מנחם בגין הבטיח ("ננהג באנושיות") – מדוע אין אנו מקיימים

Know Hope, לגשם הזה יש ריח של זכרון, 2009.  Via Artis

Know Hope, לגשם הזה יש ריח של זיכרון, 2009.
Via Artis

 

 

ביום בו הושבעה ממשלת הליכוד הראשונה בכנסת, הודיע מנחם בגין על ההחלטה להעניק מקלט לפליטים מווייטנאם שהועלו על ספינות ישראליות בלב ים. הוא הגדיר את ההחלטה "פעולתי הראשונה" בתור ראש ממשלה. המילים מעידות על כוונה מודעת להפוך את המעשה (ובתוך כך את העושה) לדוגמה, למען תשמש לדורות הבאים סמל הנושא ערכי מופת. היום ניתן לומר כי הוא כשל הן בכוונותיו הטובות הן במעשיו הרצויים.

 

להלן הדברים כפי שנאמרו:

 

ארכיון הכנסת, ד' תמוז תשל"ז (20 יוני 1977), התייצבות הממשלה לפני הכנסת, דיון ותשובת ראש הממשלה:

 

מנחם בגין (הליכוד):    אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מתוך הנחה שהלילה תביע הכנסת אמון בממשלה, אני מבקש להודיע כי על דעת חברי הממשלה, ובטוחני כי בהסכמת חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, או כמעט ללא הבדל סיעה, אודיע לה כי פעולתי הראשונה מחר כראש ממשלה תהיה להורות לתת מקלט לפליטי וייטנאם בארצנו.

 

אנחנו כולנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודיים בשנות ה-30 אשר נדדו על פני שבעה ימים וביקשו להיכנס לארץ מסויימת או לארצות רבות ונתקלו בסירוב. היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו. אנחנו ננהג באנושיות. נביא את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ידי ספינתנו מטביעה במצולות ים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט.

 

ועתה, אדוני היושב ראש, לדיון.

 

אריה אליאב (מחנה של"י):    חבר-הכנסת בגין, כמפקד אניות מעפילים אני מברך אותך.

 

מנחם בגין (הליכוד):    אני מודה לך. אמרתי שאני מניח שאקבל לכך גם את הסכמת הבית, ואני מודה לחבר הכנסת אליאב על הביטוי שהוא נתן להסכמה זו.

 
Know Hope, איך הגענו לשם, כמו יונים בגשם, 2009.  Via Artis

Know Hope, איך הגענו לשם, כמו יונים בגשם, 2009.
Via Artis

 

 

מדוע נכשל האקט הסמלי של בגין מלצור אתוס לאומי של הושטת סיוע (או לפחות סובלנות) למידפקים על שערי המדינה לעזרה? בדבריו, ביסס בגין את הטעם והצידוק למעשה האצילי שלו על ההיסטוריה של הפליטות היהודית בתקופה הנאצית כשהוא מכוון, ככל הנראה, לגורלה המייצג של הספינה סנט לואיס.

 

ואולם, יש סתירה ממשית, עמוקה ומכוננת בדבריו של בגין, בין הצידוק האוניברסלי, הכלל אנושי, לבין הצידוק הפרטיקולרי לזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל ("מדינת היהודים", כלשונו של ראש הממשלה המנוח), צידוק שהיה טיעון ראשי באידאולוגיה המדינית של הימין בהנהגתו אז ועודנו היום. בדברים אלה משנה בגין את הגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות, מ"…מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים..", למדינה השייכת ליהודים, ולהם בלבד וערכיה הם "יהודיים". ההדגש הלאומי-פרטיקולרי על פני זה האוניברסלי מרוקן את הצידוק ההיסטורי של בגין לסייע לפליטים, רחוקים או קרובים, מידינו או מידם של זרים. קודם לכל הוא שולל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה ומשאיר אותם, למעשה, במצב של פליטות-נצח ובהמשך הוא גם מתיר אטימות לב כלפי כל מי שאחרים, זרים וצרים ייחשבו, מחוץ ומפנים. 

 
Know Hope, השתייכו (לשכנוע יש עיתוי כפול), ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, השתייכו (לשכנוע יש עיתוי כפול), ללא תאריך.
Via Artis

 

 

הצהרת הכוונות החלולה, לאמתה, של בגין, יצרה אתוס הפוך, שיש לו בסיס עמוק בתודעה הקולקטיבית הישראלית, אתוס המקדים יהדות לאנושות.  

 

סתירה זו, הניכרת בדבריו הראשונים של מנחם בגין בכנסת, נמצאת ברצף אידאולוגי אחד עם עוד סתירות, הרסניות לא פחות, שזרעיהן נטמנו באותו יום בקרקע הישראלית (שאמנם הוכשרה לכך בדורות קודמים).

 

סתירה מובנית היתה, למשל, גם במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה שהנהיג בגין, סתירה המשמשת מקף מפריד בין הפן הכלכלי להצהרות החברתיות שלו, הצהרות שהכשירו, איפשרו ויצרו בסופו של דבר את המהפך הפוליטי ואחר-מכן, את המהפך המוסרי הסותר הצהרות אלו. ידיה הכלכליות של ממשלת בגין היו ידיו של מילטון פרידמן – זאת בעוד קולה היה קולו של פרויקט שיקום השכונות. עד מהרה, גבר הצד הפרידמני למוטט את יסודותיה של הכלליוּת המוסרית למען מה שמכונה חירות השוק, שאיננה אלא חירותו של הפרט החזק בחברה להתחזק עוד יותר על חשבון הרבים. המגמה הזאת פגעה קשות בצדק החברתי בישראל ובזכויות האזרח והאדם שלה. כיום, אין מהססים פוליטיקאים לשים הדגש רטורי על קדימותן של חובות לזכויות, יותר מכך על תלותן של האחרונות בראשונות ומבלי שהדבר יצרום את האוזן הציבורית. פוליטיקאים גם אינם מהססים היום להסית נגד אוכלוסיות שלמות.

 
Know Hope, לא שומר טינה אף פעם נגד שום דבר, ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, לא שומר טינה אף פעם נגד שום דבר, ללא תאריך.
Via Artis

 

 

המדיניות הכלכלית-חברתית של הימין דרדרה את המצב בשכונות החלשות במרכז ובישובי העוני בפריפריה, שרבים בהם היו מי שהעלה את הימין לשלטון בשל היחס המקפח שזכו לו מצד שלטון מפא"י. בשכונות הללו מתגוררות אוכלוסיות מוחלשות ומודרות שאליהן מתווספים זה שנים רבות עולים חדשים, מהגרי עבודה השוהים כאן ברישיון וללא רישיון, מסתנני עבודה מהשטחים הכבושים וכיום גם פליטים מארצות אפריקה

 

ברור, כי המצב בשכונות הללו הולך מדחי אל דחי בשל המדיניות החברתית הפוגענית של הרשויות הלאומיות והמקומיות גם יחד. בעית הפליטים מאפריקה רק מנקזת לתוכה את כל הבעיות שגרם להן ב-77 המהפך מהשקפה מוסרית אוניברסלית לפרטיקולרית. בשמו של המוסר הזה מסיתים היום ילידי המהפך נגד פליטים ובכלל נגד כל מי שנחשב אויב המהפך הזה.

 
Know Hope, לפחות את הנטל הזה לפחות טול ממני, ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, לפחות את הנטל הזה טול ממני, ללא תאריך.
Via Artis

 

 

לקריאה נוספת:

 

אמנת הפליטים הבינלאומית

 

אני מאשים! מאמר מאת תושב שכונת-שפירא בדרום תל-אביב

 

אפרת מיטל: תוצאות הזנחת הממשלות את מדיניות הדיור לאורך השנים- ניתוח מצב וגורמים

 

גיא לוריא ומרדכי קרמניצר: כישלון במבחן בוזגלו

 

דניאל ברטל, עירן הלפרין, קרן שרביט, נמרוד רוזלר ועמירם רביב: כיבוש מתמשך: היבטים פסיכולוגיים-חברתיים של חברה כובשת

 

המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עבודה: זכויות וחובות אזרחיות

 

סמי סמוחה:  שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל  "האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים את האמון שרוחשת האוכלוסייה למדינה? האם האי-שיוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים מהווים בסיס למחלוקת פוליטיות העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית?" –  אין לנתק את התשובה לשאלה זו של סמוחה, מהסתירות שנתגלעו בדבריו של בגין בנוגע לפליטים הווייטנאמיים. סמוחה כתב את הדברים ב-1998, כשמדיניות הרווחה טרם דרדרה עצמה לשפל שבו היא נמצאת כיום.

 

עמוס נוי: חרושת שנאה משומנת היטב

 

רועי וגנר: איך הופכים פליטים לבעיה

 

ועוד אחד, כבונוס: סטודנט לפיזיקה בעיבוד א-קפלה לימודי לרפסודיה הבוהמית של פרדי מרקורי

 
Know Hope, גירוש שדים, 2009.  Via Artis

Know Hope, גירוש שדים, 2009.
Via Artis

 

אפריל 1973: רגע למחיקת ההווה נצחי

 

באפריל 1973 ביקר האקספרסיוניסט הישיש אוסקר קוקושקה (Oskar Kokoschka, 1882-1980) בירושלים. באותה הזדמנות רשם את דיוקנאותיהם של שישה אישים שסמלו, לכאורה, את תארה-לרגע של ירושלים: "המאוחדת". העבודות יצאו לאור בהזמנת הקרן לירושלים, במהדורה של 150 תיקי (פורטפוליו) הדפס ליתוגרפי. כל דיוקן נחתם בצדו הן על ידי האמן הן על ידי בעל הדיוקן, חתימה האמורה לעטור את הדיוקן בהילה של מונומנט קיסרי.

 

ששת "פני ירושלים" הם: ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט;  שר הבטחון משה דיין, ראש עירית ירושלים טדי קולק (שהקים את קרן ירושלים, מממנת קובץ העבודות המדובר), פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס הראשון שתארו "המבורך"; ומי שעמד בראש הווקף של (כפת הסלע) מסגד עומר כפי הכתוב, שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי. איכות העבודות אינה רלוונטית כלל לתוצר ואין בהן כדי ללמד דבר על קוקושקה האמן. בכל זאת ניתן ללמוד מהרגע ההיסטורי הזה על הסכנות האורבות לאנשי רוח אם לא יתנזרו מכיבודים ומאנשי שלטון ופוליטיקה.

 

קוקושקה, כמו בעלי הדיוקנאות עצמם, ביקש, כמשתמע, להציבם בתוך הווה נצחי. בהתאם להסבר של המוזאון לאמנות מודרנית, MoMA, בניו יורק, המחזיק בתיק העבודות, הוא "סילק כל רמז לזמן ולמקום על ידי הצבת הדמות לעומת חלל ריק והתרכז בתפיסת אישיותו של המצוייר באמצעות גישה ישירה ומהירה… ביושבו מטרים ספורים בלבד ממנו." ברישומים עצמם אין בכל זאת שום רמז "לתפיסת אישיות" של מי שכל קיומם הציורי הוא כפרסונה היסטורית. האמן תרם את העבודות לקרן ירושלים שהקים טדי קולק, שתכליתה המוצהרת, support educational opportunities and foster friendship between Jewish and Muslim youth, – תתפס נלעגת פחות באנגלית.

 

גולדה, דיין וכל האחרים הם, בהקשר זה, נושאי זמן שימיו ספורים. השניים הראשונים במיוחד, מייצגים בלי-דעת את זמנה הנע על מקומו של הישראליות המדומיינת שבין הזמנים, ישראליות שקפאה כנציבת מלח בנצחון מלחמת ששת הימים.

 

תודעה זקנה משקיפה על הזמן כמרחב כולל, עומד, שניתן לחלוף על פניו בדילוג. זמן זקן חולף בהרף עין והוא עיוור לרב גוני ולכל שינוי או אפשרות של שינוי. תודעת זמן זקנה היא זכרון אפילו כשהיא מציירת לעצמה עתיד. כולה עבר, זמן עבר העומד לנצח ומתגלגל במקומו על ריק, תוך שהוא מוחק את הרגש והאינטלקט הדורשים השתנות: מה שהיה הוא שיהיה. כאלה הם גולדה ודיין המתועדים כאן, חמש דקות לפני ה-6 באוקטובר שימחק את ההווה הנצחי של נצחון ששת הימים.

 

במלחמת יום כיפור נהרגו 2,656 כוחות סדיר ומילואים ונפצעו 7,251. 301 נפלו בשבי ועשרות נחשבו נעדרים, 16 מתוכם לא נמצאו עד היום והוכרזו חללים שמקום קבורתם לא נודע.

 

תגובת המשק הישראלי על המלחמה היתה קפאון, אינפלציה. בעקבות המחאה הצבורית על מחדלי הדרג המדיני, שיצא בעור שיניו בוועדת החקירה על נסיבות פרוץ מלחמת יום כפור, נאלצו גולדה ודיין להתפטר מתפקידם. קהילת היחד המדומיינת של ישראל התפכחה מאשליותיה ובבחירות 77 התחולל מהפך. הימין עלה לשלטון וקמה קהילה מדומיינת חדשה, המבססת עצמה על ערכים של קיטוב וקפיטליזם בהשראה אמריקנית, המחזקים עצמם בלאומנות שהפכה מהגנתית לתוקפנית.

 

אחד מסממניה הבולטים של החברה הישראלית בתר-1973הנו רתיעה-עד-בחילה מפולחן אישיות. היחס החשדני של הישראלי אל מנהיגיו נטבע בו ב-6 באוקטובר ולא חדל מאז להוכיח עצמו. תיק דיוקנאות כזה לא יכול היה לצאת כיום לאור.

 

אוסקר קוקושקה, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, (פלטה I) מתוך הסדרה פני ירושלים, ליתוגרפיה, The Museum of Modern Art, ניו יורק

ראש ממשלת ישראל בתקופה המדוברת, גולדה מאיר, ידועה במספר אמירות שהיו מרעישות היום שמים וארץ. "…אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם…", אמרה על האויב הערבי וכמו כן גרסה כי "אין עם פלסטיני". חברי תנועת הפנתרים השחורים היו "לא נחמדים" בעיניה. עוד העזה לומר (אולי "בבדיחות הדעת"), כי "מי שאינו יודע יידיש איננו יהודי אמתי". על יחסן של האליטות של אז כלפי המחאה המזרחית ניתן ללמוד מיומני החדשות, שדיווחיהם מזכירים בהחלט את הדה-לגיטימציה שעושים כיום מימין כלפי תנועות השמאל. על התנהלותה של גולדה בתקופת פרוץ מלחמת יום כפור ניתן ללמוד ממאמרו של אמנון ברזילי בעתון הארץ, חלום הבלהות של גולדה.
נסיונותיה לסכל את הקמת ועדת חקירה על התנהלות הדרגים המדיני והצבאי במלחמת יום
כפור לא צלחו. חרף העובדה שהיא יצאה בעור שיניה במסקנות הוועדה, הביקורת שקמה בצבור אילצה אותה להתפטר מראשות הממשלה, זאת חודש בלבד לאחר שהוקמה ב-יוני 1974. בכך היא הושלכה מהקטר ההיסטורי.
 

חיים הרצוג, על תפקודו של דיין במלחמת יום כפור: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככֹה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות". (מתוך ויקיפדיה)
 
 
 
 
 
 

פסיקותיו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט היו מהמכריעות, ששרטטו את גבולותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל בצעירותה. שנה בלבד לאחר שקוקושקה רשם את דיוקנו הוא התיצב בראש ועדת החקירה הממלכתית לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכפורים. מסקנות החקירה עוררו מחלוקת צבורית והיסטורית, זאת בשל טיהור הדרג המדיני והטלת האחריות על הדרג הצבאי. הדבר נותן תוקף למשתקף מקובץ הדיוקנאות המדובר כאן, בנוגע ל"שלטון האליטות". אגרנט, שאחרי פרישתו שימש נשיא האגודה לזכויות האזרח, זכה שהככר מול בית המשפט העליון תיקרא על שמו.
 
 
ראש העיריה הראשון של "ירושלים המאוחדת" תרם באמצעות "הקרן לירושלים" לחלוקתה, זאת תוך שהוא נישא על זרם התודעה הישראלי המדיר את אזרחי ישראל הערבים מן הישראליות (ר' הערך טדי קולק בוויקיפדיה: "ביקורת ציבורית").

אוסקר קוקושקה, ראש עיריה ירושלים טדי קולק, 1973. ליתוגרפיה (פלטה VI) מתוך הסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 
 

אוסקר קוקושקה, בנדיקטוס ה-I הפטריארך של ירושלים, 1973. ליתוגרפיה (פלטה III) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 
פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס (פפדופולוס) הראשון, מייצג את שיתוף הפעולה הפוליטי בין הכנסיה רבת העוצמה ורבת הנכסים לבין השלטונות הפוליטיים המתחלפים בירושלים לאורך ההיסטוריה. זו גם משמעות הכנסת דיוקנו של הפטריארך למפעל הדיוקנאות. לכנסיה היוונית אורתודוכסית רכוש רב בירושלים וברחבי הארץ, וגם שערוריות רבות אחריהן ניתן לעקוב מידיעות בעיתונות ומפסקי הדין המפורסמים באינטרנט.
 

אוסקר קוקושקה, ראש הווקף של מסגד עומר (כפת הסלע) שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, 1973. ליתוגרפיה (פלטה V) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, מוצג ע"י המוציאים לאור של הדיוקנאות בתור ראש הווקף של מסגד עומר (צ"ל כפת הסלע). המבנה מסמל יותר מכל את מעמדה של ירושלים באסלם ומכך ניתן להסיק על אופי קשריו של אנסארי עם המדינה בתקופה בה היתה בטוחה בעוצמת שליטתה. לא מצאתי שום תיעוד היסטורי (בעברית או באנגלית) על האיש, ולכן יש לסייג את הדברים.
%d בלוגרים אהבו את זה: