The Times They Are A-changin (סטיב ג'ובס: הביוגרפיה המחוקה)

 

"מבקרים וסופרים התנבאו בעטכם/ את עיניכם פקחו, פן תחמיצו זמנכם/ עוד סובב הגלגל, אז שמרו שתיקתכם/ כי השם שינקוב לא ידוע לכם/  הלוזר יגבר ברבות הימים/ כי הנה הזמנים משתנים." בוב דילן מפי סטיב ג'ובס, 1984. 

 

סין מופיעה פעמיים בביוגרפיה של סטיב ג'ובס. בראשונה היא מוזכרת בקשר להפיכה שתכנן מייסד אפל ב-1985 נגד מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי, כשהלה נשלח לשם על ידי ג'ובס לחתום על הסכם יצוא מחשבים עם הרפובליקה העממית. בשנית, היא מוזכרת בפרק הדן ביחסיו של ג'ובס עם ברק אובמה. בפגישה הראשונה ביניהם הזהיר ג'ובס את הנשיא האמריקני כי הוא עלול לאבד את תמיכת המגזר העסקי ואיתה את תקופת שלטונו השניה. הוא תיאר בפני הנשיא (בתרגום חופשי מהמקור האנגלי של הביוגרפיה, עמ. 544),

"את הקלות שבה ניתן להקים מפעל בסין ואמר לו, כי הדבר הוא בלתי אפשרי כמעט באמריקה, בעקר עקב רגולציות ועלויות מיותרות."

 

מה השיב הנשיא בנוגע לאותן "רגולציות ועלויות מיותרות"? הספר חוסך זאת מאתנו. ככלל, הוא חוסך מאתנו עניינים שבחומר, לרבות החומרים מהם עשויים המכשירים ששינו את העולם (אלא אם כן מדובר בעיצובם עד כמה שהוא "מאוחד" עם ההנדסה שלהם), מהיכן הם מגיעים וכיצד. ומכיוון שהספר איננו מצטט את תשובת הנשיא אובמה לאזהרתו של ג'ובס (שם), כי עלול הוא "להיות נשיא של קדנציה אחת", ברור כי היא מועלית רק לשם ביסוס מעמדו של ג'ובס בתור אח"ם של ההיסטוריה החדשה. קריאה ביקורתית של האיום "הידידותי" הזה, מוטב לה שתסיק הכבדה סוגסטיבית של המשקל ההיסטורי לטובת ג'ובס על פני זה של ברק אובמה.

 

"רגולציות ועלויות מיותרות". זהו המשפט האחד החשוב לפירוק הביוגרפיה של ג'ובס, המחזיקה 630 עמודים. משפט יחיד זה, עניינו ההגבלות שמציב החוק לכוח הפוליטי הנצבר בהון (רגולציות), וכן זכויות העובד המייצר את ההון הזה (עלויות). מדובר בו בלא פחות מאשר בהגבלת הקשר הון-שלטון, זו שג'ובס מבקש בקול רם להסירה. מדובר כאן בלא פחות מאשר בזכויות אדם שג'ובס חושף כאן את יחסו האמתי, העמוק אליהן. מדובר, אם כן, בלא פחות מאשר במשטר הדמוקרטי עצמו.

 

השלט של "קמפוס אפל" (המטה הראשי החדש של החברה), רחוב לולאה אינסופית 1 ("לולאה אינסופית אחת"), קופרטינו, קליפורניה, ארה"ב.  Via Wikipedia

השלט של "קמפוס אפל" (המטה הראשי החדש של החברה), רחוב לולאה אינסופית 1 ("לולאה אינסופית אחת"), קופרטינו, קליפורניה, ארה"ב.
Via Wikipedia

 

קריאה ביקורתית מחייבת חשיפת פערים, חורים, שתיקות, טקסטים סמויים והכוונות סוגסטיביות. עליה לבלוש, לחפור, להסיר שכבות, לסתור ובראש ובראשונה: לבחון "אמת" על-פי מציאות. ובמקרה זה, של מציאות הקמת מערך היצור של אפל בסין (שחלק קטן בלבד מהדיון הביקורתי סביבו מקושר מטה). השתקת הסוגיה בביוגרפיה של ג'ובס כל כך רועמת עד שיש להבינה רק כמכוונת, שלא לומר זדונית. ויש להזכיר גם את אמצעי ההפקה באסיה ובאפריקה, של המחצבים וחומרי הגלם מהם עשויים האיפון, האיפוד והאיפד שגם הם עלומים בביוגרפיה. והרי נאמר כאן כבר, אין הביוגרפיה נוגעת בחומר – אלא אם כן בקשר לעיצוב, להנדסה ולקשר ביניהם.

 

עקבות המחיקה ושכתוב ההיסטוריה כל כך בוטים בביוגרפיה הזאת, עד כי בהם-הם יש לראות את הביוגרפיה לאמתה של סטיב ג'ובס. ובתוך כך ויותר מכך, תועיל ההתחקות אחר עקבות המחיקה הללו לשם רישום קורותיה של התפנית ההיסטורית שעשו הדמוקרטיות השבעות, שעה שהחלו מעבירות את התעשיות שלהן לדיקטטורות כדי לזון על בני עמן של הדיקטטורות הללו. בתפנית זו מגולמים קורות חייו האמתיים של סטיב ג'ובס בתור דמות שהשפעתה מכרעת, הן במעשה הן בתודעת המעשה. זה מה שניתן ללמוד ממה שלא הועלה על כתב הביוגרפיה שלו.

 

מדובר, אם כן, בלאקונה. וזו, די בה להפוך את הביוגרפיה המורשית (Authoruzed) שכתב וולטר אייזקסון על (שלא לומר, עם) מייסד אפל סטיב ג'ובס, ל"שדה עיוות המציאות" (Reality distortion field). בהנחיית מונח זה יש לקרוא הן את הספר הן את האיש עצמו.

 

"קמפוס אפל": המטה הראשי של חברת אפל בקופרטינו, קליפורניה. עם סיום הבניה הצפוי ב-2016 ישתרע הקומפלקס על שטח של 712 קמ"ר ואמור לשכן כ-13 אלף עובדים. אורך העיגול כ-1.6 קילומטר. המבנה בן 4 קומות ויכלול קירות זכוכית ענקיים (מדובר בכ-6 קילומטר זכוכית), שיאפשרו לעובדים להסתכל החוצה בנוף הירוק שמשני צידי העיגול. עלות מכון הכושר הענק בבניין עומדת על 74 מיליון דולר. ארכיטקטים: Foster + Partners הבריטים. Via Mac Rumors, Macworld UK "אפל יצרה קישוט מרכזי (centerpiece) לאימפריה שלה, מוצר אופייני בפשטותו ובאובססיה שלו לעיצוב", Cult of Mac

"קמפוס אפל": המטה הראשי של חברת אפל בקופרטינו, קליפורניה. עם סיום הבניה הצפוי ב-2016 ישתרע המבנה (ללא השטחים הירוקים) על שטח של 712 קמ"ר ואמור לשכן כ-13 אלף עובדים. אורך העיגול כ-1.6 קילומטר. המבנה בן 4 קומות ויכלול קירות זכוכית ענקיים (מדובר בכ-6 קילומטר זכוכית), שיאפשרו לעובדים להסתכל החוצה בנוף הירוק שמשני צידי העיגול. עלות מכון הכושר הענק בבניין עומדת על 74 מיליון דולר. ארכיטקטים: Foster + Partners הבריטים.
Via Mac Rumors, Macworld UK
"אפל יצרה קישוט מרכזי (centerpiece) לאימפריה שלה, מוצר אופייני בפשטותו ובאובססיה שלו לעיצוב", Cult of Mac

 

במוצהר, ניתן לאייזקסון חופש כתיבה גמור בו השתמש היטב לצייר דיוקן שאין בו, לכאורה, כחל וסרק. הספר מתיימר לצייר את דיוקנו של משנה העולם ג'ובס שפגמיו, חולשותיו וקלקלותיו רק הועילו לתמוך ביכולתו היצירתית והביצועית ואיפשרו לו את הגשמת חזונו. רוב מסקרי ומבקרי הספר אכן נפלו ברשת המציאות המעוותת הזאת. כמעט אולי חוץ מאחת מוֹרין טְקאצ'יק (Maureen Tkacik), פרלינסרית צעירה שהמאמר שלה מקושר מטה. כי, אם היה סטיב ג'ובס משנה-עולם – פועלו בעולם לשנותו הוא דיוקנו. באספקלרית השינוי הזה דמותו נשקפת. וזאת, בראש ובראשונה  כפי שהיא נשקפת בשינוי המכריע שגרמו אופני יצור המכשירים שהוציא תחת ידו (לרבות התהייה אם היה הוא באמת האחראי ליצירתם).

 

השאלה העולה, היא, אם שינוי העולם נמצא בחפצים ובמכשירים – או שמא בדרכי היצור שלהם. השאלה היא, אם מדובר באנשים המשתמשים במכשיר או במי שנעשה בהם שמוש בייצורו, לא כל שכן בשאלה אם שני הצדדים של המשוואה הזאת נותנים זה-את-זה. ומכיוון שהספר עובר על השאלות האלה בשתיקה, על הקורא לדובב אותן וכמובן, To follow the money של האיש, שהצהיר כי לא מעניין אותו להיות "האיש העשיר ביותר בבית הקברות".

 

שיטת עיוות מציאות הדיוקן של ג'ובס באמצעות אייזקסון היא יצירת רעש לשם הדממת רעשי רקע, סִנוור, הוצאת גורמי החיכוך מהמשוואה. מדובר באידאליזציה מעשה הפוך-על-הפוך של הדמות באמצעות שמוש מתוחכם וערמומי באמתות, שמוש שעניינו הסתרת הנפשע מתחת למכוער. רוב מבקרי הספר נופלים ברשת, קושרים פגמי אופי בגאונות ומחזקים בכך את המיצוב העצמי של ג'ובס באמצעות אייזקסון ויותר מכך, את פולחן האישיות של האיש. ופולחן אישיות הוא, גם במקרה זה, כלי המאפשר פשעים נגד האנושות.

 

"אידאלים נשגבים" -  באנר אתר הבית של פוקסקון, טאיוואן, המייצרת את המכשירים האלקטרוניים של אפל ושל חברות אחרות. החברה שומרת על סודיות גמורה ביחס ללקוחותיה מהמערב, אך נתח גדול שלה (ככל הידוע כ-40% עד 2013) נבנה על אפל.

"אידאלים נשגבים" – באנר אתר הבית של פוקסקון, טאיוואן, המייצרת את המכשירים האלקטרוניים של אפל ושל חברות אחרות. החברה שומרת על סודיות גמורה ביחס ללקוחותיה מהמערב, אך נתח גדול שלה (ככל הידוע כ-40% עד 2013) נבנה על אפל.

 

ג'ובס, שהפרסונה שלו הפגינה דרישה לאחדות אורגנית מוחלטת של החפץ עם הפונקציה שלו, דהיינו של העיצוב עם ההנדסה (או התוכן עם הצורה), התקבל בקהל מעריציו כאמן וכגאון. האיפון, האיפוד והאיפד אמורים להיות מכשירים מושלמים שתכליתם, מהותם, היא בלתי נפרדת ממציאותם הפיזית כשם שאין להפריד את התפוח מן "התפוחיות" שלו. העניין כאן בכך שהתפוח איננו אכיל (וג'ובס הרי היה ידוע באובססיה שלו למזונות "אכילים", לא כל שכן לדיאטת תפוחים). הספין הביוגרפי של ג'ובס מאכיל אותנו בתפוח מורעל.

 

זה גם מה שג'ובס עשה: בעודו דורש אחדות אורגנית ואינטגריטי של מוצרי אפל הוא ניתק את אפל המגשימה אידאות טכנולוגיות מאפל תעשיית התוצר המוגמר. את אמצעי היצור של האחרונה הוא הקים והפעיל מעבר להרי החושך, בדיקטטורה מאואיסטית-קפיטליסטית ובאמצעות השליחה Foxconn (שאחרי מותו נוספה לה גם אחותה פגטרון). פוקסקון אינה מוזכרת ולו פעם אחת בביוגרפיה המורשית של סטיב ג'ובס שכתב "עליו" וולטר אייזקסון, זאת לעומת הפעמים הרבות שבהן עומד הכותב על נטייתו של האיש להזיל דמעות.

 

Via Cult of Mac

Via Cult of Mac

 

עקרון האחדות האורגנית של המוצר, בתור חפץ שיופיו הוא שמושו ונגישותו, הריהו קשור באופן בלתי נפרד בעקרון העונג של המשתמש שקנה אותו. עקרון זה, טוען ג'ובס בספר, איננו קשור כלל ברווחים! ואולם המציאות מלמדת כי הטענה שקרית. עוצמת הרווחים עצמם, ביחד עם האופן בו הם מושגים, הם המלמדים על עזות המצח של ג'ובס בהצהרתו זו. יש לקרוא את הביוגרפיה המחוקה שמתחת לזו הכתובה כספור של צבירת הון ואון-דמים באמצעות פיתוי, תפיסת התודעה העולמית והשתלטות על העולם, פשוטו כמשמעו. מדובר בספור אימפריאלי ובתולדות חייו של קיסר-אֵל, שהפעיל את כוח הזרוע של שלוחיו בפרובינציות בעודו מפתה את ההמונים בשעשועים.

 

והביוגרפיה, היא מציגה את ג'ובס כמי שהישגיו צמחו על הקרקע הפוריה של תרבות הנגד ואותו עצמו כזן בודהיסט, התרבות שממנה קיבל השראה אסתטית. אך הבודהיזם שלו ראוי להיקרא "פופ בודהיזם", ההגדרה של סלבוי ז'יז'ק לבודהיזם המערבי. אין הלה כי אם עוד כלי אסתטיזציה עצמית, מכשיר שאיפשר לו וליתר נערי ונערות עמק הסיליקון ווול סטריט להגשים עצמם בנחישות ובאותנטיות, שעה שהם חוצים את הרוביקון של הרגולציות והעלויות המיותרות בנתיב הפיכת הרפובליקה לאימפריה.

 

סטיב ג'ובס מוקף בצוות Mac המקורי עם "סמלי מצויינות" להשראה.  Via Cult of Mac

סטיב ג'ובס מוקף בצוות Mac המקורי עם "סמלי מצויינות" להשראה.
Via Cult of Mac

 

ג'ובס ועמיתיו, האימפרטורים של התעשיה, הטכנולוגיה וההון, שרבים מהם הם לקוחות פוקסקון והדומות לה, השכילו לפצל שוב-ושוב את העולם ולחלקו לשניים נפרדים: קיסרים ונתינים. הטכנולוגיה התקשורתית של ג'ובס, היא שהועילה להפוך את הגלובוס כולו לשדה מציאות מעוותת, אחדות-שולל שהאימפרטורים החדשים חולקים ביניהם.

 

אֱלילותו של ג'ובס היא בתמצית אשלית הדמוקרטיה בת זמננו, לפיה יכול כל אחד ואחד להיות כמוהו, לפרוץ את כבלי המשטר התקין והמוסר ולהיות קיסר אף הוא. הוא היה למופת הדור המלמד אותנו כי הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית היא אשליה.

 

בזכות ג'ובס ועמיתיו האימפרטורים החדשים נבזר והתפצל הקולקטיב האנושי על ידי פיתוי היחיד להתאחד עם עצמו ועם העונג שלו, להתמקד פנימה ולסלק כל גורם מצפוני מפריע משדה התודעה. בסיועו של ג'ובס הפכנו את עצמנו לתוצר הרפובליקה של החיים הטובים – זאת בה בשעה שהיא קמה והייתה לאימפריה.

 

הזמנים, אכן, השתנו.

 

Marcus Bleasdale, ילד במכרה של המיליציות ב-Watsa, צפון מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המחצבים של קונגו, ביניהם קולטן, מינרל ממנו מופקת אבקת טנטלום החיונית לייצור רכיבים אלקטרוניים שלנו, הם שמממנים את האלימות הרצחנית במדינה. 2013.  Via National Geographic

Marcus Bleasdale, ילד במכרה של המיליציות ב-Watsa, צפון מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המחצבים של קונגו, ביניהם קולטן, מינרל ממנו מופקת אבקת טנטלום החיונית לייצור רכיבים אלקטרוניים שלנו, הם שמממנים את האלימות הרצחנית במדינה. 2013.
Via National Geographic

 

 

 חומרים לעיון וצפיה: 

 

– "בתוך אפל", במאית: אן פוּוֹארֶה (Anne Poiret), ערוץ 8

– שי אילן, הילדים שמתים כדי שיהיה לנו סלולרי חדיש, nrg 2010

– משה גולן, מנכ"ל פוקסקון: "העובדים שלי – חיות שעושות לי כאב ראש", גלובס 2012

– הארץ, מאמר מערכת: נביא העידן הדיגיטלי, 7 אוקטובר 2011

– יובל דרור, תסמונת המשתמש המוכה של אפל, הארץ 2013

– ישי הלפר, ילדי קונגו נשלחים למות בשביל הפלייסטיישן, הארץ 2008

– עודד ירון, בכיר לשעבר באפל: ידענו על פגיעות בעובדים זה ארבע שנים, והן נמשכות, הארץ 2012

– עודד ירון, לקחי המנהיגות של סטיב ג'ובס – מפי הביוגרף שלו, הארץ 2012

– ממה עושים אייפון?, IYY 2013

– רונן מנדזיצקי, מפעלים לייצור האייפון בסין עדיין מעסיקים עובדים בתנאי עבודה בלתי אפשריים, Gadgety, 19 בדצמבר 2014

– דרור עזרא, מי זה דניס ריצ'י? ולמה השפעתו גדולה משל ג'ובס?, דה מארקר 2011

– אורן פרנק, האמריקאי האחרון שידע משהו, דה מארקר 2011

– דורון צור, אפל בזול – תפוחים ביוקר, דה מארקר 2012

– נמרוד צוק, צרות לאפל: גם יצרנית הרכיבים החדשה שלה מתעללת בעובדים, כלכליסט 2013

– גיא רולניק, אפל שווה מאות מיליארדי דולרים אך בסין עובדי היצור מתאבדים, דה מארקר 2012

– גיא רולניק, הפלוטוקרטים // "העולם השתנה. המאיון העליון מתרחק מכל השאר", דה מארקר 2013

– רון ריינס, המנסר מוגאס: בולשיט בריטי סמיך, 4TechSake  22 דצמבר 2014

– ג'ימי שוורצקופף, דעה // עידן כלכלת החוויות: סטיב ג'ובס גילה לעולם מחדש את חשיבותה של חווית המשתמש. עכשיו כולם צריכים לחשוב על הטכנולוגיה מחדש, דה מארקר 2012

– אשר שכטר, רגעי השנה // סטיב ג'ובס נפטר: עם מותו, נהפך ליישות אלוהית, הארץ 2012

– איתי שמושקוביץ, מי זו פגטרון? החברות הסיניות שמייצרות גאדג'טים, Ynet 2010

 

 

באנר "מנווטים את העתיד" באתר הבית של תאגיד פגאטרון המייצרת רכיבים לאפל:  "במיזוג חדשנות עם תשוקתנו לחיים אנו המובילים את חקר האינסוף של המחר."

באנר "מנווטים את העתיד" באתר הבית של תאגיד פגאטרון המייצרת רכיבים לאפל:
"במיזוג חדשנות עם תשוקתנו לחיים אנו המובילים את חקר האינסוף של המחר."

 

 

– Frederick E. Allen, The Zen at the Heart of Steve Jobs' Genius, Forbs 2012

– BBC Panorama: Apple's Broken Secrets, December 2014

– BBC: Apple boss defends conditions at iPhone factory

– Brooke Crothers, Can Apple make more stuff in the USA?, CNET, 2011

– China Labor Watch, housands of Foxconn Workers Strike Again in Chongqing for Better Wages, Benefits, 2014

– China Labor Watch: Reports

– Larry Dignan, Apple-Foxconn tale goes well beyond Apple, and tech, Cnet 2012

– Luke Dormehl, Why The New Spaceship Campus Is The Biggest Apple Product Ever Built ("Apple Wasn’t Built In A Day"), Cult of Mac 2013

– Charles Duhigg and David Barboza, In China, Human Costs Are Built Into an iPad, The NY Times

– Bob Dylan, The Times They Are A-changin, The Essential Bob Dylan

– Jonny Evan, Life in the iPhone factories: Apple suppliers still breaking labor laws, report, Computerworld 2012

– Fairphone

– Foxconn: Business Philosophy

– Jeffrey Gettleman, Photograph by Marcus Bleasdale, The Price of Precious: The minerals in our electronic devices have bankrolled unspeakable violence in the Congo, National Geographic, 2013

– GoodElectronics, FLA’s final report on Apple and Foxconn obscures poor working conditions in China, 2013

– David Graeber, Thomas Piketty, Soak the Rich: An exchange on capital, debt, and the future, The Baffler 2014

– Jaymi Heimbuch, The Incredible Story of Conflict Mineral Mining in Images, TreeHugger 2009

– Hilary Howard, Steve Jobs Statement on Conflict Minerals, The New York Times 2010

– JESS3, The Zen of Steve Jobs , Forbs

– Steve Jobs addresses Cupertino City Council

– (Steve Jobs Last TV Appearance at the Cupertino City Council (6/7/11

– Michael Kan, Foxconn builds products for many vendors, but its mud sticks to Apple, ComputerWorld 2012

– Adam Lashinsky, Inside Apple – How America’s Most Admired — and Secretive — Company Really Works

– Sasha Lezhnev, Apple makes progress on conflict minerals, should build on work in Congo, Enough Project 2014

– ("PBS Steve Jobs One Last Thing ("Only in America

– David Pogue, The Dilemma of Cheap Electronics, The NY Times

– Steve Silberman, What Kind of Buddhist was Steve Jobs, Really?, NeuroTribes 2011

– Maureen Tkacik, The Book of Jobs, Reuters 2012

– Rob Walker, The Guts of a New Machine, New York Times Magazine 2003

– Rhiannon Williams, Apple goes to war with the BBC, The Telegraph 2014

– Slavoj ŽiŽek, Revenge of Global Finance, In These Times 2005

 

 

iSlave, via Asian Correspondent

iSlave, via Asian Correspondent

עמנואל ולרשטיין: מִשִברון הקפיטליזם לפרשת דרכים

 
Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להלן, מבחר מתוך שיחה שקיים  The Hankyorehהדרום קוריאני בתחילת 2009 עם עמנואל ולרשטיין, תחת הכותרת "המשבר הנוכחי נמצא במהות הקפיטליזם":

 

…מצדי אני סבור, כי נעשה שמוש מאד רופף במלה משבר. בפי מרבית האנשים פירושו רק מצב שבו העקומה שהיתה בעליה קודם לכן נמצאת עתה בירידה. לא זה האופן שבו אני עושה שמוש במונח שכן, לדעתי, אנו נמצאים במשבר מסוג נדיר ביותר. יש [למשבר] מספר גורמים נפרדים [שהראשיים בהם קץ ההגמוניה האמריקנית וקץ ההתרחבות הכלכלית]. אם מתבוננים בעולם מאז 1945, הרי שבמשך 25 השנים האחרונות לא היה כלל ספק בכך שארה"ב היא המעצמה ההגמונית במערכת-העולמית. בה במידה נכון היה לומר אז, כי אנו נמצאים בתקופה של התרחבות כלכלית. היתה זו ההתרחבות הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטורית הכלכלה העולמית. הצרפתים אוהבים לקרוא לה "30 שנות הזהר".

 
Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.   National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

שני אלה באו אל קצם במקביל כמעט בסביבות 1970, אם כי קשה מאד לתארך את זה. לדעתי, ההגמוניה של ארה"ב נמצאת מאז בשקיעה. כמו כן, …בחלוקה לשלבים על-פי [גלי] קונדרטייב (Kondratiev), בערך באותו זמן נכנסנו לקונדרטייב ב'. הכלכלה העולמית נמצאת אם-כן בסטגנציה יחסית כבר 30 שנה. …כלל התעשיות המונופוליסטיות, שנשאו רווחים עצומים, אינן עוד כשהיו מפני שאחרים נכנסו אז ביעילות לשווקים, כך שרמות הרווח של רוב התעשיות המכניסות קרסו…

 
Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

 

 

יש שני דברים שניתן היה לעשות בקשר לכך. האחד, להעביר את התעשיות לאזורים היסטוריים של שכר נמוך יותר, דבר שלא נעשה קודם לכן בשל ההפסד מעלויות הביצוע. מדובר במשבר הרווחים. הדבר השני שקורה בשלב קונדרטייב ב', הוא, שאנשים שרוצים לעשות הרבה כסף עוברים למעגל הפיננסי שעיקרו ספקולציה באמצעות מנגנוני חוב שונים. ומצד שחקניות הכלכלה החזקות בסביבות שנות ה-1970, שהן בעקר ארה"ב, מערב אירופה ויפן, מדובר בפעולות של יצוא אבטלה. מכיוון שיש כמות מסויימת של אבטלה במערכת העולמית כתוצאה מקריסת היצור התעשייתי, השאלה היא: מיהו זה שעומד לסבול. זה הרי לא מגיע לאפס, כך שכל שחקנית מנסה לייצא את האבטלה למישהו אחר. ולפי הניתוח שלי אירופה הצליחה בכך בשנות ה-1970, יפן נחלה הצלחה בשנות ה-1980 ובתחילת שנות ה-1990 צלחה ארה"ב.

 
Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ואולם, ספקולציה פיננסית מובילה תמיד לפשיטת רגל. כך היא עושה כבר 500 שנה ומדוע שתחדל עכשיו? ובפשיטת רגל זו בא סופו של שלב קונדרטייב ב'. מה שאנשים מכנים, אם כן, משבר פיננסי, איננו אלא פשיטת רגל. העסק האחרון של מר (ברנרד) מיידוף והונאת פונזי האדירה שלו, מהווים דוגמה מושלמת לאי-האפשרות להתמיד ברווח מספקולציה פיננסית. זה מצליח רק לזמן מוגבל…

 
Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

… השיטה הקפיטליסטית שרויה במשבר… משבר ביסוד השיטה… עד כדי שלדעתי היא לא תהיה כאן בעוד 20 או 30 שנה. יהיה עליה להעלם כדי שמערכת עולמית מסוג אחר תבוא במקומה. … ההסבר לכך נמצא בשלוש עלויות ההון, שהן עלות כוח האדם, עלות התשומות ועלות המיסוי. על כל קפיטליסט לשלם עבור שלוש העלויות הללו, הנוסקות בהדרגה, בתור חלק מהתמחור האפשרי של המוצר. אבל התהליך הגיע לנקודה שבה המחירים גבוהים מדי, עד לנקודה שמעבר לה נסחט הערך העודף הישיג כל-כך, עד כי איננו עוד משתלם לקפיטליסט ההגיוני. הסיכונים גדולים מדי והרווחים קטנים מדי. ואנשים מתחילים לחפש חלופות שונות.

 
Andrew Moore,  חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

הם מחפשים חלופות… לפי הניתוח שלי…, כבר עתה המערכת סוטה כל-כך משיווי המשקל שלה, עד שאיננה יכולה עוד בשום אופן לשקם אותו, אפילו לא באופן זמני. לכן אנחנו במצב כאוטי. כתוצאה מכך נוצרה הסתעפות של שתי תוצאות חלופיות שיש ביניהן קונפליקט והמערכת [העולמית], היא יכולה לבחור רק באחת מהן. אין לצפות מה תהיה תוצאת הבחירה, אבל אנחנו נמצאים בעצם התהליך. יכולה להיות לנו שיטה טובה בהרבה מקפיטליזם – או שתהיה לנו שיטה גרועה בהרבה מקפיטליזם. הדבר היחיד הנמנע מאתנו הוא השיטה הקפיטליסטית עצמה. וזה הטיעון שלי כולו.

 
Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009. National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

השיטה הקפיטליסטית קורסת כבר במשך 50 עד 80 שנים.. מתלווים אליה המנגנונים המייצאים אבטלה. משבר הנפט של אופ"ק היה מנגנון כזה, שקיבל תמיכה נמרצת מארה"ב. יותר מכך, ניתן לטעון שארה"ב עודדה אותו. עלינו לזכור בהקשר זה, כי שתי הממשלות שהובילו את עליית מחירי הנפט ב-1973 היו סעודיה ואירן של השאה, שהיו הממשלות היותר פרו-אמריקניות באופ"ק. עליית מחירי הנפט בפרט, ואיתה עליית המחירים הכללית, נועדה לאפשר העברת כסף למדינות המייצרות נפט, כסף שהופקד מיד בבנקים האמריקנים. אירופה ויפן התקשו יותר מארה"ב להתמודד עם המשבר.

 
Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

הצעד הבא בשנות ה-70 היה יציאת שליחי הבנקים לארצות העולם לשיחות עם השרים הכלכליים. "למה שלא תקח הלוואה?", הם אמרו להם, "הרי תוכל בדרך זו לייצב את בעיות התשלומים שלך שגורמות לך קשיים פוליטיים."… איך לא? בדרך זו עושים [הבנקים] קצת כסף על ההלוואה, אבל יותר מכל יוצרים חבות מועדת להתפוצצות – משום שהלוואות יש תמיד להחזיר.

 
Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

משבר החבות, כפי שהוא קרוי, מתוארך בדרך כלל ל-1982בגלל מקסיקו. ואילו אני מתארך אותו ל-1980משום שלדעתי הוא פרץ בפולין. בניתוח המצב הפולני מגלים, שהיתה זו בעית הלוואה מאותו סוג וכי השלטונות ניסו לטפל בה באותה צורה באמצעות סחיטת העובדים, שהתקוממו וכך הלאה. וכדי לפתור את בעית המדינות החייבות היה עלינו למצוא הלוואות מסוג אחר כלשהו. ושנות השמונים הצטיינו באגרות החוב הזבליות (Junk bonds). המנגנון הזה מתקבל בשעה שחברות קונות חברות אחרות ויוצרות את אג"ח הזבל כדי לייצר הרים של כסף. כמובן, זה מתפוצץ, ואז צריך לחפש מנגנון חדש. המנגנון החדש הוא ארה"ב והצרכן האמריקני של שנות התשעים והאלפיים. תחילתו בכניסה של ממשל בוש לחבות גבוהה, ואיתה התפתחות היחסים הסימבוליים עם סין ומדינות נוספות, לרבות קוריאה, המשקיעה את כספה בעסקי אגרות חוב. במצב חריג זה נמצאת ארה"ב בתלות גמורה בהלוואות, והלוואות יש להחזיר בנקודת זמן כלשהי. ובנקודת הזמן הזו אנו נמצאים כעת.

 
Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

ארצות כמו סין – כמובן, לא רק סין, עליה מדברים הכי הרבה, הדבר נכון גם לגבי נורבגיה, לגבי קטאר – נמצאות באותו מצב עדין. מצד אחד, הן רוצות לתמוך בארה"ב ולכן הן ממשיכות לקנות את מוצריה ומהצד האחר, הכסף שהשקיעו מאבד בהתמדה את ערכו משום שהוא בדולרים… שתי העקומות מצטלבות ובכל דרך מפסידים, ומפסידים עוד יותר. 

 
Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ככלל, הם יוצאים החוצה מהדולר באיטיות והדולר קורס. והדבר מוסיף עוד לקריסת ההגמוניה האמריקנית משום שעמודי התווך האחרונים של ההגמוניה האמריקנית בעשור הראשון של המאה ה-21 היו הדולר, שהוא כבר "קאפוט" עד כמה שאני מבין, והצבא, שהוא חסר תועלת. 

 
 
Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

אפס תועלתו של הצבא נעוץ בכך שחרף המיכון האדיר פי עשר מכל צבא אחר, כל המטוסים, הפצצות, העדכנות – חיילים אין. מעירק, מאפגניסטן ומכל יתר המקומות, למדנו, כי יש לשלוח חיילים. אבל אין חיילים, משום שבארה"ב אין הדבר אפשרי. מהשמוש האחרון בחיילים אמריקנים באמת [בגיוס כללי ושיוויוני] קיבלנו את המרד הקרוי משבר וייטנאם. לכן אנו עושים שמוש בשכירי חרב ולא בחיילים. אנו קונים את שירות העני: צעירים שחורים, לטינים ולבנים מאזורי הכפר. אלה הם מרכיביו של צבא ארה"ב והנחתים וכבר נעשה בהם שמוש יתר, אף כי הם עדיין מוצאים בצבא יתרון מספיק להביאם ללשכת הגיוס. מגוייסי המשמר הלאומי , לעומת זאת, שהם יותר טיפוסים של מעמד הביניים, לא העלו בדעתם מעולם שיוציאו שנים על גבי שנים בעירק, ואלה, הם אינם חוזרים להתגייס. אין לארה"ב חיילים והיא איננה יכולה לשגר איש לשום מקום. כל הדיבורים על צפון קוריאה, על עירק, על סומליה [והיום על סוריה] הם בגדר שטות. אין חיילים ורק להפציץ אי אפשר. והכל מבינים פתאום, ואומרים: "אתם לא מפחידים אותנו כי אין לכם כוח. אין לכם כוח צבאי. אתם יכולים להוציא כסף על מכונות גדולות – אבל זה לא עובד. באמצעותן לא תוכלו לנצח במלחמה." כולם מבינים עכשיו שאין לארה"ב דבר לתמרן בו.

 
Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ככה זה. היא במשבר פיננסי גדול, ארה"ב, הגרוע מכולם, אני מניח. הדולר איננו אלא מטבע אחד בין אחדים וכוח אחד בין אחרים. …אנו במצב גרוע שבעטיו בחרנו באובמה. אבל הוא לא יעשה שום קסם. כל שביכולתו לעשות זה מעט שבמעט דמוקרטיה חברתית בתוככי ארה"ב, שזה יפה מאד ואני לגמרי בעד. זה יכול להרגיע את הכאב. אבל אין ביכולתו לשקם את ההגמוניה של ארה"ב בעולם ואין ביכולתו לחלץ אותנו מהמיתון העולמי באמצעות מדיניות קסם כלשהי שיש לו. אין לו הכוח, ואין לאף אחד אחר. זה המצב. זאת הסיבה למצב הכאוטי המתנדנד פרא. איש איננו יודע היכן לשים את הכסף. איש איננו יודע פשוטו כמשמעו היכן להניח את כספו. הוא יכול לעלות והוא יכול לרדת. זה משתנה מדי יום כמעט. המצב הוא כאוטי באמת והוא ימשיך להיות כזה למשך זמן מה…

 
Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

…אין דרכים סטנדרטיות לצאת [מהמשבר הנוכחי]… אופני ההתגברות על זה; אחד מהם הוא יצירת תעשיה חדשה פרודוקטיבית, מובילה, שמקבלת בהמשך מונופול, משיגה רווחים גבוהים ומקבלת הגנה טובה, וכך הלאה. מבזרים מעט, כך שיהיה שוק לדברים הללו, וכך הלאה. בדרך זו יצאנו מזה קודם לכן, אבל הפעם זה לא הולך להיות קל כל-כך. כלומר, תהיה אולי מגמת עליה. בהחלט סביר שתהיה מגמת עליה בחמש השנים הבאות. אבל זה רק מעצים את הבעיה שיש מלכתחילה, וזה משום שמגמת העליה כשלעצמה מעלה את שלוש עקומות היסוד, מגביהה אותן עוד ועוד.

 
Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009.  מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ניתוח במדעי הפיזיקה הראה לפני זמן רב, כי אם עקומה מתרוממת לעבר אסימפטוטה ומגיעה עד כ-70, 80 אחוזים מהדרך, מה שקורה באותה נקודה זה שהיא מתחילה להזדעזע נוראות. זוהי האנלוגיה. אני נמצאים בנקודת ה-70, 80 אחוז על עקומות היסוד והן מזדעזעות נוראות. יש תנודות אדירות ואי יציבות רבה; לכן אנו מדברים על מצב כאוטי. ולא ניתן לייצבו באמצעות ירידה של 20 אחוז, נאמר, כדי לעלות שוב 30 ואחר-כך 40 אחוזים – כי אנו נמצאים בקצה. אין לנו עוד לאן ללכת. במונחי מחירי שכר אפשריים ניתן לומר, שכל העניין בכך שלא ניתן להגדיל לאין סוף את מחירי המוצרים משום שמנקודה מסויימת אנשים מסרבים לקנות. 

 

דאגה רבה שוררת בשל כך בארה"ב, בסין, בדרום אפריקה, בגרמניה. הכל חוששים שיקרה אצלם מה שהתרחש בשבוע שעבר ביוון – התקוממות ספונטנית של אנשים זועמים. ממשלות מאד מתקשות להתמודד עם זה… ומנסות להרגיע אותם בפעילות כלפי פנים [אבל אין בכך פתרון מהותי] כי מדובר בפתרונות מקומיים בלבד [ולא במערכת העולמית בכללה, לא בשיטה].

 

…למיטב הבנתי, ישנם כרגע שמונה עד עשרה מוקדי עוצמה גאופוליטית בעולם. זה הרבה יותר מדי. כל אלה, יפתחו בנסיונות לעשות עסקאות איש עם רעהו.. אבל לאיש מהם אין יתרון חד משמעי, כך שאנו נמצאים בתקופת לִהֲטוּט הדדי…

 
Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

…ואם באמת אני נמצאים, כטענתי, בתקופת הסתעפות קרניים של שני פתרונות אפשריים – אזי המייצגות של כל אחד מהפתרונות הללו הן דבוס ופורטו אלגרה, כל אחת בצדה. ככלל, שוררת אי-ודאות גמורה באשר לשאלה מי מהן תנצח. ברור עם זאת, כי מדובר בשתי השקפות שונות באופן נחרץ. אני עומד על כך, וזה דבר חשוב מאוד, שאנשי דבוס אינם מנסים לשקם את הקפיטליזם: הם אמנם מנסים למצוא לו חלופה… – [אבל] חלופה שתשמר את עקרונות היסוד של הקפיטליזם, שהם אי-שיוויון, היררכיה וכך הלאה. בהחלט יכולה להמצא שיטה שונה משיטת הקפיטליזם שתעשה את זה. ואילו הדחף של פורטו אלגרה הוא למציאת שיטה שהיא שוויונית במידה זו או אחרת, דמוקרטית במידה זו או אחרת. אבל לאיש מהצדדים אין שום חזון ברור הנוגע לסטרוקטורה הנדרשת למימושו. …מחנה דבוס חלוק בתוכו בין בעלי הראייה ארוכת הטווח לבין המודאגים באשר לשלוש השנים הבאות, והם פונים לכיוונים שונים. ואילו מחנה פורטו אלגרה, לעומתם, שרוי באי-ידיעה מוחלטת באשר למהות השיטה האמורה לשרור בעולם האחר שהם דנים בו. ואין הם יודעים כלל וכלל באיזה אסטרטגיה לנקוט כדי להגיע לשם.

 
Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להתרחשות הצפויה במשך חמש או עשר השנים הבאות במחנה דבוס אני קורא "הרוח של דבוס" – ואין כוונתי לדבוס כשלעצמה, לדבוס שבמציאות. וכמו כן מתרחש משהו במחנה "הרוח של פורטו אלגרה". בנקודת זמן זו אינני יודע מה תהיינה התוצאות, מי יגבש את האסטרטגיה המובהקת ביותר ומה היא תהיה. אנו בתקופה של אי-ודאות גמורה באשר לעומד להתרחש. אבל דבר אחד ברור: הצד שיאחז באסטרטגיה הטובה ביותר ויהיה בעל החזון המלוטש ביותר יהיה הצד הצולח.

 

...אנשים מתווכחים. יש ביניהם מחלוקות קשות באשר לטבעו של עולם שיוויוני. אחד הדברים, לדוגמה, שמרבים להתפלמס לגביו, הוא הטענה כי לכל אורך 200 השנים האחרונות היה השמאל העולמי יעקוביני [צנטרליסטי עד טוטליטרי וטרוריסטי]. נטען, בהתאם, כי לא רק שבמהותו דוגל השמאל במדיניות מוכוונת ממשל, אלא שהוא גם בעד תוצאה הומוגנית שבה כולם צריכים להיות זהים זה לזה. הרי זה מה  שהם [המהפכנים] ניסו לעשות. זה מה שהמהפכה הצרפתית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הרוסית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הסינית ניסתה לעשות… אנשים אומרים…, אנו רוצים לאפשר שגשוג של ריבוי תרבויות. למה כוונתם בדיוק?

 

[ולעומת כלל המתווכחים] טענתי-אני היא, כי אנו זקוקים לאסטרטגיה בעלת שתי קרניים, האחת קצרת טווח והשניה ארוכת טווח. מהצד האחד, יש להאבק באופן מתמיד ומיידי למען מיעוטו של הרע. וזה מפני שאנשים חיים בטווח הקצר עד-מאוד ואין ברצונם לדחות את שצריך להעשות היום לעוד 10 או 20 שנה. והאפשרות למעט את הרע תמיד נמצאת. הרע במיעוטו תמיד קיים. אבל בה-בעת יש תמיד להרחיק ראות אל הכדור הגדול של העולם החדיש שרוצים להקים ולבנות. ודבר זה הוא עניין מתמיד וקבוע לדיון, משא ומתן ומיזוג חזונות.

 
Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

לקריאה נוספת:

 

Immanuel Wallerstein, The Modern World-System

 

Immanuel Wallerstein, The Rise and Future Demise of the World Capitalist System: Concepts for Comparative Analysis

 

ביקורת על התיאוריה של ולרשטיין, אצל גיליה בנטיווליו מאוניברסיטת פדואה

 

Immanuel Maurice Wallerstein, The decline of Capitalism

 

ג'ונתן היידט: על שורשי המוסר מימין ומשמאל, ב-TED (כותרות בעברית)

%d בלוגרים אהבו את זה: