ג'ייקוב ריס: החצי האחר: כיצד הוא חי ומת בניו יורק: Jewtown

 

על הרובע היהודי בניו יורק של מפנה המאה הקודמת כתב חלוץ הדיווח הרפורמטורי והפוטוג'ורנליזם ג'ייקוב ריס (Jacob August Riis, 1849-1914), בספרו מ-1890 The Other Half: How It Lives and Dies in New York. על "עיר היהודים", Jewtown, ועל אוכלוסיית המהגרים שאיכלסה את הלאואר איסט סייד של ניו יורק הוא כתב בדרכו האופיינית, "הציורית". ואמנם, עינו של ריס היא הכותבת, עין הצלם והרשם שהיא פנורמית ומפורטת גם יחד. פעמים מעטות הוא נעזר בעדויות מפי אומרם. חרף פער התקופות הבולט בכתיבה, כמו למשל השימוש במלה "גזע" ששינתה את משמעותה אחרי השואה, לא מתעוררת בקריאה תחושה של חוסר נוחות, כזו שמתעוררת מדיווחים עיתונאיים באיכות ירודה יותר על קהילות זרות. הדיווח הקולח של ריס הוא אמנם בוטה ובלתי מיופה, אך משולל כל התנשאות מלווה בפחד, מן הסוג המובילים לשנאה. יותר מכך, הוא רווי באהבה בלתי מסויגת לאנושות ובחמלה. בשל כך הפך למופת ולא רק בשל חדשנותו. יכולתו לראות את האדם מבעד לאפלה שהוא שרוי בה, היא המעניקה לו תו תקן של אמת בדיווח ובסיס מוסרי איתן.

 

להלן תרגום הפרק העשירי מספרו של ריס, "החצי האחר: כיצד הוא חי ומת בניו יורק", Jewtown:

 

ג'ייקוב ריס, החצי האחר: כיצד הוא חי ומת בניו יורק, כריכת הספר במהדורה מאוחרת, via ebay

 

לאחר שחצינו את רחוב באוארי ועזבנו לאנחות את צי'נהטאון ואת הרובעים האיטלקיים ומשפלשנו לרובע העברי, הולכים השיכונים ומתגבהים ככל שהמרחבים הפתוחים ביניהם נהיים צרים יותר ויותר. מעט מן הצפוי לנו נטעם כבר ברחוב בַּקְסְטֶר, על טורי חנויותיו לממכר בגדים ישנים וצבא סוסיו וברחוב בֵּיְאָרד ההומה על בתי הכנסת שלו. האחרון זכה לכינוי שאיננו מוצלח כלל, "המפרץ", אולי לכבוד המלחים הבאים לכאן נגד הרוח כדי להציע את מרכולתם ואולי בשל גאוּת הבירה בקנקנים.

 

אומרים, אין עוד מקום בעולם כולו שבו מתגודדים בני אנוש רבים כל כך על פני מייל רבוע אחד כמו כאן. ברחוב לאדלו נוספת לבית הדירות הממוצע קומה שישית ואף שביעית ובנין נוסף נדחק ונבנה על המגרש האחורי, ובכל זאת השלט "להשכיר" הוא נדיר ביותר. מתרומם מול פנינו בנין בן שבע קומות. איש תברואה בקיא מתוקף תפקידו יאמר לך שהוא מכיל שלושים ושש משפחות, אך כאן ובשדרות משתנה משמעות המונח וזוכה לתכולה נרחבת עד מאד. בבית המדובר, בו דווח על מקרה של אבעבועות שחורות, נספרו חמישים ושמונה תינוקות ושלושים ושישה ילדים בני חמש שנים ומעלה. ברחוב אֶסֶקְס עשויה דירה בת שני חדרים קטנים בקומה השישית להכיל "משפחה" של אב ואם, תריסר ילדים ועוד שישה דיירים "נלווים". לדיירים הנלווים תפקיד מכריע בכלכלת הבית בג'וטאון, כמו לזה של הדייר בעיקול הרחוב מאלברי [Mulberry Street Bend]. זוהי דוגמה לדחיסות אוכלוסין המגיעה לשיעור שיא של 33 אלף למיל רבוע.

 

ג'ייקוב ריס, דיירי משנה ברחוב בייארד, 5 סנט לפינה, 1889. Museum of Modern Art, New York

 

לונדון העתיקה בשיא צפיפותה לא עלתה בכללותה מעולם, כפי שציינתי כבר בעבר, על מאה שבעים וחמישה אלף תושבים. ואילו כאן, אפילו הסמטה מוצפת עד גדותיה. את הפרוזדורים החשוכים והמרתפים המרופשים והדחוסים בילדים מטונפים, ככל מטר רבוע אחר ברחוב, משגת ידם של אנשי השוליים. גנבים נמלטים אליהם מפני המשטרה ונוודים מסתננים בלילות קרה פנימה, להלחם על פיסת הקרקע שמעל תנור האופה, החמה ביותר בחצר. הללו יודעים היטב כי אין זה מקומם שאין לו דבר במשותף איתם, לא כל שכן עם ההשקפה כי העולם חייב פרנסתו של הבטל מעבודה. משמעות החיים כאן, עמל מפרך למן העריסה כמעט. העולם בתור נושה זוכה כאן, בג'וטאון, לאפס אשראי. בהבטחה לשלם לא יקנה ולו מגבעת מרוכלי רחוב הסטר [Hester Street], אלא אם יערוב לו עמל שישווה לנמוך בערכי השוק.

 

ג'ייקוב ריס, מאחז עברייני ברחוב מאלברי, 1888. Museum of Modern Art, New York

 

ואילו הלחם הוא מצרך חיוני לכל צבא העמלים הזה. הוא זול, ממלא את הקיבה והמאפיות משגשגות. ולכל מקום בגושי המגורים שם תימצא מאפייה יסתנן, אם רק יוכל, הנווד. בשולי המשכנות שליד קצהו התחתון של רחוב לאדלו [Ludlow Street] ישנה מושבת נוודים, כזאת שלעולם לא תתרוקן בחורף. בתרגיל משוכלל של קריסה לסירוגין על אבני המדרכת, לשם חימום צד אחר בכל פעם ועם קופסה ריקה לשים בה רגליים, ניתן להתנהל שם גם בחורף בנוחות סבירה. בכל השכונה כולה תהא החצר בלבד פטורה בימות הקיץ מהחובה לשמש אולם שינה צבורי.

 

ג'ייקוב ריס, ילדים לנים ברחוב מאלברי, 1890. via G

ilderl Herman Institute of American History

 

סיסמת אנשי ג'וטאון, כשל אחיהם בעולם כולו, היא, קימוץ בהוצאות. בכך נעוצה עוצמתם וחולשתם, מידתם הטובה אף חרפתם. ומשנעור, היה זה לבולמוס המושל באנשים אלה. לאחר שנמלטו הנה בלהקות מאימת רדיפות במזרח אירופה, שממנה נקנתה החירות בזהב, עתה משעבדת אותם תשוקתם בכבלים נוראיים אף מאלה שהצליחו להתפרק מהם. הכסף הוא אלוהיהם. ערכם של החיים עצמם פחוּת מחשבון בבנק ויהיה זה השחוק ביותר. אין בנמצא ולו מקום אחד שבו לובשים החיים צביון קיצוני כל כך של חומרה וחומרנות כמו ברחוב לאדלו. פעמים אין ספור נתקלתי ביהודים מפולניה או מרוסיה שהרעיבו עצמם עד כדי תשישות פיזית ממש, זאת בעודם עמלים יומם וליל תחת לחץ אימתני ורק כדי לחסוך לעצמם קומץ מעות.

 

ג'ייקוב ריס, איש הגומחה במרתף במשך ארבע שנים, 1890. Museum of Modern Art, New York

 

ואולם, נמסיס הנוקמת רודפת את הציד התזזיתי הזה אחר העושר, שכן אין בנמצא מעמד ששכרו ירוד מזה. זכיתי פעם להציב בפני מאן דהוא מאנשיהם – אשר, לא רק בעיסוקו כמשכונאי אלא גם בהיותו מצטיין בחריפות השכל ובנדיבות הלב, יתרון לו לא מבוטל בתור משקיף על המתרחש – את השאלה: "מה מקורם של אביונים רבים כל כך במושבת עמלים זו שבה הדלות, מחמת פורענות, הפכה לקללה המפילה חתתה כמגפה ממש?"

 

"ההגירה", הוא השיב, "מביאה אלינו רבים מהם. הממוצע עומד בחמש השנים האחרונות על עשרים וחמישה אלף בשנה, שמתוכם נשארו כשבעים אחוזים בניו יורק. מחציתם נזקקים המקבלים מלכתחילה סיוע מאגודות צדקה עבריות, שאם לא כן יגוועו ברעב. זה הסבר אחד. יש מחלקה אחרת, לא של אלה שאינם משיגים עבודה: כי אם הללו שהיה להם רב מדי ממנה. הם עבדו ואגרו וחיו, התגודדו יחדיו כחזירים בדיר וניזונו על פת קלוקלת, נדונים לקימוץ מתמיד בהוצאות שכרם; זאת, עד שהגיעו לתשישות גמורה ואין בהם כוח לעבוד עוד. זה הספור שלהם", אמר. ואני, מצִדי, לא הטלתי ספק כלשהו בדבריו.

ג'ייקוב ריס, ערב שבת במרתף פחם, רחוב לאדלו, 1888-1895. Museum of Modern Art, New York

 

בכל מקום הולכים קוֹפֶץ יד ואביונות בצוותא עם זוהמה ומחלות וג'וטאון איננה יוצאת מכלל זה. ובהתחשב בהשכלה החסרה שההמונים הללו סובלים ממנה, הרי אין שום אפשרות לשינוי במצב. מנהלי המרפאות הציבוריות [Eastern Dispensary] השוכנות בלב הרובע היהודי עמדו על העניין במלואו באומרם, כי, "אין מקורם של חוליי האנשים הללו בשתיינות או במוסר פגום כי עם בבוֹרוּת, במחסור במזון ראוי למאכל ובאוויר המעופש שבתוכו הם עובדים ומתגוררים."

 

ג'ייקוב ריס, מגלגלי סיגרים מבוהמיה בעבודה בדירת השיכונים שלהם, 1889. Museum of Modern Art, New York

 

בתי הרובע העברי משמשים גם כבתי מלאכה. תנאי העבודה באלה יצוינו בפרק הבא. ענייננו כאן בעובדה בלבד. יש להיות ערים לה טרם סיור לאורך גוש בניינים יחיד בכל אחד מרחובות האיסט סייד, המלווה בזמזום של אלף מכונות תפירה העובדות במלוא הקיטור מצאת החמה ועד כניעת הנשמה והשריר גם יחד. כל אחד ואחד מבני המשפחה, מהצעיר ועד לזקן שבחבורה, נותן ידו, וזאת בהיותו ספון בחדרים מבחילים בהם מתבשלות גם הארוחות לאורך כל היום כולו והבגדים זוכים לכביסה וליבוש. תריסר בני אנוש – גברים, נשים וילדים – השוקדים על מלאכתם בחדרון אחד קטן היו לחזון נפרץ. עובדה מנוגדת, שיש להתיחס אליה ויש בה להכות בתדהמה את הסייר המגיע מן העיקול [The Bend], היא, שאם שם כמו נדבק כלל האוכלוסייה בדחף לא נשלט לצאת החוצה לרחוב; הרי הרושם פה הוא של שאיפה נחרצת להתכנס פנימה ולהתרחק מכאן.

 

ג'ייקוב ריס, The Bend, 1888-1895 (העיקול), Museum of Modern Art, New York

 

עם זאת, גדושים השיכונים הללו כל כך, שדי בכך כדי שהמון אדם יתקהל בכל אתר ואתר. הילדים, הם אלה הנאלצים להתמודד עם מצב זה לבדם. בהיותם צעירים מכדי לעבוד וחסרים במרחב למשחק, הספור הזה הוא שלהם. מקומו של הילד נגזל בתוך ביתו על ידי הדייר הנלווה, המקבל את תפקיד "החזיר האירי" בשכר הדירה שהוא משלם. ואילו הרוכלים מסלקים את הילד מהרחוב. קדחת הטיפוס ואבעבועות שחורות משגשגות כאן ומסייעות לפתרון השאלה מה לעשות בו, בילד. שתי מחלות הזוהמה הללו משגשגות על-פי טבען בקרב השבטים הנושאים את חיידקיהן איתם על פני הימים. והללו, נוטים להסתיר את מחלתם מעין השלטונות פן יגררו אותם אל בית החולים "להישחט שם", כפי שהם מאמינים בלא צל של ספק. הממונים על הבריאות ניצבים בלא לאות על משמרתם לגילוי קיני קדחת נסתרים. בהתחשב בכך שכדי מחצית, אם לא יותר, מן הלבוש המיועד לממכר בחנויות הגדולות, נתפר ומוכן בחדרים הדחוסים של בתי הדירות כאן, הרי אין להתפלא כלל וכלל על הזהירות המופלגת הזאת. לא פעם כבר קרה כי על ערמת בגדים בתפירה, המיועדים למכירה כבר ביום המחרת בבית מסחר בברודווי, נמצא פעוט זוחל עדיין, כשהוא בשיא שלב ההדבקה של מחלת האבעבועות השחורות; או שחולה בקדחת הטיפוס התגלה בחדר שממנו נשלחו למזמינים פרטיים באותו שבוע מאות מעילים, כל אחד ואחד מהם מלווה בגזר דין מוות ללובשו, לא צפוי ונסתר, מוכלב בבטנה.

 

ג'ייקוב ריס, דאגה לתינוק. מחזה בחצר גותהם, ניו יורק, 1889. Museum of Modern Art, New York

 

הממונים על הבריאות מכנים את הרובע העשירי "רובע הטיפוס". במשרד לרישום מקרי מוות הוא מכונה "רובע התאבדות", וזאת מטעמים שאינם קשים להבנה. ואילו המשטרה מתייחסת אליו כאל הרובע העברייני, בהסתמכה על מספרם הרב של דגי הרקק השורצים בתוך הצפיפות הנוחה להם, מרביתם גנבים מזדמנים על בני בריתם, הסוחרים בפרי עמלם. "דרך הגנבים" הגדולה, הסמוכה לרחוב באוארי, מסייעת באספקת הסחורה הגנובה. ואולם, אין הנפלים הללו זוכים לסיוע מצד ג'וטאון. רק צרות עם המשטרה היא קוצרת ממתחריה העסקיים הבלתי נלאים. לא דיכוי ולא רדיפה יש בהם להנמיך ולו במעט את אש הקרב המפעמת ביהודי. הוא נכון להלחם על זכויותיו, או מה שהוא תופס כזכויותיו, בעסקה מסחרית – זכויות שהוא מחשיב בדרך כלל כשוות ערך לרווח שיעלה בידו. כאילו לא נגזלו ממנו זכויותיו במשך אלף ושמונה מאות שנים, מעידן השעבוד נותר עם היהודי רושם עז אחד: כוח החוק.

 

ג'ייקוב ריס, דיירי תחנת המשטרה ברחוב אליזבת, 1888-95. Museum of Modern Art, New York

 

נוכח ההתגרות המזערית ביותר הוא ממהר להסתייע בו. אין ספק כי התחושה חדשה לגביו ולכן גם מענגת. המשטרה בתחנת רחוב אלדרידג' אפופה מהומה מתמדת בשל מאבקים שסוף אין להם. פלוני תמיד מוקיע אלמוני ומביא לכך שהוא או אויבו ניתנים מאחורי סורג ובריח, לעתים תכופות שניהם גם יחד שכן לעציר, עם שהובא פנימה, יש בדרך כלל סיפור סביר בהחלט על המתלונן נגדו והאשמה חריפה מצדו הוא. אבל כתום היום נחתם ונשלם גם המאבק המשולח ביותר בין אינטרסים יריבים. הבא אחריו מפציע, העציר כבר בבית המשפט, אך אין מי שילין עליו. במשך הלילה יושבה המחלוקת  על בסיס עסקי והמשטרה נאלצת, על אפה ועל חמתה, לשחרר את העציר.

 

ג'ייקוב ריס, תחנת המשטרה, צפיה לפתיחת חדרי המחסה, 1892. Via Masters of Photography

למריבות יש לפעמים גם צד קומי. בתי הספר למחול, למשל, הנפוצים לרוב בין בתי הכנסת אף צמודים להם פעמים רבות עוד באותו בניין. בדרך כלל מנוהלים הללו על ידי גבר שעיסוקו בשעות היום חייטות, גלגול סיגרים או דבר כלשהו אחר. צעירי ג'וטאון הם חובבי ריקוד נלהבים ובתום יום של עמל מפרך ינהרו אל "בתי הספר" האלה לבילוי לילי. אבל אפילו לעת שחוק אין הם מרפים מהעדפותיהם העסקיות וקורה שבית ספר ננטש מהבאים בשעריו, היוצאים כאיש אחד לפלוש למוסד המתחרה שמעבר לרחוב, זאת תוך כדי ויתור על טקס תשלום דמי הכניסה. הריקוד מתפרק ונוצרת זירת קרבות שבה, כצפוי, יש מי שנפגע קשות. המשטרה מגיעה אז, כהרגלה, ומורידה מסך.

 

ג'ייקוב ריס, בית ספר תלמודי במשכנות רחוב הסטר, 1888-95. Museum of Modern Art, New York

 

ככל שיהיו סכסוכיו האישיים מרים, רק חדירה פנימה אל חיי הדת שלו תעניק לנו מבט פנימי על יהודי זה, שההיסטוריה של התרבות הנוצרית השכילה להטעימו רק אימה ומשטמה. שניים או שלושה מוסדות מיסיון יש במחוז, המנהלים תעמולה חסרת תכלית למען המשיח הנוצרי, שכן הרובע העשירי דוחה אותה מעל פניו. אמנם הם מושכים קהל מזדמן הבא להאזין למטיף הנוצרי ממש כשם שיהודֵי העת העתיקה נקבצו לשמוע את השליחים המגוללים דוקטרינה חדשה. גם התוצאה תדמה לעתים להדהים. "היתה פעם אחת ויחידה", אמר לי כומר ידוע כלשהו מכנסיה בעיר העלית, בעקבות התנסות ממין זה, "שחשתי כמו פאולוס עת שידל יהודים להיגאל. הם שמרו על דממה, זאת עד שפתחתי ואמרתי כי ישוע הנוצרי הוא בן האל. מיד קמו, החלו להתווכח בינם לבין עצמם, ולאיים עלי, עד כי ניראה היה שהם עומדים לגרור אותי החוצה לרחוב הסטר ולסקול אותי."

 

ג'ייקוב ריס, בית הספר שליד בית הכנסת במשכנות רחוב הסטר, מתוך הספר: Thr Children of the Poor, via Project Gutenberg

וממש כמו אז, בירושלים, נקרה למרבה המזל המפקד העליון למקום בלוויית שלושת שרי המאה שלו, בדמותם של סמל ושלושה שוטרים, והכומר ניצל. כך, בכל עניין הנוגע לחיי הדת שלהם ומעניק את צביונו לכל מנהגיהם, ניצבים יהודים אלה של האיסט סייד בו במקום שהותירם השחר החדש בגולגולתא, מסרבים בקשי עורף לראות את האור. ביקור בבית אבלים יהודי כמוהו כקפיצה בת אלפיים שנה לאחור. הקינה, הרוויה יסורים ועצב מכדי הביע, מתרוממת ומתנשאת ומתעלה בדממת רחשי החיים כולם, משיבה עידנים בהד קול הנהי של רחל ה"מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ."

 

ג'ייקוב ריס, מתוך הספר: The Children of the Poor,
via Project Gutenberg

 

בתי הכנסת הרבים, שהדלים ביותר בהם אינם יותר מחדר מרוהט בצמצום בדירה אחורית, עם דרגשי עץ או ספסלים אחדים למען הקהילה, באים יד-ביד עם בתי הספר התלמודיים [החיידר] הקולטים את חלקם מכלל הדור הצעיר ההולך ורב. פעמים רבות משמש בתפקיד מנהל בית הספר אחד הדיירים שנקלע לשם באין מוצא והכושר המולד שלו לעשיית כסף נחנק בתהליך שהפך אותו למלמד. שרת בבית ספר כזה היה יצחק יעקב המרושע, זה שרצח את אויבו בנפש, היא אשתו ובו ביום גם את עצמו. יחד עם זה משחרים רוב הילדים לבית הספר הצבורי, שם הם מתקבלים בחשש מה מצד המורים, המוצאים הכרח בשיעורי הטפה לנקיון המלווים במקרים הקשים ביותר בהדגמות מעשיות עם גיגית רחצה וסבון. "הוא נטל את הסבון כאילו היה איזו חיה", אמר לי אחד המורים לאחר התנסות עם תלמיד חדש, "ואז קינח שלוש אצבעות לאורך פניו. לזה הוא קרא רחצה." המנהל המנוסה של בית הספר הצבורי ברחוב אַלן חייב את ההמחשה הזאת בתור תירגול יומיומי ושינון. מדי יום שואל המורה המנצח על הטקס, "מה עלינו לעשות כדי להיות בריאים?" וכלל בית הספר משיב פה אחד:

"עלי לשמור על עור נקי,

ללבוש בגדים נקיים,

לנשום אוויר נקי,

ולחיות באור השמש."

 

ג'ייקוב ריס, בית ספר של איסט סייד בבניין שאינו ראוי למגורים באסקס. הגז דולק גם ביום, 1888-95. MOMA New York

 

לאוזן נשמעים הדברים סרקסטיים עד צרימה כמעט, שכן הם מוכרים לרוב הילדים בשמם בלבד. בחיי היומיום שלהם אין אף דבר שיוכל גם לרמז עליהם. צווי הדת בלבד יש בהם כדי לגרום להוריהם להתנקות במועדים קבועים ומדרך הטבע מצבם של הקטנים אינו שפיר יותר. ידענותם של הילדים מקרב היהודים הפולנים הבורים ביותר אינה נופלת מזאת של בחירי חבריהם למשחק, זאת עד שזה מגיע לשכל המחשב חשבונות שבסיועו הם מדלגים ומותירים אותם מאחור. מדהים לראות את עוצמת אינסטינקט הדולר והסנט הטבוע בהם. את היכולת לדייק בספירה רכשו כמעט טרם שלמדו לדבר.

 

ג'ייקוב ריס, שני מסמורטטים: 'לא גרים בשום מקום', שנות ה-1890, via New York Times

בתוך שנים ספורות לכדה המשטרה שעל האיסט סייד כנופיה של מציתים שהקימו עסק של הצתת דירות בעבור דמי הבטוח על הריהוט. למרבה הצער, נמצאו אשתקד ראיות מסוימות לכך שמזימה כזאת שוב רוקמת עור וגידים. הסכנה שבני העוולה חושפים אליה את חבריהם למגורים מעוררת חלחלה. בהלת אש לעת לילה בבית דירות כלל וכלל איננה חוויה נדירה בניו יורק. נחשולי אדם חנוקים למחצה בחדרי המדרגות ומדרגות החירום, אמהות אחוזות טירוף וילדים בוכים בצד מאבק פראי על הצלת המעט שהוא כל עולמם, הופכים אותה לזוועה שמעטות תִמצאנה כמוה בנסיון האנושי.

 

צמרמורת אוחזת בי לזכר מראות הדליקה שפרצה בבנין דירות בשדרה הראשונה. זה היה באמצע הלילה. האש עלתה בשטף פתע משתולל מהמסעדה שבקומת הקרקע וחסמה כל אפשרות מילוט. גברים ונשים השליכו עצמם מהחלונות או נישאו מעולפים מטה בזרועות כבאי. שלוש עשרה גופות חסרות חיים ובלבוש חלקי הונחו על רצפת משרד שכן לאספקת פחם, וכוחות רפואה מוסעים טרחו עליהם בשרוולים מופשלים עד המרפק. נערה שטרם הבשילה לבגרות, תינוקת בזרועותיה, הסתובבה בין המתים והגוססים במבט הלום וחלול, כשהיא שרה לאחותה הפעוטה בקול חרישי ומפוחד. אחד הרופאים נטל את זרועה להוביל אותה החוצה ובתוך כך ליטף ביד מנחמת את לחי התינוקת. היא היתה קרה. התינוקת נחנקה עם אביה ואמה אבל האחות סירבה להכיר בכך. דעתה נשתבשה.

 

ג'ייקוב ריס, קרח על בניין שרוף בלואר איסט סייד המכונה ג'וטאון. רבות מהדליקות נגרמו על פי החשד בהצתה, 1909

 

חמישי בלילה ובוקר שישי הם ימי מקח וממכר ב"שוק החזירים". זהו הזמן להתחקות על דרכי העם שסגולתו תועלתו. דופק משותף פועם ברובע של יהודי פולין ובעיקול מאלברי [השכונה האיטלקית], אף כי אין להם הרבה במשותף חוץ מזה. בעבר ההוא החיים הם חגיגה מתמדת במזג אוויר נאה ואילו כאן אינם אלא נשיאה חדגונית בעול. אבל יום שישי מחלץ את כל הצבעוניות והציוריות החבויה, הן באיטלקים הן בבני שֶׁם. ההמונים והדלות המשותפת, הם הקושרים את שני העמים בעבותות של חיבה. "שוק החזירים" ברחוב הסטר מתפשט לכל צד, מרחוב לאדלו וכלפי מעלה ומטה ברחובות הצדדיים, לאורך שניים או שלושה גושי בניינים, הכל על פי מצב המסחר ודרישותיו. השם ניתן לשוק כגנאי, ככל הנראה, שכן בשר חזיר הוא הדבר היחידי שאיננו עומד בו לממכר.

 

אין כמעט דבר בלתי כשיר לרכילה מעל גבי עגלה ושאיננו בנמצא, אף גם במחירים נמוכים עד גיחוך. בַּנְדָּנוֹת וספלי פח בשני סנט, אפרסקים בסנט הגלון וביצים "פגומות" בנזיד עדשים, מגבעות ברבע דולר ואפילו משקפיים מותאמות לעין באחריות בעבור שלושים חמישה סנטים, אצל האופטיקאי שפתח חנות על מפתן ברחוב הסטר. עומדים בראש סולם המצרכים בשוק תרנגולות מדובללות ואווזים, התלויים על צווארם ואפילו במותם מוחים על השערורייה ברגל נכוחה. מי שאין בהשגתו עוף שלם יכול לקנות כאן מחצית או רבע. עשר שנים לקח לרשויות התברואה לסלק את המסחר בעוף חי מן הרחוב אל שוק העופות בגוברנר סליפ [Gouverneur Slip], שם מתקיימת עכשיו שחיטה כשרה ומפוקחת בידי רב.

 

ג'ייקוב ריס, סנדלר ברחוב ברום, 1888-1895. MOMA, NY

 

מאז, כבר התרחשה קטטה אופיינית סביב דמי השחיטה ודרך גבייתם שהקהילה היהודית כולה הייתה מעורבת בה. הנה אשה הטוחנת חזרת במכונה, אותה כבלה במנעול ושלשלת לעץ על המדרכת פן יגנוב אותם מישהו. לצדה, ניצב דוכן קצבים המעניק הנחות ומחירים שהשדרות לא תשערנה. מעילים ישנים, "טובים כחדשים", מוצעים ע"י רוכל בחמישים סנטים, ו"מִכְנַסִים" – שכן אין בנמצא מכנסיים בג'וטאון אלא אך ורק מִכְנַסִים – בעבור כל שיימצא תחת היד. אשכול של מחצית התריסר "מִכְנַסִים" מוצע ע"י רוכל באמצע הרחוב, וכמות כפולה של גברים אחים לגזע ממשמשים בסחורה ומורטים תפרים בחרדת קונים בכוח, אף כי איש מהם לא יעלה כלל בדעתו להשקיע במי מהזוגות. הוי עצור! האופה הלז, טרי מכוּכוֹ, חשוף ראש וזרועות, העלה הצעת מחיר: שלושים סנט לזוג; דולר וארבעים היה המחיר המבוקש. הרוכל מושך בכתפיו ומניף ידיו ברחמים למחצה ובהתמרמרות ניצחת. לֵמָה חושב אותו האופה? מכנסים כאלה – . האופה פונה ללכת. כנשוך נחש תופס אותו איש המכנסיים בשרוולו. האם יתן שמונים סנטים? שישים? חמישים? שכה יחיה, זה מחיר רצפה של הפסד גמור, והוא, שזו פרנסתו, ייצא בהפסדו מיום שלם של רוכלות. האופה בשלו. ארבעים אם כן? מה, לא בארבעים? קח אותם אם כן בשלושים והרוס חייו של רש. והאופה, הוא נוטל אותם והולך לדרכו ביודעו היטב כי עשרים לפחות מתוך שלושים הסנטים הם רווח במאתיים אחוזים, אלא אם כן רכש הרוכל את "המִכְנַסִים" הללו בלא-כלום.

 

רוכל הקולבים הוא מסתורין פלאי ב"שוק החזירים": נוכח בכל וחסר פשר. נתקלים בכל פינה בגלים המִטלטלים על שכמו, במורד צווארו ועל חזהו. כל היום כלו סובבים את מרחביה של ג'וטאון מיליונים של קולבים כבמצעד צבאי.

 

קולבים על שום מה, חידה היא, ואנה כל אלה הולכים? "הַמִּכְנַסִים" של ג'וטאון מונחים על פי אמנה משותפת וכמו לא ידעו תמיכתו של קולב מעולם. מדובר ככל הנראה באחד ממאפייני הגזע ממש כזקן הארוך ומגבעת המשי המיוחסת של שבת. שוב ושוב שאלתי. מעולם לא השיב איש על שאלתי באשר לגורל קולביה של ג'וטאון. אפשר הם תלויים בבתיה כ"פיצ'יפקס" לנוי, שמא משמשים הם מקבילים למזומנים ונשמרים בצד לשעת הצורך. איני יכול לומר. רק זאת אני יודע, שכמות הקולבים הנסחרת מדי יום ב"שוק החזירים" יכולה לספק את צרכיה של ניו יורק כולה במשך שנה שלמה, אם אמנם היו נקנים ומוכנסים לשמוש. ההמונים הנתקלים זה בזה ליד העגלות וסביב החנויות שעל המדרכה, שם הונח לוח מכסה של ביוב על שתי חביות עץ לשמש דוכן! דוחפים, נאבקים, מלהגים וצועקים בלשונות זרות, בבל של אבדן עצות ממש. מלה אנגלית מכה באוזן וכמעט הולמת בה כאילו היתה דבר מוזר וזר. ובלב כל זה מתרחש, בטירוף של פתע, פיזור ודחיקה של דברים מן הרחוב אל תוך חשכת מרתפים, לתוך חצרות אחוריות ודרכים צדדיות, תוך טריקה ונעילה של דלתות חבויות תחת מדפים ודלפקים מאולתרים. קרון התברואנים בא ומגיע במורד הרחוב, מלווה מלפנים ומאחור בשוטר חסון שאנשיו גורפים בדרכם בטקסיות-משהו, אדישים לגידופים המומטרים עליהם ממרפסות וחלונות, מן הדברים המיועדים למאכל – לחם מעופש, דג קלוקל וירקות מרקיבים – ונושאים עמם והלאה את האשפה. בעקבות העגלה, העושה דרכה לאיסט ריבר לאחר הפשיטה, צועד טור של רוכלים נגזלים הצועקים חמס ממרחק בטוח. שאון השוק בולע את זעקתם. פנורמת השיכונים האינסופית, שורות על גבי שורות בינות לרחובות של אבן, נמתחת צפונה, דרומה ומערבה ככל שהעין מגעת.

 
 

ג'ייקוב ריס, מהדורה ראשונה של הספר 'The Other Half: How It Lives and Dies in New York, 1890. Via Christies

 

Jacob Riis: 'The Other Half: How It Lives and Dies in New York – השלם

 

The Children of the Poor, by Jacob A. Riis

 

וצרור סרטים היסטוריים באינטרנט:  החיים בשיכונים, על חייו, יצירתו ופעלו של ג'ייקוב ריס, How the Other Half Lives, ניו יורק של אז, ואחרון חביב: שוק הדגים בג'וטאון

מודעות פרסומת

אוסקר ויילד: נשמת האדם במשטר הסוציאליזם, מבחר

 

"… במהלך המאה הנוכחית עלה מדי פעם בידי מישהו, גדול במדעים כדארווין (Darwin); דגול במשוררים כקיטס (Keats); בעל רוח ביקורתית משובחת כמ. רנאן (M. Renan); אמן עילאי כמו פלובר (Flaubert) לבודד עצמו, להשמר מחוץ למטחווי תביעותיהם הקולניות של אחרים, להתייצב 'בחסות החומה', כפי שאפלטון מגדיר זאת [משל המערה, הפוליטיאה, ז'], ולהגשים באופן זה את המצויינות הטבועה בו למען גמולו המופלג שלו ולמען גמולו המופלג והשריר של העולם כולו. ברם, הללו הם היוצאים מן הכלל. רוב האנשים, המשחיתים חייהם בהתאם לאלטרואיזם חולני ומוגזם – אנוסים, אכן, להשחיתם. הם מוצאים עצמם מכותרים מכל עבר בעוני נקלה, בכיעור נקלה, ברעב נקלה. מוכרח לבם לחוש רגש עמוק נוכח כל זה. מתעוררים רגשותיו של אדם במהירות רבה יותר מפקחותו; וכמו כן, כפי שציינתי לפני זמן מה במאמר על תפקיד הביקורת, קל יותר לרחוש אהדה לסבל מאשר למחשבה. כי על כן, בכוונות ראויות להערצה אם גם מולכות שולל, ברצינות רבה וברגשנות רבה הם מציבים לעצמם מטלה לרפא את הרעות החולות שהבחינו בהן.

 

פיטר ברויגל (הבן), שבעה מעשי הצדקה, 1625

 

"…סוציאליזם, קומוניזם או כל שבוחרים לקרוא לזה, לכשיבוא להמיר את הרכוש הפרטי בצבורי ויחליף תחרותיות בשיתוף, ישקם את החברה למצב הראוי לה של אורגניזם בריא, ויבטיח את רווחתו החומרית של כל אחד ואחד מאבריה של החברה השיתופית. הדבר יעניק לחיים את הבסיס המעשי הראוי ואת הסביבה הראויה להם. אבל החיים זקוקים למשהו נוסף לשם התפתחותם המלאה לקראת שלמות שאין גבוהה ממנה. מה שנדרש להם הוא אינדיוידואליזם. הסוציאליזם הוא אוטוריטרי; אם ימצאו ממשלות חמושות בכוח כלכלי כפי שהן מצויידות כיום בכוח פוליטי; אם, בקצרה, תשלוט בנו עריצות תעשייתית, מצבו האחרון של האדם יהיה גרוע מזה הראשון. בינתיים, בזכות קיומו של הרכוש הפרטי, מסוגלים אנשים רבים ביותר לפתח מידה מסויימת, מוגבלת אמנם של אינדיוידואליזם. חלקם אינם מוכרחים לעבוד למחייתם, חלקם האחר יכולים לבחור את תחום הפעילות המתאים להם באמת, בעשיה המגולמת בהנאה. אלה הם המשוררים, הפילוסופים, אנשי המדע, אנשי התרבות – בקצרה, אנשי האמת והמציאות, האנשים שממשו עצמם ובממשותם  נוטלת האנושות בכללה את חלקה המסויים. בצד האחר ישנם אנשים רבים אשר באין להם רכוש פרטי משלהם ובהיותם תמיד על סף גוויעה מרעב אנוסים לעשות את עבודת בהמות המשא, לשאת בעול מאוס עליהם, שנכפה עליהם בעריצותו של מחסור חסר פשרות, שרירותי ומשפיל. כאלה הם העניים, ואין בקרבם הליכות נאות, דבור כובש,  ציוויליזציה או תרבות, הנאות מלוטשות או שמחת חיים. מכוחם הקולקטיבי זוכה האנושות ברוב שפע חומרי. ברם, היא זוכה אך ורק בתוצאה חומרית והאדם העני, בו כשהוא לעצמו אין שום חשיבות. הוא איננו אלא אטום אפסי של כוח איתנים המשיג אותו ממרחקים לרסק אותו, ומעדיף אותו מרוסק, מצב שבו הוא ממושמע הרבה יותר.

 

גוסטב דורֶה, עניים על גשר לונדון, 1872

 

"…פעמים רבות נאמר לנו כי העניים מכירים תודה על מתת צדקה. יש בהם כאלה, אין ספק, אך הטובים בקרב העניים לעולם אינם אסירי תודה. הם כפויי תודה, נרגנים, חסרי רסן ומרדניים. והצדק איתם בהיותם כאלה. הם חשים בצדקה פיצוי פעוט מן המִָעוט או מתת רגשני המלוּוה, בדרך כלל, בנסיון מצד הרגשן למשול בחייהם הפרטיים. מדוע יהיו הם מכירי תודה על פירורים הנופלים משולחנו של העשיר?

 

ואן גוך, אוכלי הבולבוסין, שמן על בד, 1885

 

"…'דע עצמך', היה כתוב על שער בעולם העתיק [על פתח האקדמיה של אפלטון]. על שער הכניסה לעולם החדש, 'הוֶה עצמך', יכתב. והמסר של המשיח הנוצרי אל האדם היה בפשטות, "הוֶה עצמך". זהו סודו של המשיח.

 

"…כאשר מדבר ישוע על העניים כוונתו הפשוטה היא בעלי האישיות, ממש כשם שבדברו על העשירים הוא מכוון לאנשים שלא פִתחו את האישיות שלהם. ישוע הסתובב בקהילה שהתירה צבירת רכוש פרטי ממש כמו זו שלנו, והבשורה שדרש כלל לא היתה כי בקהילה מסוג זה יתרון לו לאדם לחיות על מזון לא ראוי למאכל, להתלבש בבלויים מחליים, לישון במשכנות מחרידים ומזיקים וכן להפך, כי אדם החי בתנאים מיטיבים, נעימים וראויים יוצא נפסד. השקפה כזאת בעוול היה יסודה אז ובמקום ההוא, לא כל שכן בעוול יסודה באנגליה היום; שכן, ככל שנע האדם צפונה גוברת חשיבותם החיונית של הצרכים החומריים לחייו, והחברה שלנו מורכבת לעין ערוך, מציגה ניגודים קיצוניים הרבה יותר של נוחות ודלות מאשר חברה כלשהי בעולם העתיק. כוונתו של ישוע היתה לזאת. הוא אמר לאדם, 'אישיות יש לך נפלאה. פַּתֵחַ אותה. הוֶה אתה עצמך. אל תדמה בנפשך כי הטוב שבך הוא פועל יוצא של צבירת דברים חיצוניים או בעלות עליהם. סגולתך בפנימיותך. אילו רק יכולת להגשים אותה לא רצית אז כלל להיות עשיר. עושר מן המנין ניתן לגזול מאדם. לא ניתן לעשות כן בעושר של ממש. בבית האוצר של נשמתך שוכנים דברים יקרי ערך ואותם אי אפשר לקחת ממך. כי כן, נסה לעצב את חייך כך שהדברים החיצוניים לא יזיקו לך. וכמו כן נסה להפטר מרכוש אישי. הוא סופח עיסוק בקטנוני,  טרדה אין קץ, עוול בלתי נלאה'. יצויין כי ישוע מעולם לא אמר כי אנשים מרוששים הם בהכרח טובים, או כי העשירים בהכרח רעים הם. אין ולא היה בכך מן האמת. האנשים העשירים הם, כמעמד, טובים מן השרויים בעוני ומוסריים יותר, משכילים יותר, נעימים יותר בהליכותיהם. רק מעמד חברתי אחד בלבד שקוע במחשבות על כסף יותר מן העשיר, וזהו המעמד העני. הרש איננו יכול להעסיק את מחשבתו בשום דבר אחר. זוהי מצוקת העוני. מה שישוע אכן אמר הוא כי, עושרו של אדם נטוע בהגשמת הסגולה שלו ולא באמצעות מה שיש ברשותו, אפילו לא באמצעות מה שהוא עושה, כי אך ורק במה שהוא הנו.

 

ואן גוך, זוג נעליים, שמן על בד, 1888

 

"…אין שום ספק שהעתיד שייך למכונות, וממש כפי שהעצים צומחים בשעה שהג'נטלמן הכפרי נם את שנתו, כך תעשנה המכונות את העבודה ההכרחית והמשמימה כולה בשעה שהאנושות תשעשע עצמה או תהנה מטפוח זמנה הפנוי – שבו, ולא בעמל מצוי יעודו של האדם – או בשעה שתצור דברים של יופי, או תקרא דברים של טעם, או פשוט תתבונן בעולם בהוקרה ובעונג. עובדה היא, כי נדרשים עבדים לציוויליזציה. היוונים צדקו למדי בעניין הזה. התרבות וההגות הן בלתי אפשריות אלא אם יש עבדים לעשות את העבודה המכוערת, הזוועתית, המשמימה. עבדות אנושית היא רעה, מסוכנת ומשחיתה את המוסר. עתיד העולם תלוי ונסמך על עבדות מכאנית, על עבדות המכונה.

 

ואן גוך, נשות הכורים נושאות שקים; עט, עפרון ומכחול על ניר, 1881

 

"…האם זו אוטופיה? מפת עולם שאין אוטופיה כלולה בה אינה שווה ולו מבט אחד, מפני שחסרה בה הארץ האחת שבה תעגון האנושות תמיד. ומשעגנה שם האנושות והיא צופה אל ארץ טובה יותר, אזי תשוב ותפליג. קִדמה הרי היא מימושן של אוטופיות…"

 

ואן גוך, שדה עם החמה בזריחתה בסאן רמי, שמן על בד, 1889

 

אוסקר וילד (Oscar Wild) כתב את חבורו The Soul of Man under Socialism בשנת 1891, חבור שבעטיו זכה ליריבותו המרה של ברנרד שו (George Bernard Shaw) שהיה סוציאליסט קנאי. אינני יודעת אם ניתן למצוא במסה הזאת אמונות אנרכיסטיות. הכותב אולי הושפע במדת מה מפיוטר (או פטר) קרופוטקין (Peter Kropotkin), אך הוא כותב מנקודת מבט עצמאית. אין זו נקודת מבט פוליטית צרה וכמו כן אין כאן דרכי ביצוע והוראות "עשה". וָילד מתבונן על החיים האנושיים כמארג שבו משחית מצבו הירוד של היחיד את הכלל.

 

המסה ארוכה וכוללת, לבד מניתוח חד וברור אף גם אירוני, של קידוש הרכוש הפרטי, גם בקורת על יחסי הצבור והאמן הנשמעת כיום רעננה מתמיד, נבואה שכמעט הקדימה את זמנה בנוגע ליחסים בין המינים ומוסד הנישואין, בקורת על מערכת הענישה ועוד.  וילד כתב כאן לא פחות מאשר מסה על מצבו של האדם בצורת החיים הקפיטליסטית-מעמדית בסגנונה הבריטי בתקופתו. הוא נשמע לנו תמים, דבר המלמד אותנו על אורח החיים המהפנט שאנו משוקעים בו. במה שהוא מכנה "אוטופיה" אני מבינה דיון באפשרותו של הבלתי אפשרי, אפשרות שהדרך היחידה להתחיל לדמות אותה לעצמנו נמצאת על דרך השלילה. והוא עושה זאת בצורה מבריקה, במיוחד כשהוא שולל את "העבודה" כערך ויותר מזה כערך עצמי ומפרק, בדרך זו, את המושג החבוי הנפיץ של "ערך עצמי". שלא לדבר על נבואתו בעניין ארץ המכונה המובטחת. פרשנותו לבשורה של המשיח הנוצרי היא לא פחות מגאונית בהתרסתה כלפי ההיסטוריה של הנצרות ויסודותיה.

 

Napoleon Sarony, אוסקר וילד, 1882

 

העוני, חשכה נראית

Dorothea Lange, בת של מהגר במחנה של כורי פחם ליד סקרמנטו, טנסי, 1936. Museum of Modern Art, New York

 

 

מילון הפסיכולוגיה המודרני מבחין בין יגון לבין דכאון קליני, אותו הוא מגדיר בתור חווית רִיק בלי מצרים. אדם מהצד תופס את מה שקרוי דכאון כמצב מתמשך, אך נושא הדכאון עצמו חש אותו כאל-זמני. וכמו כן משולל מקום וסיבות, כיוון שאין למקום ולתנאים השפעה על הריק. הזמן והמקום מתפוגגים בתודעת הריק, דבר המלמד על כך שהזמן והמקום הם יציריה של התודעה. הנדכא סובל את כלותו פעמיים: פעם אחת בחוויית הריק, פעם נוספת באמצעות הסובבים אותו, שהם-הם משך הזמן, המקום והתנאים של סבלו.

 

אף העוני הוא דכאון: דכאון חומרי. גם לו אין גבולות, לא של זמן ולא של מקום. אך, אם דכאון נפשי הוא הצטמצמות הממשות החווייתית לכדי אַין, הרי בעוני מתגבשת והולכת ממשותו של החומר לכדי מוחלטות תוך שהיא מצטמצמת ושואבת לתוכה את הסביבה. עוניו של אדם הוא מצב המתרחש מצד עצמו כלעומת הסביבה, ובאמצעותה הוא הופך לסבל. סבל זה, עיקרו מעמס הסביבה בתנאים בלתי אפשריים של חֶדֶל כוח.

 

עוני איננו מתקיים בסביבה דלת אמצעים. עוני הוא ריק בלב המלאות, חטוטרת, משא חורג של בלבדיות. עוני הוא בן זוגו של העני, הוריו, קרוביו וחבריו – ורק אחר-כך המציאות הרחבה, הממסדית. דרך מקורביו העני חש עצמו כמצורע ולוקה בבושה קיומית, הניתנת לפריקה רק בחרון פיפיות. כי, אי אפשר להתבונן בעוני מבחוץ. העני כלוא לאו דוקא בעוניו, כי אם בדרך שבה הוא נתפס בעיני עצמו דרך הסביבה.  

 

הראפר ג'יי זי (Jay-Z) אומר באוטוביוגרפיה שלו, Decoded, המצוטטת בראיון שהעניק בנובמבר 2010 למגזין NPR, כי בשחר ילדותו לא ידע שהוא עני. הדבר התברר לו רק כשביקר בבית מורתו. "נטל העוני איננו דווקא בכך שקשה להשיג מה שצריך, כי אם בכלימה שאתה מרגיש בכל יום של חייך", הוא אומר. "וזה עצוב, כי אי אפשר אף פעם להתפרק מזה לגמרי, לא משנה כמה כסף משיגים."

 
Dorothea Lange, ליד משרד הסעד, 1939.  Museum of Modern Art, New York

Dorothea Lange, ליד משרד הסעד, 1939.
Museum of Modern Art, New York

 

אין מדובר בעוני שושלתי, "חברתי" כמו זה שג'יי-זי שר עליו ב"חיים דפוקים קשים (המנון לגטו)", שהוא ביצוע-כיסוי ל"חיים קשים" מהמיוזיקל "אנני". ואין מדובר, כמובן, בקנאה "בורגנית" שג'ניס ג'ופלין שרה עליה באירוניה ב"מרצדס בנץ". או, במתיקות האירונית, היהודית ברוחה של Summertime ("אביך עשיר, אמך יפה" –  זה לומר, הוריך לא כושים, לא יהודים). אפילו לא בשקיפות החברתית עליה שרה בסי סמית ב-Nobody knows you when you're down and out מ-1929. כי, אפלת העוני נראית בבדידות והעוורון הסביבתי רצוי לה. וכמו כן אין מדובר בכפן ממאיר, תוצאה של משבר היסטורי כולל, כמו השפל הכלכלי של שנות ה-30 בארה"ב, שהוליד את "אחי, תן לי פרוטה".

 

אדם חש גם עני וגם אביון דווקא כשאין דלותו ניכרת. או כשהיא ניכרת בקרב הסובבים אותו כנטל אם הם קרובים מדי ובבוז כשהם רחוקים דיים. העני איננו מבקש את הסביבה מכיוון שהיא שומעת את עוניו כבקשה, כדרישה. הוא מבקש להשתחרר ממנה, מהסביבה. וחירות מהסביבה כוללת התפרקות מכל ערכיה, מסממני הכוח שלה.

 

לאחר שמחלות הגוף והנפש קיבלו צידוק המלווה בתו-תקן "מוסרי", אז בא תורו של העוני להיות התכונה המגונה שבבסיס פירמידת הקיום. האביון הוא החוטא החדש. חוטא נרצע, משום שבתודעתו הוא פעם אחת מרושש מבחירה, "באשמתו", ועוד פעם מחוסר ברירה, מטעם הגורל. הוא יכול היה שלא לחטוא, אבל הוא איננו יודע איך יכול היה לעשות את זה. כלומר, לעשות כטוב בעיניכם.

 

והנה, העוני יכול להוות סדק, כקוף המחט לגודל, במעטה השקוף של מסך האשליות המכונה "משמעות החיים". אדם שחצה גיא צלמוות של אביונות יוכל לראות בעד הסדק הזה את חייו בערייתם, מפורקים מתגי-ערך שכבלום, מחרצובות שהנה נפרצו והיו לשברים.

 

רק וילי ג'ונסון העיוור (Blind Wiilie Johnson) חודר, בנהמת התבוננות פנימה, דרך חרך האביונות והחוצה: "Dark Was the Night, Cold Was the Ground", מ-1927.

 
Dorothea Lange, יוניון סקוור, ניו יורק, 1952.  Museum of Modern Art, New York

Dorothea Lange, יוניון סקוור, ניו יורק, 1952.
Museum of Modern Art, New York

 
%d בלוגרים אהבו את זה: