיר שכבות, לסתור ובראש ובראשונה: לבחון "אמת" על-פי מציאות. ובמקרה זה, של מציאות הקמת מערך היצור של אפל בסין (שחלק קטן בלבד מהדיון הביקורתי סביבו מקושר מטה). השתקת הסוגיה בביוגרפיה של ג'ובס כל כך רועמת עד שיש להבינה רק כמכוונת, שלא לומר זדונית. ויש להזכיר גם את אמצעי ההפקה באסיה ובאפריקה, של המחצבים וחומרי הגלם מהם עשויים האיפון, האיפוד והאיפד שגם הם עלומים בביוגרפיה. והרי נאמר כאן כבר, אין הביוגרפיה נוגעת בחומר – אלא אם כן בקשר לעיצוב, להנדסה ולקשר ביניהם.

 

עקבות המחיקה ושכתוב ההיסטוריה כל כך בוטים בביוגרפיה הזאת, עד כי בהם-הם יש לראות את הביוגרפיה לאמתה של סטיב ג'ובס. ובתוך כך ויותר מכך, תועיל ההתחקות אחר עקבות המחיקה הללו לשם רישום קורותיה של התפנית ההיסטורית שעשו הדמוקרטיות השבעות, שעה שהחלו מעבירות את התעשיות שלהן לדיקטטורות כדי לזון על בני עמן של הדיקטטורות הללו. בתפנית זו מגולמים קורות חייו האמתיים של סטיב ג'ובס בתור דמות שהשפעתה מכרעת, הן במעשה הן בתודעת המעשה. זה מה שניתן ללמוד ממה שלא הועלה על כתב הביוגרפיה שלו.

 

מדובר, אם כן, בלאקונה. וזו, די בה להפוך את הביוגרפיה המורשית (Authoruzed) שכתב וולטר אייזקסון על (שלא לומר, עם) מייסד אפל סטיב ג'ובס, ל"שדה עיוות המציאות" (Reality distortion field). בהנחיית מונח זה יש לקרוא הן את הספר הן את האיש עצמו.

 

"קמפוס אפל": המטה הראשי של חברת אפל בקופרטינו, קליפורניה. עם סיום הבניה הצפוי ב-2016 ישתרע הקומפלקס על שטח של 712 קמ"ר ואמור לשכן כ-13 אלף עובדים. אורך העיגול כ-1.6 קילומטר. המבנה בן 4 קומות ויכלול קירות זכוכית ענקיים (מדובר בכ-6 קילומטר זכוכית), שיאפשרו לעובדים להסתכל החוצה בנוף הירוק שמשני צידי העיגול. עלות מכון הכושר הענק בבניין עומדת על 74 מיליון דולר. ארכיטקטים: Foster + Partners הבריטים. Via Mac Rumors, Macworld UK "אפל יצרה קישוט מרכזי (centerpiece) לאימפריה שלה, מוצר אופייני בפשטותו ובאובססיה שלו לעיצוב", Cult of Mac

"קמפוס אפל": המטה הראשי של חברת אפל בקופרטינו, קליפורניה. עם סיום הבניה הצפוי ב-2016 ישתרע המבנה (ללא השטחים הירוקים) על שטח של 712 קמ"ר ואמור לשכן כ-13 אלף עובדים. אורך העיגול כ-1.6 קילומטר. המבנה בן 4 קומות ויכלול קירות זכוכית ענקיים (מדובר בכ-6 קילומטר זכוכית), שיאפשרו לעובדים להסתכל החוצה בנוף הירוק שמשני צידי העיגול. עלות מכון הכושר הענק בבניין עומדת על 74 מיליון דולר. ארכיטקטים: Foster + Partners הבריטים.
Via Mac Rumors, Macworld UK
"אפל יצרה קישוט מרכזי (centerpiece) לאימפריה שלה, מוצר אופייני בפשטותו ובאובססיה שלו לעיצוב", Cult of Mac

 

במוצהר, ניתן לאייזקסון חופש כתיבה גמור בו השתמש היטב לצייר דיוקן שאין בו, לכאורה, כחל וסרק. הספר מתיימר לצייר את דיוקנו של משנה העולם ג'ובס שפגמיו, חולשותיו וקלקלותיו רק הועילו לתמוך ביכולתו היצירתית והביצועית ואיפשרו לו את הגשמת חזונו. רוב מסקרי ומבקרי הספר אכן נפלו ברשת המציאות המעוותת הזאת. כמעט אולי חוץ מאחת מוֹרין טְקאצ'יק (Maureen Tkacik), פרלינסרית צעירה שהמאמר שלה מקושר מטה. כי, אם היה סטיב ג'ובס משנה-עולם – פועלו בעולם לשנותו הוא דיוקנו. באספקלרית השינוי הזה דמותו נשקפת. וזאת, בראש ובראשונה  כפי שהיא נשקפת בשינוי המכריע שגרמו אופני יצור המכשירים שהוציא תחת ידו (לרבות התהייה אם היה הוא באמת האחראי ליצירתם).

 

השאלה העולה, היא, אם שינוי העולם נמצא בחפצים ובמכשירים – או שמא בדרכי היצור שלהם. השאלה היא, אם מדובר באנשים המשתמשים במכשיר או במי שנעשה בהם שמוש בייצורו, לא כל שכן בשאלה אם שני הצדדים של המשוואה הזאת נותנים זה-את-זה. ומכיוון שהספר עובר על השאלות האלה בשתיקה, על הקורא לדובב אותן וכמובן, To follow the money של האיש, שהצהיר כי לא מעניין אותו להיות "האיש העשיר ביותר בבית הקברות".

 

שיטת עיוות מציאות הדיוקן של ג'ובס באמצעות אייזקסון היא יצירת רעש לשם הדממת רעשי רקע, סִנוור, הוצאת גורמי החיכוך מהמשוואה. מדובר באידאליזציה מעשה הפוך-על-הפוך של הדמות באמצעות שמוש מתוחכם וערמומי באמתות, שמוש שעניינו הסתרת הנפשע מתחת למכוער. רוב מבקרי הספר נופלים ברשת, קושרים פגמי אופי בגאונות ומחזקים בכך את המיצוב העצמי של ג'ובס באמצעות אייזקסון ויותר מכך, את פולחן האישיות של האיש. ופולחן אישיות הוא, גם במקרה זה, כלי המאפשר פשעים נגד האנושות.

 

"אידאלים נשגבים" -  באנר אתר הבית של פוקסקון, טאיוואן, המייצרת את המכשירים האלקטרוניים של אפל ושל חברות אחרות. החברה שומרת על סודיות גמורה ביחס ללקוחותיה מהמערב, אך נתח גדול שלה (ככל הידוע כ-40% עד 2013) נבנה על אפל.

"אידאלים נשגבים" – באנר אתר הבית של פוקסקון, טאיוואן, המייצרת את המכשירים האלקטרוניים של אפל ושל חברות אחרות. החברה שומרת על סודיות גמורה ביחס ללקוחותיה מהמערב, אך נתח גדול שלה (ככל הידוע כ-40% עד 2013) נבנה על אפל.

 

ג'ובס, שהפרסונה שלו הפגינה דרישה לאחדות אורגנית מוחלטת של החפץ עם הפונקציה שלו, דהיינו של העיצוב עם ההנדסה (או התוכן עם הצורה), התקבל בקהל מעריציו כאמן וכגאון. האיפון, האיפוד והאיפד אמורים להיות מכשירים מושלמים שתכליתם, מהותם, היא בלתי נפרדת ממציאותם הפיזית כשם שאין להפריד את התפוח מן "התפוחיות" שלו. העניין כאן בכך שהתפוח איננו אכיל (וג'ובס הרי היה ידוע באובססיה שלו למזונות "אכילים", לא כל שכן לדיאטת תפוחים). הספין הביוגרפי של ג'ובס מאכיל אותנו בתפוח מורעל.

 

זה גם מה שג'ובס עשה: בעודו דורש אחדות אורגנית ואינטגריטי של מוצרי אפל הוא ניתק את אפל המגשימה אידאות טכנולוגיות מאפל תעשיית התוצר המוגמר. את אמצעי היצור של האחרונה הוא הקים והפעיל מעבר להרי החושך, בדיקטטורה מאואיסטית-קפיטליסטית ובאמצעות השליחה Foxconn (שאחרי מותו נוספה לה גם אחותה פגטרון). פוקסקון אינה מוזכרת ולו פעם אחת בביוגרפיה המורשית של סטיב ג'ובס שכתב "עליו" וולטר אייזקסון, זאת לעומת הפעמים הרבות שבהן עומד הכותב על נטייתו של האיש להזיל דמעות.

 

Via Cult of Mac

Via Cult of Mac

 

עקרון האחדות האורגנית של המוצר, בתור חפץ שיופיו הוא שמושו ונגישותו, הריהו קשור באופן בלתי נפרד בעקרון העונג של המשתמש שקנה אותו. עקרון זה, טוען ג'ובס בספר, איננו קשור כלל ברווחים! ואולם המציאות מלמדת כי הטענה שקרית. עוצמת הרווחים עצמם, ביחד עם האופן בו הם מושגים, הם המלמדים על עזות המצח של ג'ובס בהצהרתו זו. יש לקרוא את הביוגרפיה המחוקה שמתחת לזו הכתובה כספור של צבירת הון ואון-דמים באמצעות פיתוי, תפיסת התודעה העולמית והשתלטות על העולם, פשוטו כמשמעו. מדובר בספור אימפריאלי ובתולדות חייו של קיסר-אֵל, שהפעיל את כוח הזרוע של שלוחיו בפרובינציות בעודו מפתה את ההמונים בשעשועים.

 

והביוגרפיה, היא מציגה את ג'ובס כמי שהישגיו צמחו על הקרקע הפוריה של תרבות הנגד ואותו עצמו כזן בודהיסט, התרבות שממנה קיבל השראה אסתטית. אך הבודהיזם שלו ראוי להיקרא "פופ בודהיזם", ההגדרה של סלבוי ז'יז'ק לבודהיזם המערבי. אין הלה כי אם עוד כלי אסתטיזציה עצמית, מכשיר שאיפשר לו וליתר נערי ונערות עמק הסיליקון ווול סטריט להגשים עצמם בנחישות ובאותנטיות, שעה שהם חוצים את הרוביקון של הרגולציות והעלויות המיותרות בנתיב הפיכת הרפובליקה לאימפריה.

 

סטיב ג'ובס מוקף בצוות Mac המקורי עם "סמלי מצויינות" להשראה.  Via Cult of Mac

סטיב ג'ובס מוקף בצוות Mac המקורי עם "סמלי מצויינות" להשראה.
Via Cult of Mac

 

ג'ובס ועמיתיו, האימפרטורים של התעשיה, הטכנולוגיה וההון, שרבים מהם הם לקוחות פוקסקון והדומות לה, השכילו לפצל שוב-ושוב את העולם ולחלקו לשניים נפרדים: קיסרים ונתינים. הטכנולוגיה התקשורתית של ג'ובס, היא שהועילה להפוך את הגלובוס כולו לשדה מציאות מעוותת, אחדות-שולל שהאימפרטורים החדשים חולקים ביניהם.

 

אֱלילותו של ג'ובס היא בתמצית אשלית הדמוקרטיה בת זמננו, לפיה יכול כל אחד ואחד להיות כמוהו, לפרוץ את כבלי המשטר התקין והמוסר ולהיות קיסר אף הוא. הוא היה למופת הדור המלמד אותנו כי הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית היא אשליה.

 

בזכות ג'ובס ועמיתיו האימפרטורים החדשים נבזר והתפצל הקולקטיב האנושי על ידי פיתוי היחיד להתאחד עם עצמו ועם העונג שלו, להתמקד פנימה ולסלק כל גורם מצפוני מפריע משדה התודעה. בסיועו של ג'ובס הפכנו את עצמנו לתוצר הרפובליקה של החיים הטובים – זאת בה בשעה שהיא קמה והייתה לאימפריה.

 

הזמנים, אכן, השתנו.

 

Marcus Bleasdale, ילד במכרה של המיליציות ב-Watsa, צפון מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המחצבים של קונגו, ביניהם קולטן, מינרל ממנו מופקת אבקת טנטלום החיונית לייצור רכיבים אלקטרוניים שלנו, הם שמממנים את האלימות הרצחנית במדינה. 2013.  Via National Geographic

Marcus Bleasdale, ילד במכרה של המיליציות ב-Watsa, צפון מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המחצבים של קונגו, ביניהם קולטן, מינרל ממנו מופקת אבקת טנטלום החיונית לייצור רכיבים אלקטרוניים שלנו, הם שמממנים את האלימות הרצחנית במדינה. 2013.
Via National Geographic

 

 

 חומרים לעיון וצפיה: 

 

– "בתוך אפל", במאית: אן פוּוֹארֶה (Anne Poiret), ערוץ 8

– שי אילן, הילדים שמתים כדי שיהיה לנו סלולרי חדיש, nrg 2010

– משה גולן, מנכ"ל פוקסקון: "העובדים שלי – חיות שעושות לי כאב ראש", גלובס 2012

– הארץ, מאמר מערכת: נביא העידן הדיגיטלי, 7 אוקטובר 2011

– יובל דרור, תסמונת המשתמש המוכה של אפל, הארץ 2013

– ישי הלפר, ילדי קונגו נשלחים למות בשביל הפלייסטיישן, הארץ 2008

– עודד ירון, בכיר לשעבר באפל: ידענו על פגיעות בעובדים זה ארבע שנים, והן נמשכות, הארץ 2012

– עודד ירון, לקחי המנהיגות של סטיב ג'ובס – מפי הביוגרף שלו, הארץ 2012

– ממה עושים אייפון?, IYY 2013

– רונן מנדזיצקי, מפעלים לייצור האייפון בסין עדיין מעסיקים עובדים בתנאי עבודה בלתי אפשריים, Gadgety, 19 בדצמבר 2014

– דרור עזרא, מי זה דניס ריצ'י? ולמה השפעתו גדולה משל ג'ובס?, דה מארקר 2011

– אורן פרנק, האמריקאי האחרון שידע משהו, דה מארקר 2011

– דורון צור, אפל בזול – תפוחים ביוקר, דה מארקר 2012

– נמרוד צוק, צרות לאפל: גם יצרנית הרכיבים החדשה שלה מתעללת בעובדים, כלכליסט 2013

– גיא רולניק, אפל שווה מאות מיליארדי דולרים אך בסין עובדי היצור מתאבדים, דה מארקר 2012

– גיא רולניק, הפלוטוקרטים // "העולם השתנה. המאיון העליון מתרחק מכל השאר", דה מארקר 2013

– רון ריינס, המנסר מוגאס: בולשיט בריטי סמיך, 4TechSake  22 דצמבר 2014

– ג'ימי שוורצקופף, דעה // עידן כלכלת החוויות: סטיב ג'ובס גילה לעולם מחדש את חשיבותה של חווית המשתמש. עכשיו כולם צריכים לחשוב על הטכנולוגיה מחדש, דה מארקר 2012

– אשר שכטר, רגעי השנה // סטיב ג'ובס נפטר: עם מותו, נהפך ליישות אלוהית, הארץ 2012

– איתי שמושקוביץ, מי זו פגטרון? החברות הסיניות שמייצרות גאדג'טים, Ynet 2010

 

 

באנר "מנווטים את העתיד" באתר הבית של תאגיד פגאטרון המייצרת רכיבים לאפל:  "במיזוג חדשנות עם תשוקתנו לחיים אנו המובילים את חקר האינסוף של המחר."

באנר "מנווטים את העתיד" באתר הבית של תאגיד פגאטרון המייצרת רכיבים לאפל:
"במיזוג חדשנות עם תשוקתנו לחיים אנו המובילים את חקר האינסוף של המחר."

 

 

– Frederick E. Allen, The Zen at the Heart of Steve Jobs' Genius, Forbs 2012

– BBC Panorama: Apple's Broken Secrets, December 2014

– BBC: Apple boss defends conditions at iPhone factory

– Brooke Crothers, Can Apple make more stuff in the USA?, CNET, 2011

– China Labor Watch, housands of Foxconn Workers Strike Again in Chongqing for Better Wages, Benefits, 2014

– China Labor Watch: Reports

– Larry Dignan, Apple-Foxconn tale goes well beyond Apple, and tech, Cnet 2012

– Luke Dormehl, Why The New Spaceship Campus Is The Biggest Apple Product Ever Built ("Apple Wasn’t Built In A Day"), Cult of Mac 2013

– Charles Duhigg and David Barboza, In China, Human Costs Are Built Into an iPad, The NY Times

– Bob Dylan, The Times They Are A-changin, The Essential Bob Dylan

– Jonny Evan, Life in the iPhone factories: Apple suppliers still breaking labor laws, report, Computerworld 2012

– Fairphone

– Foxconn: Business Philosophy

– Jeffrey Gettleman, Photograph by Marcus Bleasdale, The Price of Precious: The minerals in our electronic devices have bankrolled unspeakable violence in the Congo, National Geographic, 2013

– GoodElectronics, FLA’s final report on Apple and Foxconn obscures poor working conditions in China, 2013

– David Graeber, Thomas Piketty, Soak the Rich: An exchange on capital, debt, and the future, The Baffler 2014

– Jaymi Heimbuch, The Incredible Story of Conflict Mineral Mining in Images, TreeHugger 2009

– Hilary Howard, Steve Jobs Statement on Conflict Minerals, The New York Times 2010

– JESS3, The Zen of Steve Jobs , Forbs

– Steve Jobs addresses Cupertino City Council

– (Steve Jobs Last TV Appearance at the Cupertino City Council (6/7/11

– Michael Kan, Foxconn builds products for many vendors, but its mud sticks to Apple, ComputerWorld 2012

– Adam Lashinsky, Inside Apple – How America’s Most Admired — and Secretive — Company Really Works

– Sasha Lezhnev, Apple makes progress on conflict minerals, should build on work in Congo, Enough Project 2014

– ("PBS Steve Jobs One Last Thing ("Only in America

– David Pogue, The Dilemma of Cheap Electronics, The NY Times

– Steve Silberman, What Kind of Buddhist was Steve Jobs, Really?, NeuroTribes 2011

– Maureen Tkacik, The Book of Jobs, Reuters 2012

– Rob Walker, The Guts of a New Machine, New York Times Magazine 2003

– Rhiannon Williams, Apple goes to war with the BBC, The Telegraph 2014

– Slavoj ŽiŽek, Revenge of Global Finance, In These Times 2005

 

 

iSlave, via Asian Correspondent

iSlave, via Asian Correspondent

שלושה באחד: "כסא בקופסא" של נתן לרנר

 
 

"שלושה כסאות היו לי בביתי; אחד להתבודדות, שניים לידידות, שלושה לחברה" (הנרי דֵויד ת'ורו, Walden).

 
נתן לרנר, "כסא בקופסא", 1947. עץ לביד וצבע, אוסף San Francisco Museum of Modern Art

נתן לרנר, "כסא בקופסא", 1947. עץ לבוד וצבע, אוסף San Francisco Museum of Modern Art

 

כל שלושת כסאותיו של ת'ורו כאחד, מופעלים ב"כסא בקופסא" שעיצב ב-1947 תלמיד הבאוהאוס החדש בשיקגו, האמן הרב-תחומי והמורה נתן לרנר (1913-1999), עבור המגזין Popular Home, למשלוח בדאר.

 
נתן לרנר, הקופסא של "כסא בקופסא" עבור Popular Home, 1947

נתן לרנר, הקופסא של "כסא בקופסא" עבור Popular Home, 1947

התבודדות, ידידות, חברה – Solitude, Friendship, Society – מונחי ערך רוחני, רגשי, קיומי. כי, מהי התבודדות (התבדלות, התגדרות, עצמיות) אם לא חירות (תודעתית לפחות)? וידידות, מה משמעה אם לא הדדיות מכבדת חירות? וחִבְרוּת מהי, אם לא נתינת תוקף כללי לחירות, לידידות?

 

כראוי למסורת הבאוהאוס שבה פעל לרנר, מדובר בכסא שיופיו בצניעותו ובשמישותו, העשוי עץ לִבנה לא צבוע. מחירו היה זול, הוא הורכב בקלות בבית המזמין ונועד לצביעה וריפוד על פי טעמו ויכולתו. בהתאם, מופיע הכסא של לרנר בשוקי האספנים בביצועים שונים.

 
נתן לרנר, "כסא בקופסא" - טרם הרכבה

נתן לרנר, "כסא בקופסא" – טרם הרכבה

 

לא יכול היה הגיהנום שהתחולל בחברה האנושית בגרסאות שונות במאה הקודמת, להתקיים, בלי שפותתה האנושות לוותר על החירות למען הבטחת גאולה סופית שתבוא במקום כבלי הדת. אלא שאידאולוגיה (במובן של רשת של עקרונות חברתיים, המצטרפים לחוקיות שקשיחותה ואי עבירותה מקבילה לחוקי הטבע), מופעלת לשם השגת שליטה, שלילת חירות, זאת גם, ובעקר, בשעה שחירות היא ההבטחה הגדולה שלה.

 
שני כסאות של לרנר, גרסה מרופדת, Via eBAY

שני כסאות של לרנר, גרסה מרופדת, Via eBAY

 

אידאולוגיות נחשפות בכך שהן מכתיבות ברירות או-או, בכך שהן דואליות בהגיונן. בדיקטטורה הסובייטית, למשל, לא יכול היה אדם לפעול בעת ובעונה אחת במסגרות דתית וקומוניסטית, זאת מכיוון ששתי האידאולוגיות המדוברות מבטלות זו-את-זו. תודעה חופשית, לעומת זאת, מסוגלת להכיל ולהפעיל ריבוי הכרות ורצונות מנוגדים לכאורה. הפונדמנטליסט הדתי ידחה את המדע, הרציונליסט את הדת, הקפיטליסט את ההתאגדות המקצועית, את מדינת הרווחה ובכלל כל סממן של ערבות הדדית (ידידות, חירות, חברה).

 

ואילו הכסא של נתן לרנר משאיר לנו חופש בחירה. מחירו (המקורי, לפני שהפך פריט אספנות) נמצא בהישג ידו של אדם מן השורה והאסתטיקה שלו איננה ראוותנית, אין ביופיו פיתוי. בנוסף, הוא בר-קיימא, נועד לשמוש ממושך ולא להחלפה מהירה. בכך, ודווקא בהיותו מוצר לקנייה בשוק (החופשי באמת) ושמוש (קיום בכבוד), הוא גובר על כבלי הקפיטליזם ומקיים את שלושת מאפשרי החירות: בדידות, ידידות, חברה.

 
נתן לרנר, "קנקן דב" לדבש, 1950-1995. פלסטיק, Gregg Museum of Art & Design, Raleigh, NC

נתן לרנר, "קנקן דב" לדבש, 1950-1995. פלסטיק, Gregg Museum of Art & Design, Raleigh, NC

 

נתן לרנר לא היה ידוען בחייו – לא כמורֵה, לא כמעצב ולא כאמן. ואולם, אחדים מהחפצים שיצר הפכו לאיקונות בחיים האמריקניים ועבודות הצילום שלו נחשבות היום חלוציות. לבד מה"כסא בקופסא" להרכבה ועיטור עצמי עיצב לרנר, בין היתר, את "קנקן הדב" לדבש ואת מגב הספוג שנכנסו לכל בית באמריקה. הוא אפילו תכנן בית מודולרי (שלא מצאתי תיעוד שלו), אותו בנה ב-1951 בעצמו ב-48 שעות.

 
נתן לרנר, מגב ספוג, via mim 4art

נתן לרנר, מגב ספוג, via mim 4art

 

הצילום האקספרימנטלי שלו בתקופת פעילותו בבאוהאוס החדש הניח יסודות למפגש בין מסורות שונות שהתפתחו באירופה ובארה"ב. מסעות הצילום שקיים לרנר ברובע Maxwell Street בשיקגו, שהחלו ב-1935 ונמשכו בתקופת השפל, לא רק תיעדו את חייהם של מהגרי המצוקה שאיכלסו את הרובע, יהודיים ממזרח אירופה ואפרו-אמריקנים ממדינות הדרום של ארה"ב, אלא אף שמשו מעבדת ניסויים בתבנית ובצורה.

 
נתן לרנר, "נגד הקיר", מקסוול סטריט, שיקגו, 1936.  Multimedia Art Museum, Moscow

נתן לרנר, "נגד הקיר", מקסוול סטריט, שיקגו, 1936.
Multimedia Art Museum, Moscow

 

כהשלמה לחקר הציור במסגרת למודיו עשה לרנר שמוש בצילום לבחינת פעילות האור ובנה קופסת-אור להתנסות בצורות ובחומרים. הוא גם יצר "רישומי אור", פוטוגרמות ועשה שמוש במראות במה שהוגדר על ידו "מונטז' ללא מספריים".

 
נתן לרנר, אטיוד בקופסת אור עירוני, ניו יורק, 1944.  Columbia Museum of Contemporary Photography

נתן לרנר, אטיוד בקופסת אור עירוני, ניו יורק, 1944.
Columbia Museum of Contemporary Photography

 

ב-1955 ייסד לרנר את Low-Cost Modern, קטלוג של חפצים עתירי יופי שאינם עולים יותר מעשרה דולר וקידם טכניקות "עשה זאת בעצמך", יוזמה שזכתה להצלחה אדירה.

 
נתן לרנר, שקית הקניות, טוקיו, 1975. Columbia Museum of Contemporary Photography

נתן לרנר, שקית הקניות, טוקיו, 1975.
Columbia Museum of Contemporary Photography

 

במקביל לקריירת העיצוב והצלום שלו, עסק לרנר בהוראה. לזכותו נזקף גם גילויו של האמן והסופר המתבודד הנרי דארג'ר (Henri Drager, הקישור הוא לסרט על חייו ואמנותו) לאחר מותו של הלה, אך זה כבר סיפור ארוך ולגמרי אחר.

 

לקריאה נוספת:

 

Nathan Lerner, 83, Innovator In Techniques of Photography, NYT

 

`Vision Beyond Seeing` A Nathan Lerner Retrospective, Chicago Tribune

החיים על קצה הנראוּת

 

בספרו, Design Since 1945, אומר Peter Dormer, כי, ככלל, אבזרי מטבח כגון מעבדי מזון, קומקומי הרתחה, מכשירי מיקרוגל ומאזני מטבח, מגיעים אלינו במעטפת מעוקרת, המציבה אותם על "קצה הנראות".

 

The designs are neither good or bad taste; they are on the edge of visibility, and their existence is to  provide a background comfort of utility, not the foreground stimulus of an aesthetic conversation piece.

 

על קצה הנראות נצבים גם (עם יוצאים מן הכלל בודדים) המחשבים הביתיים, המזגנים, המכוניות, השיכונים ובתי הדירות, רוב הבניינים הגבוהים, הכבישים הבין והפנים עירוניים והמדרכות הגובלות בהם, בגדי היומיום של הקיץ הישראלי, רוב עצי ושיחי החצר של תל אביב, המדשאות ומשטחי העץ, הבטון ומרצפות הבטון, בניין עירית תל אביב ו"ככר" רבין ש"מרצפות אקרשטיין" שלה יוצרות מרחב של צחיחות אסתטית ובקצרה, כל מה שייחשב "..לא-תאַר לוֹ, וְלא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלא-מַרְאֶה.." (ישעיהו נ"ג, ב').

 

האל, שרק הוא יכול לומר על הבלתי נראה (שם) " ונחמדהו" ולשמש כמושיע הנראות, כאן, כמדומה, הנו התגלמותו התנכית של דֶמִיוּרְגוּס, האל האפלטוני (בדיאלוג טִימַאיוּס) בדמות חרש אומן היוצר את הדברים על-ידי כך שהוא מעבירם מתחום האידאות אל תחום הנראות והתואר.

 

וכדי להתקיים במישור האסתטי צריך כל דבר לעלות ולרדת בסולם הנראות, לעורר דיבור ופולמוס, הכרה והתיחסות של משיכה-דחיה.

 

על קצה הנראות מתקימת תכליתיות לשמה. תועלתיות זו, אין בה שום תואם נוסח באוהאוס בין השמוש לנראותו, שהרי תמיד יש לנראות הבאוהאוס משהו המביע עצמו ארכיטקטונית ועיצובית. בהחלט אפשר בדרך זו לקרוא את המושג של "כנות" על-פי הבאוהאוס, ולאו דווקא בהקשר לכך ש"אין קישוט".

 

עדת השייקרים (Shakers) בארה"ב, למשל, לא ראו עצמם כלל כמעצבים ובטח ובטח לא כאמנים או אומנים. בעיני עצמם הם היו בעלי מלאכה. ברם, עמלם על ליטושה עד שלמות של תכליתיות האבזר שיצרו הרים את החפץ אל שלב ההדר שבמעלה סולם הנראות, הדר המתגלם בצניעות ופשטות, אמנם, שעניינו במבע הפונקציונלי של החפץ.

 

להלן, דוגמה של המטאטא השטוח, מפסגות ההמצאה של השייקרים:

 
מטאטא בעיצוב שייקרי, מהאתר של Peter van Tuyl

מטאטא בעיצוב שייקרי, מהאתר של Peter van Tuyl

 

לקריאה נוספת:

 
  1. Bryan Lowder, How the Broom Became Flat, Slate

 

%d בלוגרים אהבו את זה: