מורֵה שנאה

 
Robert Longo, ללא כותרת (קתדרלה של אור), 2008-9. פחם על נייר מקובע למשטח, מראה בסטודיו של האמן, ניו יורק. דרך האתר של האמן.

Robert Longo, ללא כותרת (קתדרלה של אור), 2008-9. פחם על נייר מקובע למשטח, מראה בסטודיו של האמן, ניו יורק. דרך האתר של האמן.

 

פיטר בויל: היטלר בווינה (1909)

 

אני כותב את הרשימות האלה כי איני יודע איזה מיתוס ברצוני ליצור.

אני לומד לשנוא

זה מעל הכל

לומד את המדע והמִדה המדויקת

איך שונאים האחרים, איך מָעֳבֵרֶת השנאה.

אני רואה את אחורֵי כל הפָּנִים

רואה כל-כך במדויק

איך מתלכדת החיה הזאת, העיר, יחדיו.

ישנה צורה בתוך כל זה מאחורי פני השטח

יש נוסחה שעוד מעט אמצא.

אני בטוח וסמוך שהאמת קרובה, לא האמת כפי שידעוהּ אחרים

אמת של זמן עבר

כי אם של העתיד.

אני רואה איך אנשים תועים סביב

מאמינים כי זהו העבר

עדיין שנות ה-50 במאה שעברה

עם תה על הגזוזטרה

בְּתפאורה פרי האִרגון של משפחות עם שֶׁם.

אך אֶרֶץ חדשה נוכחת בעיני האביונים, המנודים,

המֻבטלים מעבודה

והבריונים בני-הבלי-שם היפהפיים שאשתמש בהם כֻּלם בבוא היום.

אני יודע כי עלי לאזור את כוחי.

אני ניזון כמעט מירקות בלבד

ומתנזר מאלכוהול.

עמל על הריכוז העילאי

כדי להגשים את שאני מכיר בי.

בַּבָּרים על הדלפקים

אני רואה את מי שהחיים דרסו

והיו פעמים שנִצבתי משֻפד לִמקומי

נֹכַח זועוֹת של אחרים, עורם וסרחונם.

עלה בידי לגלות –

 

אין ספק נוכל לכנות זאת אימה –

של כל מי שהחיים לגביהם

הם מוות אחד אלמוני מתמשך

 

כך שאני מהלֵך בכל יום בעיר הזאת

כִּבתוך יער אינסופי של רשע

ומחפש את מי להאשים.

אני נותן לקולות שבתוכי

להורות את מי (כה, כה רבים)

צריך לשנוא.

 

יותר מכל אני מתעב את הדרישה לערכים –

נדרשתי היום לציין עיסוק

ומלאתי 'סופר'

אך באמת איני אלא האנטי-משורר העליון

שכן אינני חש בי פנימיות,

לא מרחב שמתוכו יופנו מלים שיש בהן יותר

מצעדים אל יתרונות נוספים –

מעבר מחדר אל חדר

כדי לתעתע ברשויות, לחמוק מ-Militärdienst*

בערב-רב הלשוני הזה של האימפריה הגוועת,

אני חוגג ומתעב

את הנקלות התהומית של טעמי

(עוד בעודי כותב את זה

אני לוחש מבין שיני

"כל מלה היא תכסיס".)

 

ואני אומר

הארץ פתוחה למען

זה אשר ישים עליה יד.

 

                    מתוך המחזור Four Voices For A Century

 

* שירות צבאי

 
Robert Longo, ללא כותרת (עיר של זכוכית), 2009. פחם על נייר מקובע למשטח, דרך האתר של האמן.

Robert Longo, ללא כותרת (עיר של זכוכית), 2009. פחם על נייר מקובע למשטח, דרך האתר של האמן.

 

 

וינה בשירו של פיטר בויל היא פירצת תנאים קוסמית, שאפס מאופס כמו היטלר עומד לחדור בה, לגנוב את העולם ולכלוא אותו במרתף עינויים. כוחו של הפסיכופת בפסיכופתיות שלו והיטלר, פסיכופת עם חזיונות עליונוּת ועוצמה טיפוסיים, השכיל ללבות את נגע השנאה ולרתום אותו לצרכיו. כך הפך את הפרעת האישיות שלו לתודעה קולקטיבית.

 

יצוין בהקשר זה, כי הקטרוג על נסיון להכנס לראשו של היטלר (או שלוחיו) כדי להביא את הקורא להזדהות, כקורא, עם הרוע, כפי שעושה ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד", למשל, איננו מבחין כראוי בין אמת למציאות (או בין "אמת" למציאות ובין אמת ל"מציאות"). הזדהות עם הרוע בתוך מרכאותיה האפיסטמולוגיים של הספרות גוררת אי-נחת בעצם ההזדהות וההנאה ברוע הזה (אלא אם כן הקורא הוא פסיכופט, כמובן). ספרות היא בין היתר תרגול מוסרי. היא מאמנת ומפתחת את שרירי ההבחנות הדקות של התודעה.

 

לכן היטלר של בויל הוא "האנטי-משורר העליון", הפיהרר של האנטי-משוררים שהם אויבי האנושות כתודעה, אנושיות. כי זו, לידתה במה שמנוגד בתכלית הניגוד לתועלתנות, כמו שיר למשל.

 
 

ובהקשר זה:

 

יונתן הירשפלד: הביטו בציור של היטלר ותחשבו על הקשר בין קיטש לרשע

 

רחל שטרן, הרצלינה יגר: בושה וחרפה. למה צריך לנתח את הציורים של היטלר

 

דני קרוון: לא צריך כלל להתעסק בהיטלר "הצייר"

 

אסף אוני: התליין מעניין אותי יותר מהקורבן

 

דן לחמן: נוטות החסד / ג'ונתן ליטל

 

אריאנה מלמד: המתת חסד

 
 

ובהקשר עקיף:

 

אורי משגב: הדחת הצוער שצייר את היטלר: ההקלטה המלאה, הסיפור המלא

 

Amanda Marcotte: How 'Pick-Up Artist' Philosophy and Its More Misogynist Backlash Shaped Mind of Alleged Killer Elliot Rodger

 

 

מיוחס ל-Simon Marmion, פלמי, ספר חזיונות האביר טונדאל (Visio Tnugdali): לועו של אכרון (לוע הגיהינום), 1470. צבעי טמפרה, עלה זהב, צבע זהב, על מגילת קלף,  The Getty Museum, Los Angeles

מיוחס ל-Simon Marmion, פלמי, ספר חזיונות האביר טונדאל (Visio Tnugdali): לועו של אכרון (לוע הגיהינום), 1470. צבעי טמפרה, עלה זהב, צבע זהב, על מגילת קלף,
The Getty Museum, Los Angeles

 
 

שמש קטנה שפת אלים חרישית: שמשון השירה (וביאליק)

 
Thomas F. Hodgkins, שמשון והאריה, לפני 1892. שמן על לוח, Dulwich Picture Gallery, לונדון

Thomas F. Hodgkins, שמשון והאריה, לפני 1892. שמן על לוח, Dulwich Picture Gallery, לונדון

 

חריגותה הגמורה של השירה קשורה במופרכותה, בצביונה ובאפס תכליתה. היא פורצת אל המציאות היומיומית כנס וכאסון וכעמוד אש היא מנהיגה את המחנה מלבו. ובעוד אינה מתקבלת על הדעת, מלבֵּה דיבורה המתנגן של השירה מהפכות, משכיב ילדים לישון ובורא עולמות.

 

ב"בריכה" המופלאה שלו אומר ביאליק, כי לשון מראות של השירה אלוהית כַּבריאה:

 

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,

לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הָגִיג לְבָבוֹ

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא-הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיַע תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,

בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָלְמֵיהֶם,

בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְנֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,

בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה

וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נָשֶׁר,

בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,

בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,

בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כּוֹכָבִים נוֹפְלִים

וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת

שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –

בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה

לִי חָדָה אֶת-חִידָתָה הָעוֹלָמִית.

 

שורש לשירה בדממה ודיבורה נגלם ביופי כשם שהשירה האלוהית נגלמת בשגב יפי העולם. אם יפי הבריאה חד חידות עולמיות, מטאפיזיות ובלשונו, "לשון-הלשונות", "יתודע אל לבחירי רוחו" – אזי השירה והיצירה האמנותית את האלוהי יגלֹמוּ.

 

ובאין שירה יצטמצם המקרא לאגד של כתבי חוק (הכולל רשימות מצאי, מגילות יוחסין, חלוקות רכוש, גנאלוגיה ומפרטים טכניים), שאמנם מוחלט חיובו ואיננו בר פִּרכה – אך ככזה לא ספר הספרים ייקרא. החיוב המוחלט, הוא איננו חרישי ומהרהר וגם חידות איננו חד, הוא רק מורה ומצווה באופן אנכי וחד צדדי וצורך אין לו בהענוּת. הן לא האל-המהרהר העניק לבניו את הארץ ליישבה, אין זה אל שאת מתנותיו ניתן לדחות או לסרב למצוותיו. לא זכויות ודורונות יתר שניתן לחלוק בהם מעניק המחוקק העליון לבחיריו כי אם חובות מוּקשחות בקדושה. מוות שרוי בין שני צידיה של המשוואה או-אז התנכית: אם לאו תמותון – עד מוות תקיימון.

 

 אבל לקחו "החרישי" של משורר "הבריכה" מלמד כי הלשון המחוקקת, המחייבת ומצווה איננה "לשון הלשונות". היופי, שהוא אלוהי, הופך באמצעות בחירי רוח, הם האמנים והמשוררים, לפנייה. כל יכולת "שר עולם" בהרהורי בריאה – לא בנחת זרוע ולא בהטלת מורא. כאחד מאחיו המשוררים מגלם האל את הגיג לבבו בשירת מראות העולם למצוא בה "פתרון לחלום לא הגוּי". השירה מראה לנו את הבלתי ניתן להאמר ואלוהותה בשבירת הדיבור הדבור על אופניו כדי ליצור ולברוא מופע עולם חדש, ראות חדשה.

 

כמשתמע, ספר הספרים איננו אך ספר חוקים העומדים לעצמם כי אם ספר השירה הגדולה, שירת השירות. שירה זו כמו עוברת בלשון מראות שלה על הצו "לא תעשה לך" בתוך-תוכה של מלאכת החקיקה, אבל זאת רק כדי לרומם בהענות – לא לשׁוחח גֵּו להכנעה. היא מציירת דימויים. ובפואמה "הבריכה" מרמז על כך ביאליק בלשון חידות שהוא זורע בה כבר כשהוא משווה את יפי הבריאה בעלוות היער שהבריכה טמונה בלבו למחלפות שמשון:

 

בַּבֹּקֶר,

בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּער

וְיָם שֶׁל זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ;

וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חָרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ,

לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד,

מִתּוֹךְ שׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ,

בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל-עצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה,

וּמֵרִים עָל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ,

כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי

וַעֲשִׂי בִי מַה-שֶּׁלִּבֵּךְ חָפֵץ –

 
Andrea Mantegna, שמשון ודלילה, 1505. הגלריה הלאומית, לונדון

Andrea Mantegna, שמשון ודלילה, 1505. הגלריה הלאומית, לונדון

 

ואכן, שטופות עלילות שמשון (שופטים י"ג-ט"ז) במכחול של פז. מבלי לומר זאת במפורש (הרי שירת הספר מקמצת בתיאור ועשירה בדימויים), רוחצים הנופים הנרחבים של נחלת שבט דן בינות צרעה, אשתאול ובית שמש (היא עיר שמש) ומשם עד עזה, שבהם מתרחש הספור, "בים של זהר" ובריבוא בני גוון שמשיים. תמונת בוהק קמה ומתגבשת מאור צלול עד אטימות החומר ובה מָאור של מַטָּה, הוא שמשון, הולך, דוהר פרא נכון יותר לומר, "אחרי עיניו" (תלמוד ירושלמי, סוטה ט'), עד עיוורון ועד המוות.

 

הנה עולה דמותו של שמשון בשערו הבוער והשופע ובפניו כתם הפז והנה מושלכים גוניו באריה, בדבורים, בדבש, בשועלים ובאשם המתפשטת, בלהב העולה מן המִנחה, בלחי החמור הלבנה-צהבהבה, באדמת הלס הבהירה, המעלה אבק, בעזה המדברית ובמרחבי שְדות תבואת השמש, הקמה. אבל חוץ משמשון עצמו, כל סובביו החל מהוריו וכלה בדלילה צוללים בצללים המנצחים ומכריעים את נגהו בחושות איכרים נמוכות, בלילות תשוקה ופיתוי בבתי פלישתים, מנפצים אותו על גילוליהם במקדש ועוקרים אותו לִכבות בבור כלא. כך יוצרת לשון המראות תמונה הלוכדת את דמיוננו: משטח "חרמי זהב", כלשונו של ביאליק.

 
אמן לא ידוע, האריות (פרט), ספר החיות של נורת'מברלנד, 1250-60. דיו וצבע על קלף, מוזאון Getty, לוס אנג'לס

אמן לא ידוע, האריות (פרט), ספר החיות של נורת'מברלנד, 1250-60. דיו וצבע על קלף, מוזאון Getty, לוס אנג'לס

 

ומרמז לנו המשורר בלשון מראות שלו, כי אין מדובר כאן בעלילותיו של "גברתן" (יוספוס פלביוס, "קדמוניות היהודים", ה'), בשרירן קדום, כי אם במי שגבוּרת השירה מפעמת בו והוא "מרגיש כוחו", "מקבל אסוריו בחיבה" ונלכד מרצון "ברשת פז של עצמו". גם לשון החידות של שמשון מעידה כי היא ודוברה חד-הם, אוכל ומאכל שעוזו במתיקותו, אמן ואמנותו. גם התבלין האירוני בחידה, הבלתי פתירה בעליל כפי שמלמד אותנו דויד גרוסמן בפרשנותו לספור שמשון ("דבש אריות", ידיעות ספרים, 2005), מעיד כי החד וחידתו אחד.

 

הרי עצם ההבנה של שמשון בתור "גבור" וכמין שוורצנגר תנכי מסכלת את העוצמה הפלאית המפעמת בו ובספורו ומכבה את שירו. והרי הספור כולו הוא כתב-חידה בלשון מראות של השירה, הספור כולו הוא שמשון, הספור בכללו הוא שמש שניה הנשקפת בבריכה של רז.

 
כרזת הסרט "שמשון נגד הרקולס", 1961

כרזת הסרט "שמשון נגד הרקולס", 1961

 

חז"ל, שאמרו כי הלך שמשון "אחרי עיניו ולפיכך נקרו פלישתים את עיניו" (ירושלמי, שם), היו פלפלנים סומים של "נעשה ונשמע". ומי עוד כביאליק, לעומתם, קורא בלשון המראות האלוהית למללה בלשון הלשונות של השירה?

 
Lovis Corinth, שמשון עקור עיניים, 1912. שמן על בד, Alte Nationalgalerie, ברלין

Lovis Corinth, שמשון עקור עיניים, 1912. שמן על בד, Alte Nationalgalerie, ברלין

 

ועד כמה יכולה השירה (והאמנות בכלל) לזעזע בידיעת הבלתי הגוּי והבלתי מתקבל על הדעת ניתן למצוא בפרשנותו של הסופר האדמוני שלנו, דויד גרוסמן, לסיפורו של שמשון. הוא מורה בו חריגוּת בלתי נסבלת של מי שאלוהים מוליך אותו מלידתו בפעמי ענק, לזוועת לב אמו ואביו, אל מותו. הלב משתומם ונשבר למקרא הדברים.

 
Thomas F. Hodgkins, שמשון והפלישתים, לפני 1892. שמן על לוח, Dulwich Picture Gallery, לונדון

Thomas F. Hodgkins, שמשון והפלישתים, לפני 1892. שמן על לוח, Dulwich Picture Gallery, לונדון

 

וילפרֶד אוֹוֶּן: מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר

 
 

מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר

 

אֲזַי קָם אַבְרָהָם, וּבִקֵּעַ הָעֵץ, וְהָלַךְ,

וְלָקַח אִתּוֹ אֵשׁ, וְסַכִּין.

וּבְלֶכְתַם שְׁנֵיהֶם יַחַד,

דִּבֵּר בְּכוֹרוֹ יִצְחָק וַיֹּאמֶר, אָבִי,

הִנֵּה הָהֲכָנוֹת, אֵשׁ וּבַרְזֶל,

וְאַיֵּה הַשֶּׂה  לָעֹלָה?

כִּי-אָז אֶת הַנַּעַר עָקַד אַבְרָהָם בִּרְצוּעוֹת, חֲגוֹרוֹת,

וְשׁוּחוֹת, בִּצּוּרִים הֵקִים שָׁם,

וְהֵנִיף הַסַּכִּין אֶת בְּנוֹ לִשְׁחֹט.

וְהִנֵּה! מִן-הַשָּׁמַיִם מַלְאַךְ יִּקְרָא אֵלָיו

וַיֹּאמֶר, יָדְךָ אַל-תִּשְׁלַח אֶל-הַנַּעַר,

וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה. רְאֵה,

אַיִל, בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו נֶאֱחַז;

אֶת אֵיל הַגַּאֲוָה הַקְרֵב תַּחְתָיו.

 

אַךְ הַזָּקֵן לֹא יְהִי כֹה, אַךְ אֶת בְּנוֹ שַׁחָט,

וּמַחֲצִית זֶרַע אֵירוֹפָּה, אֶחָד-אֶחָד.

 
 
כֹּה – כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו ה). אוון קרא את גרסת King James האנגלית לתנך. בהתאם (וגם בשל דרישות התבנית, המקצב והמצלול), השתמשתי במלה "סכין" במקום במאכלת. היה עלי לשלב את "המקור" העברי עם "המקור" האנגלי.
 
ליאת יוסיפור, שלוש דמויות, 2010. שמן על בד, via Angeles Gallery

ליאת יוסיפור, שלוש דמויות, 2010. שמן על בד, via Angeles Gallery

 
 
 
 
מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר (The Parable of the Old Man and the Young) נכתב על ידי וילפרד אוון בבית החולים קרייגלוקהרט (Craiglockhart) לנפגעי הלם קרב (Shell Shock) באדינבורו, סקוטלנד. השיר מוגש כאן בקטע המסיים את הסרט Regeneration מ-1997, שגיבוריו ד"ר ויליאם ריברס, הנראה בקטע קורא את השיר, וכן המשוררים סיגפריד ששון ווילפרד אוון. ואולם, הגיבורה הראשית בסרט היא המלחמה, באיוולתה ובשברה.  
 
 
 
 
 עוד על, ומשל וילפרד אוון:   
Wilfred Owen Audio Gallery, in: BBC History
Poems (Wilfred Owen), at Yale Modernism Lab
The Wilfred Owen Collection at: First World War Poetry Digital Archive     
 
 
 

"הנושא שלי הוא המלחמה, ונוֹחם המלחמה. השירה נמצאת בַּנוחם. ברם לדור הזה אין בקינות הללו ניחומים כלשהם. אפשר יהיו הם לדור הבא. כל שיכול משורר לעשות הוא להתריע. מטעם זה על המשוררים לאמתה לדבר אמת."

 
 
אוון כתב את הדברים כהקדמה לספר שירה שלא זכה להוציאו לאור. הוא נהרג ב-4 בנובמבר 1918 בקרבות אורס (Ors), צרפת.  
 
ליאת יוסיפור, דמעה, 2007. שמן על לוח, via Angeles Gallery
ליאת יוסיפור, דמעה, 2007. שמן על לוח, via Angeles Gallery

ניזאר קבַּאני: סולטן

                             
 
 

סולטן, מאת ניזאר קבאני 

אילו שלומי היה מובטח לי,

אילו יכולתי לפגוש בסולטן

הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!

גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,

מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.

עיניהם

חטמם

רגליהם רודפות אותי

כמו גזֵרה, כמו גורל

הם חוקרים את אשתי

ורושמים את שמות חברי כולם

או סולטן!

על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,

על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת

סבלותי,

הוכיתי בנעלַי.

או אדוני הסולטן!

פעמַים הובסת במלחמה הזאת

כי למחצית מאנשינו

אין לשון.

 

 

 

סמירה בדראן, מתוך המיצב "ברוכים היושבים" (Have a Pleasant Stay), 2009.

סמירה בדראן, מתוך המיצב "ברוכים היושבים", 2009.

 

 

המשורר הסורי ניזאר קבאני (Nizar Qabbani), זוכה לאהבה והערכה רבה בקרב אוהבי השירה הערבית ברחבי העולם. רבים משיריו הולחנו ובוצעו ע"י ענקים כמו אום כולת'ום ומוחמד עבד אל וואהב ופיירוז. קבאני חי מ-1967 ועד מותו בגיל 75 בלונדון, אבל דמשק הבירה הסורית, מחוז הולדתו, נשארה נוכחת בשירתו. לאחר תבוסת ארצות ערב במלחמת ששת הימים הקים בית הוצאה הקרוי על שמו בלונדון ובכתביו, שלבד משירה כללו מסות ומאמרים לעיתונות, גבר הקול הלאומי והפוליטי. מלכתחילה ביטא בשיריו התנגדות לדיכוי האשה ועשה זאת באמצעים שיריים חושניים וארוטיים מנקודת מבט נשית, דבר שיש בו התרסה כלפי הכוחנות הגברית. אשתו השניה נהרגה בפיגוע שיעי בביירות.

 

בשיריו המאוחרים בולטת ההתנגדות לכל שלטון דכאני באשר הוא, לרבות הכיבוש הישראלי בשטחים. השיר "סולטן", המתורגם כאן מאנגלית, לצערי, מהווה דוגמה מובהקת למגמה הזאת. אני מתרגמת את השיר הזה מכיוון שלא מצאתי אותו מתורגם לעברית. וקבאני אכן תורגם על ידי רבים וטובים כמו אמיר אור ואלמוג בהר.

 

לאחר מותו של קבאני נכתב עליו ב"וושינגטון רפורט" (Washington Report on Middle East Affairs), כי "אף שהיתה רגישותו הפואטית נטועה במסורת הערבית הטובה ביותר, היא ידעה להתאים עצמה בשלמות עם החדשנות המודרנית. הוא האמין כי יש לקרוא את שיריו כשם שילד מתבונן בירח – בקליטות שלמה ובספונטניות. "

 

הוא מצוטט שם כמי שכתב, כי, "מטלת השיר כמוה כזו של הפרפר העובר בריחוף מן ההר אל השדה ואל הגדר ויוצק אל שפתי הפרחים את הניחוחות והצוף שאסף. השיר מרוקן אל תוך לבו של הקורא את מטען האנרגיה הרוחנית המכיל את כל חלקי הנשמה ומציב את החיים במקומם".

 

 

 

ג'ורג' סיגַל: צלם וצלקת

באנושיותו, אדם אינו אלא גופו. גופו של אדם הוא צלמו, צלמו-שלו כפרט, זהה לעצמו בלבד. וגופו של אדם הוא גם צלם כל-האדם, צלם של כלליות. בהיותו "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", כל אדם-ואדם איננו אך ורק עצמו ועצמו בלבד, אלא גם האדם, האנושות. ככזה, צלמו של אדם הוא גילומה של האנושות ביחיד, הזהה הן לעצמו ולעצמו בלבד הן לאנושות בכללה.

בחיבורו המופתי, "צלקתו של אודיסאוס" ("מימזיס", מוסד ביאליק), מעמיד אריך אאורבך זה כנגד זה את האפוסים ההומרי והתנכי, שמכל אחד מהם יצאו שתי מגמות משלימות של עשיית צלמים (בטקסט ובחומר). זו ההומרית הולידה "..גיבוש-צורה בשלימות שאינה מעמעמת על שום פרט..", דהיינו את הזהה-לעצמו-בלבד. זהותו של אודיסאוס מצויינת בצלקתו, בתו היכר ייחודי. רק ככזה הוא יכול לשמש לפרסוניפיקציה, מרומזת או ישירה, של רעיון מקובע (של "מסע החיים", "מסע החיפוש", "בְּנָהוּת", "גבורה" וכיו"ב) . זאת, משום שבתנאי המציאות לא ניתן לייצר הכללה של הזהה-לעצמו בלבד. ניתן אולי לשעתק אותו – אך לא להכלילו.

ואילו הצורה התנכית היא, על פי אאורבך, צלמו של דבור אלוהי, בלתי "..קבוע מבחינת-הצורה והמקום.. ובלתי ממשי מאותן בחינות..", המהווה "..הוראת המקום המוסרי..". הטקסט התנכי הוא הצורה, הצלם של "צלמנו", של הזהה לעצמו ולכלל כאחד, הצלם של הכלליות.

דמותו של ה-Übermensch, העל-אדם הנאצי (לא הניטשיאני, כמובן), התגבשה, בתורה, על-פי הדגם של צורות הוֹמריות. היו אלה דימויים פשטניים בהשראת המיתולוגיות הלניסטיות או הגרמַניות, פרסוניפיקציות של כוחות-על בדמותו של בן הגזע הארי. הדמות המדומה של העל-אדם דרשה את ניגודה ב-Untermensch, התת-אדם, דמות הזהה-לעצמה-בלבד של היהודי-בכלל, הצועני-בכלל, השֶמי-בכלל וכך הלאה. הללו, האנישו או הנפישו צלקת מוסרית, והיוו הכללות של הזהה לעצמו ולעצמו בלבד. צורות מסוג זה כוללות בתוכן סתירה של ההגיון והמציאות גם יחד.

הצורה ההומרית היא מפורטת, צבעונית, חושנית, פרטנית, פרספקטיבית. הצורה התנכית מגבשת את הראיה, השמיעה, התחושה כשלעצמן, מתוך מעמקים קדם-מילוליים.

אנו מכירים את עצמנו ויוצרים את עצמנו דרך המֶזֶג של שתי הצורות הללו, התנכית וההומרית.

"התנכיוּת", מופיעה בשירה גם לאחר שנמזגה בצורה ההומרית. המלה התנכית היא צלם. המשפט התנכי הוא צלם: מקום פיזי של רחש מוסרי והתרחשות הכלליות. הם צלמנו ודמותנו באופן מוחלט, ישיר ומוחשי. למשל, השירה של יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי.."), שיש בה קריאה ואמירת "הנני". "התנכיות" שבה וחוזרת בשירת הזהה-לעצמו כאשר הוא הופך למקום של רחש מוסרי והתרחשות הכלליות. כזהו, למשל שירו של אברהם שלונסקי, "נדר" ("על דעת עיני שראו את השכול.."), שיש בו קריאה ואמירת "הנני", יחד עם זאת שאיננו שיר דתי כלל-ועיקר ויש בו היפוך מרדני, התנגדות לאמירת "הנני". כזהו השיר "רק על עצמי" ("רק על עצמי לספר ידעתי..") של רחל, שיש בו קריאת תיגר מפורשת, תוך כדי קריאה ואמירת "הנני". כאן מתפרצת הכלליות (מקום היצירה) בלב-לבו של הזהה-לעצמו בלבד.

גם הפיסול של ג'ורג' סיגל (George Segal) הוא שירה תנכית-הומרית. סיגל יצר דיוקנאות-גוף של אנשים מציאותיים

ג'ורג' סיגל, "פרידת אברהם מישמעאל", טכניקה מעורבת, 1987

באמצעות כריכת תחבושות גבס על המודלים שלו, והעמידם בסביבה יומיומית. הפסלים נשארו בלבנם, אמנם צלמו של אדם הזהה-לעצמו-בלבד, אמנם מהדהדים פיסול יווני או רומאי עתיק (כפי שהוא ידוע בעת החדשה, רחוץ מצבע ובוהק בלובן), ובכל זאת זוהרים באור התנכי האוניברסלי, הכל-אנושי שהוא האלוהי, של "בצלמנו ובדמותנו". יותר מכל, הם מזכירים לנו באוניברסליות שלהם את יציקות השרידים האנושיים בפומפיי. יש בהם קריאה, נואשת, יש בהם אמירת "הנני".

הפסל הקבוצתי של סיגל, "אברהם נפרד מישמעאל", הוא לא רק ספור פרידתו של אב מבנו, סיפור גירוש וגירושין, אלא ספור היפרדותה והתפרקותה של האנושות לַזהים-לעצמם-בלבד. זהו סיפור היפרדותן של שתי מגמות הצלם שאאורבך עמד עליהן, זו מעל זו, פרידה המאפשרת גירוש ורצח ואבדן הצלם. 

 

הפסל הקבוצתי השני של סיגל, "השואה", מלכד את שתי המגמות הללו בחזרה, כיוון שלא ניתן לזהות בדמויות את יהדותן, או את צועניותן, או כל גורם מזהה אחר לבד מאנושיותן התנכית, לבד מבצלמנו ובדמותנו שלהן, עם אמנם שהדמויות הן דמויות-אנוש ומציאות.

ג'ורג' סיגל, "השואה", טכניקה מעורבת, 1984

והשיר "גֶלֶם, גֶלֶם", שהפך לאחר שואת עם הרומה (Roma) להמנון הצועני. כאן, הוא מושר כקינה על רקע תמונה של נערים בני רומה בטרנסניסטריה (Transnistria). בטרנסניסטריה, שטח במולדובה כיום שהפך בימי השלטון הנאצי למחנה ריכוז ענקי, נספו 90,000 מיהודי רומניה, ביניהם בני משפחתו של אבי. בטרנסניסטריה נספו 25,000 בני עם הרומה (צוענים).

ג'ון קיטס: חלומו של אדם: מכתב

Joseph Severn, דיוקן של קיטס בן 20, רישום פחם, 1816. בבית קיטס, לונדון

רוחו האצילית של המשורר ג'ון קיטס לא הסתגרה בתחומי אמנותו בלבד. ג'ק סטילינגר (Jack Stillinger) אומר עליו (Romantic Complexity: Keats, Coleridge, and Wordsworth ) כי נחן בחוש הומור, בשכל ישר, במעשיות מאוזנת, בתבונה וביכולת הבחנה חריפה ובכלל, באותו "משהו שקשה להגדיר במלים", שהקים סביבו חוג איתן של ידידים ואוהבים מסורים. מכתביו של המשורר, שליצירתו הבשלה לא מלאו שלוש שנים עד מותו בגיל 25, מגלים יכולת יוצאת מן הכלל לאמפתיה עם הזולת. המכתבים הם ספרות גדולה בזכות עצמם. בהמשך יובאו כאן קטעים ממכתב ששלח בנובמבר 1817 לידידו בנג'מין ביילי.

 

המכתב, פורש את עיקרי הכתיבה של קיטס: הדמיון, החלום, החזיון והתחושתיות, הסנסואליות שלו. בסיוע כל אלה יצר דימויי מציאות "פסוליים" (כהגדרת סטילינג'ר) שאור כמו בוקע מהם, בתור אבות היופי והאמת. שני האחרונים, האמת והיופי, הם שני פניה של אותה אידאת מציאות שקיטס יצר, ארצית ושגיבה באחת, שהכמיהה אליה התעצמה בכאב לכדי ערגה מיסטית. ערגה זו, היא שמלחימה את השירה שלו בנגינה המציירת את פניה מתוכה, גורם נוסף המוזכר במכתב. שיריו הם ישים צורניים מופלאים ומציאותיים לחלוטין: "אידאות" חומריות. אמנות.

 

הרעיון, שאדם הראשון חלם את המציאות ומשהקיץ מצא שהוא אמת, של קיטס הוא, ומובע כפרפרזה על מילטון [Milton, Paradise Lost, VIII, 452-90] ב"גן עדן האבוד".

 

מלומדים נוטים למצוא סתירה בין פשטותו ואנושיותו של קיטס, שהיה חף מרוממות או חשיבות עצמית, לבין שאיפתו להתעלוּת. אבל כזהו איש הרוח שיופיו אמת. דוגמא טובה לכך אפילו מכתב זה, שבפתיחתו הלא מצוטטת הוא מנסה להשקיט עלבון וליישר הדורים בין חבריו. המשכו בנסיון לשכנע את ידידו לפנות אל ידע החושים במקום לחשוב רק בדרך פורמלית. הוא כתוב בתנופת קולמוס אחת, כמעט, עם מספר שגיאות והשמטות ובלי חלוקה לפסקאות, שנועדו להקל כאן על הקריאה. נראה שהכותב לא עבר על הכתוב בנסיון להבהיר או לחדד רעיונות מעורפלים. 

 
 
Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,  Via ArtsLife

Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,
Via ArtsLife

 
 

"22 בנובמבר 1817

 

"ביילי יקירי…

 

"…או מי יתן סוף לכל צרותיך כשם שאני סומך על פתח דבריך הקצר בעניין המקוריות של הדמיון…

 

"…כשלעצמי, איני בטוח בדבר זולת קדושתם של רחשי הלב ואמת הדמיון – מה שתופס הדמיון כיפה, בין קיים כבר בין לאו – אי-אפשר שלא יהיה אמתי – שכן אני מאמין כי אותה האידאה האחת יש לכל תשוקותינו ובהן האהבה: כל אלה, בשגיבותן, נוצרת מהותן ביופי. 

 

"… אולי מוכר לך הרעיון החביב עלי בספרי הראשון [Endymion], והפזמון הקטן [O Sorrow] ששלחתי [לך] בזה [המכתב] האחרון , המייצג באופן הטוב ביותר את מה שניתן לומר בעניין זה. נוכל להשוות את הדמיון לחלומו של אדם הראשון, – בהקיצו הוא מצאו אמת. אני קנאי לרעיון הזה מכיוון שמעולם לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לדעת שמשהו אמתי באמצעות היסק עקבי – אפילו כך ראוי שיהיה. האם יכול היה פילוסוף כלשהו, גדול ככל שהיה, להגיע אי-פעם אל תכליתו מבלי לזנוח את ההתנגדויות הרבות? איך שלא יהיו הללו, או מי יתן לי חיי תחושה על פני [חיים] של מחשבות! הרי זה 'חזיון בדמות מנוער', צל המציאות לבוא.

 

"עוד יותר מכל שכנע אותי ההרהור שלהלן, – מתוך שהוא בא לסייע למחשבה נוספת חביבה עלי, – שבעתיד לבוא נזכה להתענג בחיינו במה שנציין בו את שיבת האושר אף כי בצביון מזדקק והולך וכך חוזר ונשנה. ואולם, במנת-גורל כזאת יוכלו לזכות רק המוצאים עונג בתחושה ולא הרעבים כמוך לאמת. חלומו של אדם הראשון די בו לשכנע כי ההשתקפות הנשגבת בדמיון כמוה כהישנות חיי אנוש ברוח. 

 

"הרי, כפי שאמרתי, יש בכוחו של המוח הפשוט וברוך הדמיון להשיג את יתרונותיו בעצם פועלו בדממה ובפתאומיות צרופה על הרוח – כשהוא משווה דברים עצומים עם קטנים – האם מעולם, שעה שקול ענוג הפתיעך במנגינה עתיקה לעונג, האם לא שבו אליך אז אותם הרהורים ושרעפים ממש כאלה שפעלו על נשמתך בשעה ששמעת את הקול הזה בראשונה – האם לא נזכרת אז בעצמך מדמה לעצמך את פני המזמרת יפים ממה שאפשר וברגע ההתעלות הזה – שבו נסקת על גבי כנפי הדמיון גבוה כל-כך – האם לא חשבת שעל התבנית הראשונית הזאת להשאר לנצח – כי ראֹה גם תראה את הפנים הענוגים הללו. 

 

"או איזו תקופה! אני חוזר לנוס מן הנושא – דבר שאיננו הולם את הרוח המורכב – כזה שדמיונו אמנם פורה אך בה בעת הוא מקפיד בפירותיו – כזה המתקיים בחלקו על התחושתיות בחלקו על המחשבה והשנים תענקנה לו בהכרח את הרוח הפילוסופית – מהסוג שאני מחשיב כשלך. לכן חיוני הדבר לאושרך הנצחי כי לא די שתלגום מיין האלים העתיק הלז, שאקרא לו עיכול חוזר של השרעפים הנצחיים ביותר שלנו על הארץ; אלא שאף תרבה בידע ותדע את כל הדברים כולם.

 

"…אמנם העולם מלא בבעיות אך אני אין לי שום סיבה ממשית לחשוב עצמי טרוד ברבות מהן – אני סבור כי לג'יין או למריאן דעה טובה עלי מכפי הראוי לי – שכן באמת ובתמים אינני סבור כי למחלתו של אחי יש קשר לזו שלי…"

 

"…כמעט שאינני זוכר עצמי בוטח באושר כלשהו – אינני מבקש אותו בעת הנוכחית, – אין דבר המחריד אותי מעבר לחלוף הרגע. תמיד ישיב אותי השמש השוקע לתיקוני, או אנקור שבא מול חלוני, אני נוטל חלקי בקיום ומלקט מכל הבא ליד. מחשבה ראשונה שמתעוררת בי שעה שאני שומע על צרה שנפלה על מאן דהוא היא – 'ובכן, אין להסתייע: הוא יאלץ להתענג על בחינת משאבי רוחו' – ואני מתחנן עתה, ביילי יקירי, כי אם תבחין בי מכאן ואילך בצינה כלשהי אל-נא תסבירנה בעקרות-הלב כי-אם בפזור הנפש – הריני מבטיח לך כי יש שאינני חש ברגש כלשהו של חיבה במשך שבוע שלם – ודבר זה נמשך זמן כה רב, עד כי אני מתחיל לחשוד בעצמי ובטהר רגשותי ובפעמים אחרות – חושב שהם כמו דמעות אחדות של תוגת סרק – אחי טום השתפר מאוד…

 

"חברך האוהב, ג'ון קיטס…"

 

 
Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,  Birmingham Museum

Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,
Birmingham Museum

 
 

 את מכתביו של קיטס ניתן לקרוא גם באינטרנט.

בנג'מין ביילי (Benjamin Balley, 1791-1853), היה סטודנט באוקספורד בזמן שהוא והמשורר ג'ון קיטס (John Keats 1795-1821), נעשו חברים. קיטס סיים את הקשר כאשר ביילי, לאחר שחיזר בלהט אחר מריאן, אחות ידידו המסור ג'ון ריינולדס (John Hamilton Reynolds 1794-1852), נשא אחרת על פניה, על פי המשתמע משיקולי תועלת.

 

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,  via Victorian Web

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,
via Victorian Web

לוּאִי מַקְנִיס: תְּפִילָּה מִטֶרֶם הוּלֶּדֶת

 

תְּפִילָּה מִטֶרֶם הוּלֶּדֶת

לואי מקניס

 
 

"לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ שִׁמְעוּנִי.

מִן הָעַרְפָּד מוֹצֵץ הַדָּם אוֹ הָעַכְבְּרוֹשׁ אוֹ הָעַכְנַאי אוֹ

אַשְׁמְדַאי עָקוֹם הָרֶגֶל אָנָּא הַרְחִיקוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד, סָמְכוּנִי.

אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אִירָא פֶּן יִסּוֹב חוֹמוֹת סְבִיבִי לְסוֹבֵבֶנִי,

בְּסַמִּים חזקים פֶּן יִסַמֵּמֶנִי, בִּכְזָבִים מְחוּכָּמִים יַּקְסִימֶני,

בְּצִינוֹקֵי צַלְמָוֶות יִּטַלְטְלֶנִי, בְּאַמְבַּטְיוֹת-דָּם יִּגַלְגְלֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; הַשְׁפִּיעוּנִי

מַיִם לְנַעֲנְעֵנִי, פְּרִיחָה שְׁתִּפְרַח לְמַעֲנִי, שִׂיחִים לְשׂוֹחֵחַ

עִמִּי, שָׁמַיִם לְשׁוֹרֵר לְשִׁמְעִי, קוֹל תּוֹר וְלוֹבֶן אוֹר

בִּמַעֲמַקַי לְהַנְהִיגֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; חָנּוּנִי

כַפָּרַת הֶחֲטָאִים שֶׁהַעוֹלָם יֵּעוֹלֵל בִּי, הַמִּלִים

שֶׁלִי כְשְׁהֵם יֳּמַלֵּלוּנִי, דִּבְרֵי הָגוּתִי כְשֶׁהֵם יַּהֲגוּנִי,

קְשָׁרַי שֶׁקָשְׁרוּ קוֹשְׁרִים מְאֲחוֹרַי,

חַיַּי כְשֶׁיִּרַצְחוּ עַל יָּדַּם

בְּיָּדִי, מוֹתִי בְּאֲשֶׁר הָהֵם יִּחַיְּוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; תַּרְגְלוּנִי

בַּתַּפְקִידִים הַמּוּטָלִים עֲלַי וּבַמּטָּלוֹת הַמּוּפְקָדוֹת

עֲלַי כְשֶׁזְקֵנִים תּוֹרָה מַרְבִּיצִים בִּי, פְּקִידִים מַקְפִּידִים בִּי, הָרִים

מַרְעִימִים בְּפָנַי, נֶאֱהָבִים לוֹעָגִים לִי, הֶגָלִים

הַלְּבָנִים לִי קוֹרְאִים לְלָצוֹן וְהַמִּדְבָּר שׁוֹלֵחַ אוֹתִי

לַאֲבַדוֹן וְאֶת מִנְחַתִי דוֹחֵה

הָאֶבְיוֹן וְיַּלְדִי שֶׁלִי מְגַּדְפֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ שִׁמְעוּנִי,

מְאִישׁ בְּלִיַּעַל אוֹ מִזֵּה הָרוֹאֶה אֵל בְּעַצְמוֹ

אָנָּא הַרְחִיקוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ מַלְאוּנִי

עוֹז נֶגֶד הַבָּאִים מְאֶנוֹשִׁיוּתִי

לְנַשְׁלֶנִי, הַבָּאִים לְאוֹטוֹמַט קָטְלָנִי

לְהָפְכֶנִי, הַבָּאִים לַעֲשׂוֹתֶנִי גַּלְגַּל בֵּמְכוֹנָה, דָּבַר

חַד-פָּנִי, דָּבַר, וּכְנֶגֶד כָּל אֵלֶה הַבָּאִים

לְרוֹצֶץ אֶת שְׁלֵמוּתִי, הַבָּאִים

לַהֲדְפֶני כְצִיץ סָבְיוֹנִים אָנֶה

וָאָנָה אוֹ אָנָה וָאָנֶה

וּכַמַּים בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִים

בָּאִים לַהָגִירֶני.

 

עֲשׂוֹת אוֹתִי לְאֶבֶן אַל תְּנוּנִי וּלְבַל תְּנוּ שׁיָּגִירוּנִי.

שֶׁאִם לא כֵן הַרְגוּנִי."

 
 

Prayer Before Birth בהגשת המשורר ולקריאה, ב-The Poetry Archive

 
 

פרדריק לואי מקניס (Frederick Louis MacNeice), משורר ומחזאי אירי המשויך לדור "משוררי שנות ה-30" באנגליה, נולד ב-1907 בבלפסט ומת ב-1963 בלונדון. יצירתו זכתה לאהדה רבה בימי חייו בזכות פשטותם המלווה בעירנות חברתית ואנושית, זאת מבלי שיגלשו לפשטנות ופלקטיות. ביצירתו ניכרת התנגדות הומנית לטוטליטריות, יחד עם הכרה איתנה בשורשיו האיריים. כמו כן היה מתרגם מחונן של הספרות הקלאסית.

 

Eadweard Muybridge, אשה מכה ילד, 1887. קולוטיפ,  The National Media Museum, Bradford, UK

Eadweard Muybridge, אשה מכה ילד, 1887. קולוטיפ,
The National Media Museum, Bradford, UK

%d בלוגרים אהבו את זה: