הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! (ג'ון קיטס)

 
 

רק עוד מכתב אחד כתב המשורר ג'ון קיטס טרם מותו ברומא ממחלת השחפת, אף הוא לחברו צ'ארלס בראון, כמו זה המתורגם כאן בהמשך. והנוכחי הוא מאלה, שלא עורך אחד בלבד (ר' Gittings, p. xx) מנע הבאתם לדפוס, זאת עקב הסברה כי הכאב המובע בהם יכריע את כושר הספיגה של הקוראים. שֶצֶף התודעה שהעלה קיטס על הכתב, ללא עריכה או תיקונים, מפולח שתיקות המצויינות בקוי הפרד קצרים וארוכים. תחילתו של המכתב בנסיון כושל לשלוט ברגשות אשר נקטע בפרץ פתאום, הממשיך בקְרֶשֶׁנְדּוֹ אפל עד סופו תוך שהוא ממית באִבַּן התעשתויות חדלות ישע נוספות, שרק מבליטות את נגינת הנהי בבני גוון נוספים של מרורים. המכתב דורש קריאה בקול בתור שירה בפרוזה. כותבו ניצב על הגדה מנגד לחיים ומנסה לגבור בקולו על נהמתם כדי להגיע אל הנשארים מאחור, זאת בעוד צלליתו-שלו המתרחקת נשקפת אליו מדמותם. קיטס היה בטוח כי נידון לשכחה כמשורר וכי שמו "נחקק במים", כפי שביקש שייכתב על קברו.

 
Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

 
 
 

נאפולי. יום רביעי ראשון בנובמבר.

 

בראון יקירי,

 

אתמול שחררו אותנו מההסגר, במהלכו נפגעה בריאותי מהאוויר הקלוקל והתא המחניק יותר ממה שנפגעה במשך המסע כולו. האוויר הרענן השיב את נפשי במקצת ואני תקווה כי ייטב לי הבוקר דיי כדי לכתוב לך מכתב קצר ורגוע; –  אם ניתן כך לכנות כזה, שבו אני חרד לומר את הנקל ממה שמטריד את מעייני. ובאשר הרחקתי לכת בכך עד הנה, עלי להמשיך עוד קצת; – שמא יועיל הדבר להקל את עקת האומללות הרובצת עלי. האמונה כי לא אראה אותה עוד תהרוג אותי. אינני יכול           בראון יקירי, צריך הייתי לקחתה לי כשעוד הייתי בקו הבריאות, והיה עלי להשאר בריא. למות אני יכול לשאת – לעזוב אותה איני יכול לשאת. הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! כל מה שבתיבות שלי מזכיר לי אותה מפלח אותי כמו חנית. רפידת המשי שהיא שמה בכומתת המסע שלי חורכת את ראשי. הדמיון שלי חי להחריד בכל הקשור אליה – אני רואה אותה – שומע אותה. אין שום דבר בעולם שיהיה בו די עניין כדי להסיט אותי לרגע אחד ממנה. כך היה גם כשהייתי באנגליה; אין ביכולתי להזכר, מבלי להתחלחל, בתקופת היותי כלוא אצל האנט, כשעיני נתלו בהאמפסטד כל היום. תקות ממש היתה לי אז לראות אותה שוב – עכשיו! – או, להקבר ליד היכן שהיא חיה! אני פוחד לכתוב לה – לקבל מכתב ממנה – לבי ישבר למראה כתב ידה – אפילו לשמוע עליה באקראי, לראות את שמה על הכתב יהיה יותר מכפי כושרי לסבול. בראון יקירי, מה עלי לעשות? לאן עלי לפנות לנחמה או הקלה? שמץ סיכוי אילו היה לי, להבריא, היתה התשוקה הזאת הורגת אותי. כך ממש במשך כל חוליי, הן בביתך הן בקֶנְטיש טאוּן, לא חדלה הקדחת הזאת לכלות אותי. כשאתה כותב אלי, כפי שתעשה מיד, כתוב לרומא (poste restante) – אם היא בריאה ושמחה, ציין זאת כך +, – אם – מסור שלום לכולם. אשתדל לשאת את יסורי באורך רוח. לאדם במצב בריאות כשלי לא אמורים להיות יסורים כאלה לשאתם. כתוב פתק קצר לאחותי האומר כי שמעת ממני. סוורן בטוב מאד. אם היה מצב בריאותי טוב יותר הייתי מאיץ בך לבוא לרומא. אני חושש כי אין בידי איש להקל עלי. האם יש חדשות כלשהן מג'ורג'? או, כי המזל היטיב במשהו עִמי או עם אחַי! – כי אז יכולתי לקוות, אך היאוש כפוי עלי כמו הֶרגל. בראון יקירי, למעני, הֱיֵה לה למגן עולם. אין ביכולתי לומר דבר על נאפולי; ריבוא החידושים סביבי איננו מעורר בי שום עניין. אני פוחד לכתוב לה. הייתי רוצה שהיא תדע כי איני שוכח אותה. הו, בראון, גחלים של אש יש בחזי.. יכולתו של הלב האנושי להכיל ולסבול כאב רב כל-כך באה לי בהפתעה. הלשם כך נולדתי? יברך האל אותה, את אמה, את אחותי ואת ג'ורג' ואשתו ואותך ואת כולם!

 

ידידך האוהב תמיד,

 

ג'ון קיטס

 

יום חמישי. הקדמתי ביום אחד את השליח. הוא יוצא עכשיו. היום הייתי שליו יותר, אף כי חרד למחצה כי לא אתמיד בכך. לא אמרתי דבר על בריאותי; אינני יודע עליה דבר; תשמע את הדוח של סוורן מ-XXX. עלי לחדול בזה. המחשבות שאתה מעורר בי קרובות מדי ל———-

 

יברכך האל!

 
 
Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

 
 

הערות:

 

ג'ון קיטס, שאצילות רוחו זוהרת במכתביו, שהם כשלעצמם יצירות מופת, הוא "המשורר שלי". כל שנכתב על-ידו ועליו שיש ברשותי ניתן לי מחברה אהובה שאיננה עוד, וכמו נמסר לי משניהם יחדיו. הוא שב ומופיע באכסניה הנוכחית ומתורגם כאן (עם הערות רבות), וכאן וכאן, ועוד כאן וגם כאן, ועוד כאן, ועוד. רוב הדמויות והמקומות המצויינים במכתב המתורגם ברשימה הזאת כבר נמצאים בהערות לתרגומים קודמים, אך בקצרה ניתן לומר, כי אהובתו של קיטס היא פאני ברוּן (Fanny Brawne), שכנתו ב- Wentworth Place, האמפסטד. מקנטיש טאון כתב המשורר את מכתבו האחרון לפאני. צ'ארלס בראון (Charles Brown) היה חברו הטוב ובעל הדירה בה התגוררו השניים בהאמפסטד, שם מת אחיו של המשורר, תום, משחפת, המחלה שתכריע גם אותו. האח השני, ג'ורג', נקלע לחובות באמריקה וקיבל את חלקו של ג'ון בקצבה מירושת הוריהם, דבר שמנע ממנו, יחד עם מחלת השחפת, להנשא לפאני. הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) ליווה את קיטס בהפלגה לנאפולי, שם הוכנסה האניה להסגר בן עשרה ימים מחשש ממחלות מדבקות. לאחר צאתם נסעו השניים לרומא ושם, בחדרון במלון שיהפוך בעתיד למוזיאון קיטס-שלי, כשסוורן ידידו לצדו, ימות ג'ון קיטס ב-23 בפברואר 1821 והוא בן 25. האיקסים בסוף המכתב הושמו על ידי הנמען, בראון, שעה שהעתיק ומסר אותו לדפוס וצ"ל רשום שמו של ויליאם האזליט (William Hazlitt) , אף הוא ידיד של קיטס. האנט (Leigh Hunt), היה מבקר, מסאי ומשורר, עורך ה-Examiner בו התפרסם לראשונה שיר של קיטס. poste restante – "דאר כללי" – הנשמר בבית הדואר לנמען.

 
"כאן מונח אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.  Via Deep Roots Magazine

"כאן טמון אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.
Via Deep Roots Magazine

 
 

תוספת לצפיה:

 

Andrew Motion ו-BBC, שחזרו את מסעו האחרון של קיטס מאנגליה לרומא. לקראת סוף הסרט גם נקרא המכתב המתורגם כאן.

 

אורפאוס ואאורידיצ'ה, קטע, כוריאוגרפיה של פינה באוש לאופרה של גלוק, פריס 2008 (1975)

 

ועוד פינה באוש, במזורקה פּוֹגוֹ, סנטיאגו 2007

מודעות פרסומת

ג'ון קיטס: חלומו של אדם: מכתב

Joseph Severn, דיוקן של קיטס בן 20, רישום פחם, 1816. בבית קיטס, לונדון

רוחו האצילית של המשורר ג'ון קיטס לא הסתגרה בתחומי אמנותו בלבד. ג'ק סטילינגר (Jack Stillinger) אומר עליו (Romantic Complexity: Keats, Coleridge, and Wordsworth ) כי נחן בחוש הומור, בשכל ישר, במעשיות מאוזנת, בתבונה וביכולת הבחנה חריפה ובכלל, באותו "משהו שקשה להגדיר במלים", שהקים סביבו חוג איתן של ידידים ואוהבים מסורים. מכתביו של המשורר, שליצירתו הבשלה לא מלאו שלוש שנים עד מותו בגיל 25, מגלים יכולת יוצאת מן הכלל לאמפתיה עם הזולת. המכתבים הם ספרות גדולה בזכות עצמם. בהמשך יובאו כאן קטעים ממכתב ששלח בנובמבר 1817 לידידו בנג'מין ביילי.

 

המכתב, פורש את עיקרי הכתיבה של קיטס: הדמיון, החלום, החזיון והתחושתיות, הסנסואליות שלו. בסיוע כל אלה יצר דימויי מציאות "פסוליים" (כהגדרת סטילינג'ר) שאור כמו בוקע מהם, בתור אבות היופי והאמת. שני האחרונים, האמת והיופי, הם שני פניה של אותה אידאת מציאות שקיטס יצר, ארצית ושגיבה באחת, שהכמיהה אליה התעצמה בכאב לכדי ערגה מיסטית. ערגה זו, היא שמלחימה את השירה שלו בנגינה המציירת את פניה מתוכה, גורם נוסף המוזכר במכתב. שיריו הם ישים צורניים מופלאים ומציאותיים לחלוטין: "אידאות" חומריות. אמנות.

 

הרעיון, שאדם הראשון חלם את המציאות ומשהקיץ מצא שהוא אמת, של קיטס הוא, ומובע כפרפרזה על מילטון [Milton, Paradise Lost, VIII, 452-90] ב"גן עדן האבוד".

 

מלומדים נוטים למצוא סתירה בין פשטותו ואנושיותו של קיטס, שהיה חף מרוממות או חשיבות עצמית, לבין שאיפתו להתעלוּת. אבל כזהו איש הרוח שיופיו אמת. דוגמא טובה לכך אפילו מכתב זה, שבפתיחתו הלא מצוטטת הוא מנסה להשקיט עלבון וליישר הדורים בין חבריו. המשכו בנסיון לשכנע את ידידו לפנות אל ידע החושים במקום לחשוב רק בדרך פורמלית. הוא כתוב בתנופת קולמוס אחת, כמעט, עם מספר שגיאות והשמטות ובלי חלוקה לפסקאות, שנועדו להקל כאן על הקריאה. נראה שהכותב לא עבר על הכתוב בנסיון להבהיר או לחדד רעיונות מעורפלים. 

 
 
Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,  Via ArtsLife

Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,
Via ArtsLife

 
 

"22 בנובמבר 1817

 

"ביילי יקירי…

 

"…או מי יתן סוף לכל צרותיך כשם שאני סומך על פתח דבריך הקצר בעניין המקוריות של הדמיון…

 

"…כשלעצמי, איני בטוח בדבר זולת קדושתם של רחשי הלב ואמת הדמיון – מה שתופס הדמיון כיפה, בין קיים כבר בין לאו – אי-אפשר שלא יהיה אמתי – שכן אני מאמין כי אותה האידאה האחת יש לכל תשוקותינו ובהן האהבה: כל אלה, בשגיבותן, נוצרת מהותן ביופי. 

 

"… אולי מוכר לך הרעיון החביב עלי בספרי הראשון [Endymion], והפזמון הקטן [O Sorrow] ששלחתי [לך] בזה [המכתב] האחרון , המייצג באופן הטוב ביותר את מה שניתן לומר בעניין זה. נוכל להשוות את הדמיון לחלומו של אדם הראשון, – בהקיצו הוא מצאו אמת. אני קנאי לרעיון הזה מכיוון שמעולם לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לדעת שמשהו אמתי באמצעות היסק עקבי – אפילו כך ראוי שיהיה. האם יכול היה פילוסוף כלשהו, גדול ככל שהיה, להגיע אי-פעם אל תכליתו מבלי לזנוח את ההתנגדויות הרבות? איך שלא יהיו הללו, או מי יתן לי חיי תחושה על פני [חיים] של מחשבות! הרי זה 'חזיון בדמות מנוער', צל המציאות לבוא.

 

"עוד יותר מכל שכנע אותי ההרהור שלהלן, – מתוך שהוא בא לסייע למחשבה נוספת חביבה עלי, – שבעתיד לבוא נזכה להתענג בחיינו במה שנציין בו את שיבת האושר אף כי בצביון מזדקק והולך וכך חוזר ונשנה. ואולם, במנת-גורל כזאת יוכלו לזכות רק המוצאים עונג בתחושה ולא הרעבים כמוך לאמת. חלומו של אדם הראשון די בו לשכנע כי ההשתקפות הנשגבת בדמיון כמוה כהישנות חיי אנוש ברוח. 

 

"הרי, כפי שאמרתי, יש בכוחו של המוח הפשוט וברוך הדמיון להשיג את יתרונותיו בעצם פועלו בדממה ובפתאומיות צרופה על הרוח – כשהוא משווה דברים עצומים עם קטנים – האם מעולם, שעה שקול ענוג הפתיעך במנגינה עתיקה לעונג, האם לא שבו אליך אז אותם הרהורים ושרעפים ממש כאלה שפעלו על נשמתך בשעה ששמעת את הקול הזה בראשונה – האם לא נזכרת אז בעצמך מדמה לעצמך את פני המזמרת יפים ממה שאפשר וברגע ההתעלות הזה – שבו נסקת על גבי כנפי הדמיון גבוה כל-כך – האם לא חשבת שעל התבנית הראשונית הזאת להשאר לנצח – כי ראֹה גם תראה את הפנים הענוגים הללו. 

 

"או איזו תקופה! אני חוזר לנוס מן הנושא – דבר שאיננו הולם את הרוח המורכב – כזה שדמיונו אמנם פורה אך בה בעת הוא מקפיד בפירותיו – כזה המתקיים בחלקו על התחושתיות בחלקו על המחשבה והשנים תענקנה לו בהכרח את הרוח הפילוסופית – מהסוג שאני מחשיב כשלך. לכן חיוני הדבר לאושרך הנצחי כי לא די שתלגום מיין האלים העתיק הלז, שאקרא לו עיכול חוזר של השרעפים הנצחיים ביותר שלנו על הארץ; אלא שאף תרבה בידע ותדע את כל הדברים כולם.

 

"…אמנם העולם מלא בבעיות אך אני אין לי שום סיבה ממשית לחשוב עצמי טרוד ברבות מהן – אני סבור כי לג'יין או למריאן דעה טובה עלי מכפי הראוי לי – שכן באמת ובתמים אינני סבור כי למחלתו של אחי יש קשר לזו שלי…"

 

"…כמעט שאינני זוכר עצמי בוטח באושר כלשהו – אינני מבקש אותו בעת הנוכחית, – אין דבר המחריד אותי מעבר לחלוף הרגע. תמיד ישיב אותי השמש השוקע לתיקוני, או אנקור שבא מול חלוני, אני נוטל חלקי בקיום ומלקט מכל הבא ליד. מחשבה ראשונה שמתעוררת בי שעה שאני שומע על צרה שנפלה על מאן דהוא היא – 'ובכן, אין להסתייע: הוא יאלץ להתענג על בחינת משאבי רוחו' – ואני מתחנן עתה, ביילי יקירי, כי אם תבחין בי מכאן ואילך בצינה כלשהי אל-נא תסבירנה בעקרות-הלב כי-אם בפזור הנפש – הריני מבטיח לך כי יש שאינני חש ברגש כלשהו של חיבה במשך שבוע שלם – ודבר זה נמשך זמן כה רב, עד כי אני מתחיל לחשוד בעצמי ובטהר רגשותי ובפעמים אחרות – חושב שהם כמו דמעות אחדות של תוגת סרק – אחי טום השתפר מאוד…

 

"חברך האוהב, ג'ון קיטס…"

 

 
Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,  Birmingham Museum

Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,
Birmingham Museum

 
 

 את מכתביו של קיטס ניתן לקרוא גם באינטרנט.

בנג'מין ביילי (Benjamin Balley, 1791-1853), היה סטודנט באוקספורד בזמן שהוא והמשורר ג'ון קיטס (John Keats 1795-1821), נעשו חברים. קיטס סיים את הקשר כאשר ביילי, לאחר שחיזר בלהט אחר מריאן, אחות ידידו המסור ג'ון ריינולדס (John Hamilton Reynolds 1794-1852), נשא אחרת על פניה, על פי המשתמע משיקולי תועלת.

 

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,  via Victorian Web

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,
via Victorian Web

%d בלוגרים אהבו את זה: